השדות המעודנים של הסתיו, יומן התבוננות. פרק ראשון.

Life unfolds for me like a theatre presenting a sequence of somewhat unreal sentiments; while the things of art are real to me and go straight to my heart."

(סבטיסלב ריכטר)

22.09.08

בעדינות רבה הולך הסתיו וחודר אלי, הגוף עצמו מתחיל לפרום את סודותיו בתוכי. הישות שהיא קמילה והתחדשות, אור דועך, ההמתנה  לגשם, הפריית האדמה ממטר השמים, כל זה הופך להיות נשיות מסתורית המופיע ממקום  הנמצאת מעבר לטווח הנגיעה שלי.

28.09.08

הבית  מכיל בתוכו אוסף חפצים שהונחו במקומם המדויק, חומרים ודימויים ויזואליים בצבעים וטקסטורות שונות, המרחק בניהם יוצר  מתח.

כוח משיכה מתוח כחוט שקוף בין חפץ אחד לשני. הסידור שנעשה בקפידה הוא מלאכת הקשבה שדרשה ריכוז וציות.

הסלון על חפציו  הופך  לרשת קורים שקופה שצורות גיאומטריות מושלמות נפערות במרווחיה ויוצרות מבנה מאורגן והרמוני שאין לתארו. הקורים במקרה הזה הם אנרגטיים, ניתן לנוע בתוכם  להילכד על ידי הכוחות הזורמים  ומתמזגים בסחרור עדין עם כוחות אחרים.

יצירת יופי נובעת מההקשבה לכוחות אלו, חפצים המונחים בדיוק במקומם, מקום הלוקח בחשבון הכול: חומר, כובד, צבע ,גודל, כמות האור החודרת מחלון, גובה השולחן, נקודות המבט האפשריות של הצופה, הדימוי, הכול נלקח בחשבון אבל לא על ידי המחשבה, אלא על ידי אינטואיציות הנובעות ישירות ממקור מסתורי הנמצא מחוץ לי ובתוכי בעת ובעונה.

סידור הבית- פעולה פשוטה לכאורה, מתגלה כעבודת אלוהים מסתורית הנעשית בתוך מקדש.

התוצאה הישירה היא יופי חד ועמוק, כל כך עמוק עד שאינך יודע יותר מי מביט ומי ניבט.

הטאו של הצילום

במסע הרוחני המתפתל והמשתנה תדיר. מצאתי את עצמי מבינה לבסוף שאין לאן ללכת. הבנתי באופן חד וברור שכל תוכן שאייצר או שאפגוש ואנסה לאמץ, עשוי תמיד מרעיון הנמצא בתודעה, ולכן יחסי ובר חלוף. התודעה אינה יכולה לפרוץ את גבולות עצמה. כל חוויה שאחווה עדיין תשאר מתוארת על ידי המשגתה.

כך הגעתי אל הקיר.

שם מול הצל רב ההוד והמבעית של חוסר משמעות, עמדתי.

מכוון שלא יכולתי להשלות את עצמי שאפשר להגיע לאיזה מטרה דימיונית, לקפוץ  מעבר, להתעורר, להשתחרר, להפסיק לספר סיפורים. כל מה שנותר היה, הנו, לוותר,להיכנע, לשחרר, להרפות, לעצור.

בעצירה עצמה, פנתה כל האנרגיה העצומה שהתרוצצה אתי במשך השנים, לכיוון חדש. היא פנתה פנימה.

האנרגיה אני אומרת, מכוון שהיא עצמה היתה שם מול הקיר, משוחררת מהניסיון המתיש שלי לגאול את עצמי, וברגע שהתפנתה מתפקידה חסר התוחלת, היא דממה, והחלה בנסיגה אל המקור החווה ולא אל התכנים המשתנים, העולים ויורדים, נעים וצפים בתוכו.

בפנים נשרה טיפת מים זכה, טהורה, אל תוך המצולה והצליל שהידהד היה רווי ביופי.

כך נולד הטאו, הטאו שלא נולד, פתח את לבו ואסף אותי תשושה ומצולקת מקרבות ומאבקים, אסף אותי אל המצולה, הטביע בה את תוך תוכי באינותו, האינסופית.

ומה עם החיים עצמם? עם הפרטים, הניקיונות, הפרנסה, המשפחה, היום- יום, הסבל, מה עם כל זה? איך הטאו חי בגוף, רגליו באדמה, ידיו חותכות בצל לארוחת ערב, הולכות לעשות טסט, לבנק, איך? ומה על היצירה, המוסיקה, הצילום, הציור, גינת הירק, מה עליהם? ומערכות היחסים, אהבה, מיניות, חברים, מה עליהם?

בתוך האקיאנוס העצום של כל התופעות, כל החיים כולם, בתוך האוויר, המים, העצים, הערים, החיות, האוטובוסים, ראיתי שהכל עשוי מרטטים בגלים שונים הזורמים ומשתנים, מתמזגים זה אל זה, נוצרים מחדש, הופכים צורה, נערמים, מציירים כותבים, נמחקים, נחרטים. ובתוך האינות, הדמומה, הם נולדים בתוך הרגע. רגע, חסר הזמן, עכשיו, אף פעם, כל הזמן, ברגע זה.

בכל אלו, הם נולדים; ברטיטה בתדרים בלתי נראים, ריקים מחומר או אנרגיה, במצבים שאינם נתנים לצפיה או למדידה, עד לתדרים של גלים, כמו אור, כמו קול, הופכים לחומר כמו איש, כמו אישה, כמו חול, כמו ברזל, שמתכלה ונמס, או מותך ומת, וחוזר להיות כמו צליל, כמו אור, כמו רעיון, כמו סיפור, כמו שיר.

ויש אפשרות מהממת, שכל התשוקה והכמיהה שהופיעה אי פעם בתוכי זו הכמיהה לרטט אחד מושלם של הרמוניה ויופי. סדורים להם בהרף עין מדוייק וקורן של תנועה מסוחררת, נודדת, מתמוססת ורוקדת, נוצרת ונעלמת, בכוריאוגרפיה קוסמית של מוות ותהילה.

כמו גן זן יפני, כמו הטחב הגדל על סלעיו הלחים, מול ברכות מים רוטטות באור. כך הטאו חי ומת, וכל התנועה הזו וחוסר התנועה הם מופעים של אנרגיה אחת שאינה מעדיפה דבר על משנהו.

מעשה הצילום, הנו האפשרות לרקוד את המוות והחיים הנוצרים בהבזק של רגע, על ידי תשומת הלב, שהנה אלמנט בתוך הטאו. כלי שמטרתו היחידה הנה, שחלק אחד יוכל להיהפך ולהיות מודע למכלול כולו דרך התמקדות.

לכן, נקודת המבט הנשקפת להרף עין בתוך העדשה, היא הטאו עצמו, המייצר זמן יחסי, על מנת שהמחול הסוער בין הריק לבין ההתגלמות, יצפה בעצמו, ידע את עצמו ויוסיף עוד צבע צורה ויופי להתחוללות האינסופית.

לכן צילום אינו תיעוד פאסיבי, אלא אלמנט המייצר את המציאות שוב ושוב, דרך מיקוד תשומת הלב. דרך ההבנה שכל רגע הנו בר חלוף ומושלם כפי שהנו, באור, בחומר, בחולף, מנציח הצילום את חגיגת המוות, מכוון שהרגע המסוים ההוא שהונצח, לעולם כבר לא ישוב. חגיגת החיים והמוות היא השלמות של הטאו, היא ההרמוניה של ההולכים בדרך, מותכים ונמסים אל הריקוד הקוסמי שלו אנו קוראים אהבה.

הסיפור שאינו נגמר

תשומת הלב הנה פונקציה זעירה בתוך המערכת המורכבת של התודעה. דרך התמקדות בתופעה זו או אחרת, מאפשרת תשומת הלב למערכת מלאה פרטים להיקלט. מרגע שמתרחשת ההתמקדות, מתחיל מחול שלם של תגובות: תחושה, הרגשה, רגש, ולבסוף מחשבה המעבדת את הנתונים שנקלטו ופולטת מסקנה, דיעה, תובנה.

בעצם, המחשבה מארגנת את כל ההתרחשות הנקלטת, לכדי אובייקט, תבנית, המאפשרים לה (לנו) לחוות שאנו "מבינים" את ההתרחשות.

הן מאפשרות לנו לחוש שיש לה גורם, סיבה, ושהיא נמצאת על רצף של היגיון תבוני מסוים.(אם אין אנו יכולים לסדר אותה בתוך אותו רצף הגיוני שאליו התרגלנו, אנו מכנים אותה "מטורפת" ובכך תוחבים אותה לתוך הקלסר, התבנית, המתאימים).

במשך הזמן, יוצר כל אדם, מערך של העדפות ודחיות, המשפיע ישירות, על תשומת הלב עצמה, ועל הבחירה להתמקד בתבניות מסורתיות (עבורו) ולהתעלם מאחרות. כמו כן המערכת המגיבה, מלמדת את האדם להיענות, פיזית, רגשית ותחושתית, בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. תגובה זו תהיה תואמת את מערך השקפותיו,ותשוקותיו, שהן פרי ישיר של המחשבה המארגנת, מסקנותיה המסוימות, העדפותיה ובחירותיה.

לכל זה אנו קוראים "מציאות".

התבנית המסוימת של תגובות ואירגונן דרך אילוף תשומת הלב ופרשנות בעלת חוקיות מסוימת ונטיות כאלו ואחרות, היא מה שאנו מכנים ה"אישיות" שלנו.

כאשר תרבות או עם או דת, נוהגים כקולקטיב, בדיוק באופן הזה, דהיינו מיקוד תשומת הלב הקולקטיבית בתופעה או תופעות מסוימות ועיבודן באופן הנובע מהתניות קולקטיביות היסטוריות, פיזיות, גיאוגראפיות,אתניות וכו'.. אנו יכולים לראות שהקולקטיב הופך ליישות הדומה בכל לאישיות.

אותה יישות כגון מדינה, תרבות, או מערכת דתית, תגיב ותעבד את הארועים והתופעות דרך כלל המערכות הרגשיות והתחושתיות של קהל תומכיה, ותסיק דרך מנהיגיה מסקנות התואמות את ההתחוללות כולה של המערכת הקולטת. דהיינו, החל מתשומת הלב הממוקדת בדברים מסוימים והמתעלמת מאחרים, וכלה במסקנות, מחשבות, אמונות ואידיאולוגיות.

לזה אנו קוראים "פוליטיקה".

המציאות עצמה, מורכבת מאין סוף תופעות המתחוללות בכל הרמות, החל מתופעות הטבע המגוונות, תנועת בני האדם ופעולותיהם במרחב הפלנטה, ועד תנועות קוסמיות אינסופיות שחלקן הזעיר ביותר, אנו מצליחים לראות ולנתח בעזרת המדענים שלנו והטלסקופים שלהם.

בסיפור המפורסם על ששת העיוורים הממששים פיל ומתארים אותו כל אחד לפי המפגש המסוים עם אחד מחלקיו, כבר אפשר להבין שאין תופעה ולו אחת, על פני האדמה שנתן לתאר אותה בצורה אובייקטיבית ולא דרך הפילטר של ה"תופש" אותה.

אם נלך רחוק יותר ונמקד את תשומת הלב ב"תפישה" עצמה ובכלים העומדים לרשותינו כשאנו בוחנים וחוקרים את אופן התרחשותה, אולי נגלה דבר מרעיש למדי.

אולי נגלה שכל מה שאנו יכולים לבוא אתו במגע, הנו סך כל הנתונים הנקלטים בתודעה, דרך מיקוד תשומת הלב, אך בשום צורה אין אנו יכולים לתפוש את התופש עצמו. אנו מוצפים בנתונים שהתודעה הערנית וחסרת המנוח קולטת ומעבדת. אין לנו שליטה על כך. אין אנו יכולים לעצור את המערכת מלנוע,לקלוט, לנתח ולהסיק מסקנות. חלק מהמסקנות אותן פולטת המערכת ללא הפסק הוא עצם קיומינו, הווה אומר אומר, עצם קיומינו כיישות או אישיות "תופשת", הממוקמת בתוך זמן ומרחב.

דבר נוסף לא פחות דרמתי ולא נפרד מהמסקנה הקודמת שמערכת התפישה מייצרת ללא הרף, היא התבנית המכונה "זמן".

תחושת הזמן או חוויית הזמן נובעות לאוו דוקא ישירות מרצף קליטת הנתונים, אלא אך ורק מתוך הפרשנות של המחשבה את תופעת הקליטה עצמה.

על מנת שתווצר חווייה של המשכיות וזמן, חייבת להיות תנועה בין התופש והנתפש. התופש חייב להיות נפרד מהנתפש (התופש- יישות קבועה בזמן ובמרחב) והוא באמצעות התודעה קולט את מכלול התופעות המתרחשות מחוצה לו, מפרש אותן ובונה מהן תבניות קוגנטיביות ובכך בעצם מייצר שוב ושוב את מערכת היחסים הקבועה המתקימת בין שני אובייקטים- התופש והנתפש.

אך נתן לראות בבירור שהמסקנה בדבר קיומו של התופש נובעת מפרשנות, כמו כל הבנה אחרת, כמו כל אחד מהעיוורים שמישש את הפיל והסיק מסקנה, צייר במוחו ציור מדוייק לחוויה המסוימת אותה חווה.

בעצם אם נקח מהמשוואה ולו רק כדי לשחק לרגע, עם מערכת התפישה שלנו, את הנתון המכונה "זמן", נגלה דבר מרעיש. נגלה שכל מערך האישיות על נטיותיה וייחודיותה, על ההיסטוריה שלה והמניעים הפרטיים שלה, על תקוותיה ומאפיניה, אינם מתקימים יותר. האישיות עצמה מתקיימת כסיפור, עשוי מזמן, שרק התפישה של עבר ועתיד נופחים בה רוח חיים.

אם נחזור אל העיוורים והפיל, נראה שאנו העיוורים הללו, המסיקים דרך התפישה המוגבלת שלנו והחוייה המותנית והמסוימת שלנו, מסקנה חסרת שחר, על קיומינו אנו.

אם נעיז ונלך עוד צעד אחד קדימה, נראה שכל סיפור שבו האמנו אי פעם, נבע וינבע בהכרח מפרשנות לא אובייקטיבית הנולדת בתודעה המותנית שלנו.

זה זמן מצויין לעצור לרגע ואולי אף לעצום עיניים. לא כאקט רוחני, אין פה שום דבר רוחני. אלא כאקט של התרוקנות. כאקט המאפשר לחקירה הזו לצור ולו לרגע סוג של ואקום ולאתגר מחדש את מערכת התפישה.

השאלות הבאות שתעלה, אני מניחה, הן:

אז מה זה אומר? האם כל מה שנחווה או חווינו אינו אמת? האם יכולים אנו להפסיק מלספר סיפורים על חיינו? מהי המציאות? מי אנחנו?

האם יכול להיות שאין דבר כזה מציאות כלל? האם יכול להיות שהתודעה היא אינסופית, חסרת מגבלה, חסרת מימד, חסרת זמן, ושרק הסיפורים אותם אנו לשים מתוך החימר הגמיש והרך הזה, נדמים לנו כמתמצקים לכלל צורה, מבנה, עלילה ומשמעות?

האם יכול להיות שסיפור הבריאה בספר בראשית, אחד מראשוני המיתוסים והאפוסים שיצרה התודעה האנושית, אינו מתאר התרחשות שהתחוללה לפני 15 מיליארד שנה (או לפי הדת היהודית לפני חמשת אלפים שנים), אלא את התוהו ובוהו הרוחשים כחומר, כמודעות, במרחב היולי שבו המחשבה המארגנת, התודעה שלנו, עורכת כמו בקולנוע קוסמי רב מימדים את הסרט המוקרן על מליארדי מסכי התודעה האנושית. כשאני אומרת מוקרן אני מתכוונת לנערך ומוקרן ומתרחש בו זמנית, במרחב שאין בו מרחב של זמן וחלל ושאין בו תופש ונתפש. אלא לנצח הכל אפשרי, הכל נוצר מתפצפץ, מתבקע, נולד ומת, מצייר מערכות של אסטטיקה ואנטלגנציה אינסופיות ובאותה תנועה מפורר וממוסס הכל לכדי איינות וריקות מוחלטת?

עוד סיפור ללא ספק הדורש זמן על מנת לייצר את הנארטיב של עצמו. אבל מזכיר לנו להשאר ערניים, מזכיר לנו לשים לב לחוסר הממשות של כל נראטיב שנצור אי פעם, מצד אחד ומצד שני, את חוסר הברירה שלנו, אלא לייצר שוב ושוב את המיתוס שלנו.

אפשר לפרוש כנפיים ולדאות מעל מצוקי החיים, לעוף בשלווה מעל גלי האוקיאנוס הגועשים, ולדעת שאנו חופשיים מהם, כי אנו ללא זמן ומרחב, ללא תופש ונתפש, מעולם לא היינו נפרדים מהם, כי המציאות עשוייה מחומרי בריאה שקופים ורוטטים בטוהר אינסופי, משאירים לנו ליצור מהם בכל רגע ורגע את הנצח המלא וגדוש באהבה, תום, יופי ואמת.

(מצוקי גיתה,31.8.16)

הדיבור הפנימי

מערכת היחסים היפה והמתוקה ביותר שיש לי, היא מערכת היחסים עם עצמי.

אני מסתכלת על השנים הארוכות הללו של חברות אינטימית עם הדובר או הדוברת המתקימים בפנימיותי. אותו דיבור לוחש, הפורש בפני את נפלאות העולם, מבאר לי את רגשותיי, מתאר את חויותיי, מעיר לי הערות נבזיות על משקלי או על מה שהייתי אמורה להפוך ולהיות ברבות הימים. חברי הקרוב המכיר אותי לפני ולפנים, חברי הכל כך דומה לי, היישות שכמעט אין לי סודות בפניה, היישות הזו שחיפשתי לה אח ורע מחוצה לי, אך לשוא.

היא היא זו המנהלת אתי את הדיאלוג לו אני קוראת "חיי". לאורה הם מתרחשים בקרבתה אני קרובה לעצמי. כל כך קרובה שלפעמים נדמה לי שהיא אני.

איתה לעולם איני לבד. גם ברגעים הקשים ביותר היא איתי. גם כשכולם מפנים לי עורף היא נשארת צמודה, כמו הבל פה, כמו אד נסתר, כמו עדות שקופה לקיומי הייחודי שבו היא מכירה. היא מעולם לא תבגוד בי כי היא בתוכי, שלי, היא עצמי, עצמיותי.

בילדותי בחדרים החשוכים, בין דמעותי השקטות שהרטיבו את הכרית והסדינים, היא היתה לי אם ואחות. היא הקשיבה ודברה, היא הרגיעה וליטפה. כשהילדים צחקו עלי שאני מדברת עם עצמי בקול, נאלצתי להסתירה. אני לא מדברת עם עצמי, אמרתי להם, אני פשוט שרה.

במסע הרוחני נדמה היה פתאום שעלי להכחידה, להיפטר ממנה לטובת ריקות, דממה, מוחלטות, ממשות, הנמצאות מעבר לתפיסה, מעבר לה.

כמו רוצחת שכירה נשלחתי לחסל את הקול הפנימי, ללכת מעבר לו, לצעוד על גופתו המקשקשת את עצמה למוות ולצנוח כמו ענן שקוף אל מה שנמצא מעבר לו.

הרוצחת והמועמד להרצח, נפגשו תחת פנס המודעות בלילה ערפילי וגשום,מעין לילה לונדוני חורפי, האור הכחול יצר קונוס גרגרי על גבי המדרכה הרטובה.

החברות האמיצה, היופי והאהבה שקרנו כל השנים וחיממו את בדידותי, חלפו במהירות לנגד עיני. האם באמת בשלנו להיפרד?

המתיקות. הוצפתי בעוצמתה לבי כמו עלה על גדותיו, עלה ונשפך והמשיך וגאה והאיר. פתאום דוקא היא זו שהרימה את האקדח.

נשלחתי לחסל אותך היא אמרה, את מיותרת כעת. את היא המצאה בלבד, אני אמיתית לעד. אני העדה לך, את היא הפיקציה.

את תמיד היית אני, לחשתי מלאת תדהמה.

כן, היא אמרה, כן. מוזר שלא ידעת זאת, היו המון רמזים.

הייתי חייבת להמציא את עצמי אמרתי, כדי שלא תהיי לבד.

מי שהסתכל מחלון בית או ממכונית חולפת על האור השפוך כקונוס כחלחל וגרגרי, בליל גשם ערפילי על המתרחש תחת אותו פנס, ידע אולי להעיד מי מאתנו שרד את אותו ארוע ושל מי האצבעות המטיילות כרגע על המקלדת.

התגלות

אני מגלה שהכוח העצום של המצלמה,הנו לבודד את תשומת הלב עצמה, ככוח הנע קדימה וסוחב מאחוריו את התודעה (המחשבה,הרגש, התחושה). ככל שאנו נעשים מודעים יותר לעוצמה של הכוח הזה והיחודיות שלו, ההבטה החוצה דרך העדשה מתחילה לפעול באופן מסתורי על המרחב הפנימי שלנו. ככל שנצעד בכניעה ובעיוורון בעקבות גחמותיה הבלתי סבירות של תשומת הלב, יתחיל תהליך מסתורי של משיכת מעמקים. כמו חבל הנמשה ממצולות הים ועולה לאיטו וסוחב עמו גושים אפלים מעורפלים, בלתי מוכרים, חומרי בריאה שקרן שמש לא שזפתן, עשביית מעמקים לחה ופרועה, הנובעת מתהומות וריק להם אנו קוראים באזלת יד מסוימת- תת המודע שלנו (קולקטיבי ואינדיבידואלי).

בתחילת דרכינו עם המצלמה, נוטה תשומת הלב לרצות, למצוא דימויים הנחשבים ליפים, מדוייקים, צילומים טובים ומשביעי רצון, אך עם הזמן משהו הולך ומתיר את מוסרותיו הלכודות בצורות היגיון ותבניות תרבותיות מוכרות ומקובעות, וברצון של האישיות למצוא חן, לרצות ולהצליח במה שנדמה לנו שמתקיים בחוץ, לו אנו קוראים ה"עולם החיצוני".

ככל שהצלם הולך שבי אחרי הכוח הזה, דרך הקשבה מוחלטת לגחמותיו, והסכמה להפנות שוב ושוב את תשומת הלב אל אובייקטים הנגלים לפניו ומבקשים אותה, נולד קשר חדש עם מרחב הנמצא מעבר לידיעתינו אותו.

המרחב החדש עוקף את דרכי "הידיעה" המקובלות, משליך את המודעות שלנו הרחק מעבר לגבול התפיסה הרגילה המוכרת שלנו ודרך התגלות הולכת וגדלה, מתחיל להוליד אותנו מחדש. הלידה הזו שונה מתהלכי התבגרות המוכרים לנו עד כה (תהליכי שינוי, הבשלה, התגברות התפתחות ליניארית) משום שהיא נובעת ממקור אחר, שבמהותו אינו יכול להיות ידוע לנו. הנקודה הזו חשובה מאוד , ככל שנשאף להבין ולהיות מודעים לתהליך, אנו נבלום אותו ונסכל את מהלכו. המשיכה של חבל המעמקים, כלפי מעלה, חייבת להיות מעבר לידוע, מכוון שהידוע מייצר בהכרח את היודע ואנו רוצים ללכת מעבר לשניהם. ההסכמה ללכת אל תוך הערפל הסמיך נפתחת לאיטה ומגלה בפנינו עולם מקביל המתקיים מעבר לאישיות המוגבלת והמכווצת שלנו.

העולם המקביל הזה הוא עולם אמיתי ממשי ובלתי משתנה. זהו עולם שהזמן והמרחב אינם שולטים בו. זה הוא עולם שבו הנצח בורא אותנו שוב ושוב ברגע הנוכחי, אותנו ואת כל מושאי התפיסה שלנו. אנו מתים ונולדים בפעימה הרמונית מושלמת של עזיבה ומציאה. המצלמה  היא הכלי המאפשר את נתינת המשמעות, ההיווכחות, ההתקיימות של כל הנגלה ובאותה נשימה את המוות המתרחש בו זמנית, בכל רגע של התגלות ופרידה.

על מנת להבין זאת לעומק אנו חייבים לשאול את עצמנו בכנות, מה היא המציאות? או יותר נכון מי הוא זה החווה אותה? האם באמת יש מציאות המתקיימת מחוץ לתודעה שלנו ולתפיסתה המושפעת תדיר ממניעים נסתרים או נגלים? איך אפשר לדעת את המציאות מחוץ לתודעה שלנו?

ככל שנעמיק לתוך שאלות אלו, הזהות העצמית שלנו עשוייה להתחיל ולהתפורר. נוכל בקלות לגלות שהיא עשוייה כולה מהנחות יסוד חסרות בסיס, עדות נסיבתית של מערכת חושים וזיכרון, הנתפסת על ידי הכישורים השונים של המוח שלנו והאינטרס העצום שלנו שנמשיך להתקיים כיישות נבדלת, ברורה ואנוכית.

המצלמה היוצרת בעזרת האור החוזר את הדימויים להם אנו קוראים מציאות, בצורה כל כך מדוייקת ומשכנעת יכולה לרמוז לנו על עולם שלם של אשליות אופטיות, המייצר את עצמו ומקרין את בבואותיו המשתנות על פני הכרתנו. כמו שאמר ישו, "באנו מן האור ואליו אנו הולכים". המצלמה מגלה לנו את הסוד והמסתורין שאנו סוג של הולוגרמות הנובעות ממקור אור מסתורי ויציב. שככל שנרפה ונסכים לעזוב שוב ושוב את המופעים עצמם של האור הזה, את הנרטיבים המוגבלים והקטנוניים שמהם עשויים חיינו, נוכל לגלות את מקורו. נוכל לגלות שהאור הראשוני הבלתי מחולק המקור עצמו הוא פשוט הווייה טהורה, לא מחולקת הבוראת את עצמה דרך פילטר ההתגלמות. כאור מוחלט אנו יודעים רק דבר אחד, אנו יודעים שאנו קיימים כמודעות ערה העדה לכל המתרחש. ממש כמו המצלמה שלנו, הנשארת עדה לא מעורבת, ואינה מתחילה לספר לעצמה שהיא אישיות ייחודית ושהתפיסה שלה את העצמים והאור הופכים אותה למישהו מסויים. המצלמה מלמדת אותנו על ה"עדות" חסרת משוא הפנים היכולה להתקיים בנו. אדישותה היא חוכמתה, הריחוק שלה מאפשר את ראייתה החדה והממשית.

כשאנו מפנים את תשומת הלב למשל לצלחת לימונים צהובה ורוטטת חיים, אין אנו מנציחים אובייקט המתקיים בוודאות, מקובע בתוך עולם של חוקים פיסיקאליים, אלא, אנו יוצרים את צלחת הלימונים דרך ההקרנה חסרת הזמן והמרחב של כוח היצירה עצמו הטבוע בנו. בצורה זו לא רק שהמצלמה עוזרת לנו לחלץ את סוד קיומינו כמודעות נצחית חסרת מגבלה, אלא בעצם המצלמה משתמשת בכוח המיקוד של תשומת הלב שלנו לברוא את המציאות שוב ושוב מרגע לרגע. בכל אחד מהשלבים משהו בנו ירצה לעצור, לנוח, לסכם את החוויה, לנתח להבין, לספר לאחרים, לקחת ממנה תובנה לעצמנו. אך המרחב הזה אינו מאפשר אף אחת מהאפשרויות הללו. התהליך מותנה בוויתור על כל אלו על מנת ללכת מעבר להם. למרות שאנו מנועים מלפרש או להבין על בוריים את הדברים, תחושת אושר ושלווה שאינם קשורים לדבר, תתחיל לפעום מתחת לפני השטח של הוויתינו. התחושה תתחיל לצור מרחב אינטימי שקט וחסר שם שיתמוך בנו במהלכם של חיינו והאתגרים שיופיעו בהם. ככל שנדע פחות ונסכים שלא להיצמד לתובנות ישנות ולזיכרונות שניהלו את חיינו, נגלה שממקור מסתורי מתחילים לזרום אלינו אנרגיה ואור חסרי פנים ובלתי מוגבלים. כל עוד נסרב להפוך את המרחב ל"ידוע" ולספר עליו סיפורים ולהמציא ממנו אידיאולוגיות ותורות (כך נוצרו הדתות במהלך ההסטוריה האנושית), הוא ייקח אותנו עמוק יותר ויותר היישר אל מצולות הקיום חסרי הפנים. דרוש אומץ ונחישות, כנות והסכמה לראייה חדה וחסרת אנוכיות, אך אפילו דברים אלו יוכלו להגיע בטיבעיות ככל שנתן למרחב המסתורי הזה לקחת אותנו אל מעמקיי המסתורין.

איזה צילומים נביא משם, אני תוהה? אולי נגטיב ריק, אולי חושך מוחלט, אולי אור בוהק ואולי כל הדברים האלו יחד ואף לא אחד מהם.

התבוננות

בוקר שבת, בין הזיתים התכסה השביל בעשב רך, תחת הרגלים האדמה מלאת עמקות, מזמינה לרגע אל תוכה, סופגת את משקלי ללא תלונה ונעזבת.

יושבת עם כוס הקפה על חלקת קרקע לחה, משובצת אבנים בהירות קרירות, גבי שעון על סלע חסר זמן,העיניים במשקפת השדה, נעות בעקבות צלילים רהוטים הנשמעים מהשיחים מצדם הרחוק של הזיתים.

אני מתבוננת רואה ואינה נראית, אני מתבוננת.

אדום חזה וחכלילית עצים, מנפנפים זנבות, מבליטים כתמי חלודה אדמדמים, מכריזים בעלות על חלקת שדה וחלקת שיח וגדם עץ יבש. מתקשקשים מתלהטים וכבר אחד מוותר והולך בפרפורי כנף קולניים, מתיישב על עץ זית, ממורמר, מנקה נוצת כתף ימין ואז כתף שמאל, קופץ לפתע לאדמה ומנקר שם בהתלהבות, שוכח את מפלתו.

העדשה המונחת על עיני מזכירה לי את אהבתי לעדשות, ליכולת לראות דבר מקרוב מבלי שגופי יהיה קרוב אליו. ההתרגשות התוקפת אותי כל פעם מחדש כשאני עוקבת אחר תנועה, התרחשות, כשהמשקפת גורמת לי לחוש את עצמי כנקודת מבט שאינה מוגבלת למרחב הגיאוגרפי המוכר. נקודת התבוננות טהורה הנמצאת מחוץ לגבולות הגוף, נעה בחופשיות לאינטימיות שאינה אפשרית בתוך החוקיות המוכרת, ומאפשרת סקרנות, מציצנות, התמכרות להבטה עצמה.

מילדות, אני נזכרת, שם כבר התחוללה הבחירה. הצעד הקטן לאחור, הנסיגה הזעירה מהשותפות התמה המעורבבת בחיים עצמם.

אני זוכרת את הרגע ההוא בכיתה ו' בבית הספר היסודי. פרצתי בבכי ועזבתי את אולם מסיבת הפורים האקסטאטי, ששאג משמחה. יצאתי אל החושך הקר המכוכב,  מנסה להבין את הדבר שהתחולל בי. לא הייתי שייכת לחיים כפי שהם נתפסו על ידי הסובבים אותי, הייתי שונה. כבר ידעתי אז שקוללתי ובורכתי באותה נשימה.

ידעתי שמשהו בי שאינו בשליטתי, מכריח אותי להיות מחוץ לדברים, מחוץ לתלם ולקונצנזוס. לא רציתי לצאת משאגות השמחה שהיו באולם, לא רציתי להתבודד בחברת דמעותיי. אבל ידעתי כבר אז שהדבר אינו בידי. כמו כוח פנימי שרצה לגדול בתוכי והיה חייב לזרוק אותי החוצה. עם השנים הפכתי למתבוננת האולטימטיבית, לכל מקום שהלכתי ליוותה אותי משקפת (ואחר כך המצלמה) שדרכן יכולה הייתה לקרות פעולת ההתבוננות, לא מעורבת, מרוחקת,  שהריחוק הוא מהותה העמוקה והמשמעותית.

כך, נדמה לי, מתחיל מסעו של כל אמן באשר הוא. צעד קטן מתנועת החיים הזורמת, נצעד לו לאחור. מתרחשת הפרדה זעירה מהזרם המרכזי, מהתפיסה המוכרת. הצעד הזעיר הקטנטן הזה מאפשר הבטה מבחוץ על תופעת החיים ובכך מאפשר מרחב לסקרנות, חקירה, ובסופו של דבר ערעור של ההזדהות הספונטאנית. כשאמן מבשיל באמת, ההבטה רבת השנים מגלה לו את עצמו כמביט נצחי, שהוא עצמו לעולם אינו מושפע מכל מה שאי פעם המתגלה בהבטתו.

רוב האמנים נתקעים בשלב המוקדם יותר, שבו המביט הופך את הפירות המתקבלים כתוצאה מההתבוננות לדעה או כוח, שהאמן רותם עבור עצמו והצרכים הרגשיים שלו. מעטים חוצים את שובל הקסם ומרפים לתוך מרחב שבו המתבונן וההבטה עם שלל האובייקטים המתגלים בהם נעלמים במקצב המודע לבריאתו את המציאות והיספגותו בלא נודע הקוסמי חסר הגבולות. כשאמן מצליח לכתוב או לצייר מתוך המרחב הזה, הוא ואלוהים הופכים להיות אחד.

רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות

חוזרת לכתיבה עצמה לאדמת הנפש. סערה בחוץ מתגלגלת מהים אל הרי המירון תוקפת את חודי העצים בגשם אלכסוני, האח בוערת הכלבים רצו איתי בין הסלעים וחזרו רטובים. ניה גרה אצלנו במיניבוס, דני נסע ליער עפר ללמוד את שפת הציפורים. ניסראגדתה מהראג' חברי החדש עבר לגור אתנו, כרוך בצהוב עז ישן על ידות הספה ואחר כך בחדר השינה על המדף. כל עולם ההתגלמויות מתחיל להתרופף ולהעלם לתוך הממשות היחידה. הזמן חוקר את עצמו בשאלות נוקבות, מברר ללא רחמים את מידת התקיימותו. העכשיו החמקמק כמו מצייר את הדלת שנסגרה בטריקה בינו, הבלתי נתן לידיעה, ולבין הציר של עבר ועתיד, שהתפיסה יכולה להם.

ומה עם הוואדי שואלות הציפורים בבעתה ומה אתו הגם הוא, הגם אתה וואדי? הגם אתה קורא במה שאינו נתן לקריאה, חולף על פני אותיותיו הזעומות, סופר מחזות משונים ורוצה לבלבלם עם מחזות אחרים, שלא נתן לאחוז בהם בשום צורה? ומה עם הציפורים שואלות הציפורים בבעתה? מה אתם, אתנו גם אנחנו שרויות באי קיום, באי התגלמות? גם אנחנו אוכלות ומחרבנות וכלום לא נשאר, ומה עם החיים שנחיו ואלו שעדיין לא? מה עליהם? ניסרגדתה מהראג' מתוק שלי, ניסראגדתה מהראג' שאינך קיים אלא בתודעתי ככל הדברים המתקיימים אך ורק בתוכי ללא יוצא מן הכלל. ללא יוצא. אין דבר המתקיים בעולם שאינו מצוי בתוך תודעתך, אומר ניסראגדתה מהארג'. אין דבר המתקיים מחוץ לידיעתך אותו. והידיעה אוי הידיעה אינה שווה דבר, הוא אומר, דבר אינה יכולה לתת הידיעה מהממשות הממשית. כמו ענני סערה חולפת היא לה, אי הממשות, תלויה לחלוטין בתשוקה ובפחד. אין לה קיום משל עצמה. אין לה קיום אלא בתוך הראש הספוג בפחד ותשוקה, המפחד להפסיק להתקיים ולמות, ומה נשאר באמת מה נשאר? כלום הוא אומר, כלום! רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות. כמו מייג'ור מייג'ור במלכוד 22 שאפשר להיפגש אתו במשרדו רק כאשר הוא אינו נמצא שם. כך גם אתה כך גם אני, העצמיות העמוקה היחידה המתקיימת של כולנו נמצאת בדיוק במקום הזה שאין בו זמן אין בו חלל, אין בו מי שרוצה לדעת. רק עדות שקטה חסרת תנועה שאינה זעה שלא תמות ולא תיוולד. תמיד היא שם רק מודעת לכל ההתרחשות לכל האדוות היוצרות צורות אינסופיות על פני האוקיאנוסים, מבלי לגעת בה בעצמה, בממשות היחידה שאין לתפוס אותה באמצעות השכל, המחשבה, התודעה, החושים, הגוף. כלום, אין לתפוס אותה כי אין תופס. אין מי שיתפוס אותה כי אם אין מה לתפוס, אין נתפס. אפשר גם מיד לראות ולחוות את זה שמיד אבל על המקום, גם מסתבר שאין תופס. למי זה מסתבר? לתופס, שאיננו? ומתי כל זה קורה? עכשיו. אבל העכשיו אינו קיים באמת משום שאם לכדת אותו ברגע אחד סימן שזה כבר עבר, ואם תצפה לו כמו חתול דרוך, הרי שזה יהיה העתיד. אז מה זה עכשיו? גשם, גשם יורד עכשיו. כל טיפה חוצה את המרחב הקפוא שבין הרקיע האפור בדרכה אל האדמה הבוצית. מתי זה עכשיו שואל הבשר? מתי אני? ולמה? הוא ממשיך ושואל? וכשאמות מה יהיה? מי יהיה?