הטאו של הצילום

במסע הרוחני המתפתל והמשתנה תדיר. מצאתי את עצמי מבינה לבסוף שאין לאן ללכת. הבנתי באופן חד וברור שכל תוכן שאייצר או שאפגוש ואנסה לאמץ, עשוי תמיד מרעיון הנמצא בתודעה, ולכן יחסי ובר חלוף. התודעה אינה יכולה לפרוץ את גבולות עצמה. כל חוויה שאחווה עדיין תשאר מתוארת על ידי המשגתה.

כך הגעתי אל הקיר.

שם מול הצל רב ההוד והמבעית של חוסר משמעות, עמדתי.

מכוון שלא יכולתי להשלות את עצמי שאפשר להגיע לאיזה מטרה דימיונית, לקפוץ  מעבר, להתעורר, להשתחרר, להפסיק לספר סיפורים. כל מה שנותר היה, הנו, לוותר,להיכנע, לשחרר, להרפות, לעצור.

בעצירה עצמה, פנתה כל האנרגיה העצומה שהתרוצצה אתי במשך השנים, לכיוון חדש. היא פנתה פנימה.

האנרגיה אני אומרת, מכוון שהיא עצמה היתה שם מול הקיר, משוחררת מהניסיון המתיש שלי לגאול את עצמי, וברגע שהתפנתה מתפקידה חסר התוחלת, היא דממה, והחלה בנסיגה אל המקור החווה ולא אל התכנים המשתנים, העולים ויורדים, נעים וצפים בתוכו.

בפנים נשרה טיפת מים זכה, טהורה, אל תוך המצולה והצליל שהידהד היה רווי ביופי.

כך נולד הטאו, הטאו שלא נולד, פתח את לבו ואסף אותי תשושה ומצולקת מקרבות ומאבקים, אסף אותי אל המצולה, הטביע בה את תוך תוכי באינותו, האינסופית.

ומה עם החיים עצמם? עם הפרטים, הניקיונות, הפרנסה, המשפחה, היום- יום, הסבל, מה עם כל זה? איך הטאו חי בגוף, רגליו באדמה, ידיו חותכות בצל לארוחת ערב, הולכות לעשות טסט, לבנק, איך? ומה על היצירה, המוסיקה, הצילום, הציור, גינת הירק, מה עליהם? ומערכות היחסים, אהבה, מיניות, חברים, מה עליהם?

בתוך האקיאנוס העצום של כל התופעות, כל החיים כולם, בתוך האוויר, המים, העצים, הערים, החיות, האוטובוסים, ראיתי שהכל עשוי מרטטים בגלים שונים הזורמים ומשתנים, מתמזגים זה אל זה, נוצרים מחדש, הופכים צורה, נערמים, מציירים כותבים, נמחקים, נחרטים. ובתוך האינות, הדמומה, הם נולדים בתוך הרגע. רגע, חסר הזמן, עכשיו, אף פעם, כל הזמן, ברגע זה.

בכל אלו, הם נולדים; ברטיטה בתדרים בלתי נראים, ריקים מחומר או אנרגיה, במצבים שאינם נתנים לצפיה או למדידה, עד לתדרים של גלים, כמו אור, כמו קול, הופכים לחומר כמו איש, כמו אישה, כמו חול, כמו ברזל, שמתכלה ונמס, או מותך ומת, וחוזר להיות כמו צליל, כמו אור, כמו רעיון, כמו סיפור, כמו שיר.

ויש אפשרות מהממת, שכל התשוקה והכמיהה שהופיעה אי פעם בתוכי זו הכמיהה לרטט אחד מושלם של הרמוניה ויופי. סדורים להם בהרף עין מדוייק וקורן של תנועה מסוחררת, נודדת, מתמוססת ורוקדת, נוצרת ונעלמת, בכוריאוגרפיה קוסמית של מוות ותהילה.

כמו גן זן יפני, כמו הטחב הגדל על סלעיו הלחים, מול ברכות מים רוטטות באור. כך הטאו חי ומת, וכל התנועה הזו וחוסר התנועה הם מופעים של אנרגיה אחת שאינה מעדיפה דבר על משנהו.

מעשה הצילום, הנו האפשרות לרקוד את המוות והחיים הנוצרים בהבזק של רגע, על ידי תשומת הלב, שהנה אלמנט בתוך הטאו. כלי שמטרתו היחידה הנה, שחלק אחד יוכל להיהפך ולהיות מודע למכלול כולו דרך התמקדות.

לכן, נקודת המבט הנשקפת להרף עין בתוך העדשה, היא הטאו עצמו, המייצר זמן יחסי, על מנת שהמחול הסוער בין הריק לבין ההתגלמות, יצפה בעצמו, ידע את עצמו ויוסיף עוד צבע צורה ויופי להתחוללות האינסופית.

לכן צילום אינו תיעוד פאסיבי, אלא אלמנט המייצר את המציאות שוב ושוב, דרך מיקוד תשומת הלב. דרך ההבנה שכל רגע הנו בר חלוף ומושלם כפי שהנו, באור, בחומר, בחולף, מנציח הצילום את חגיגת המוות, מכוון שהרגע המסוים ההוא שהונצח, לעולם כבר לא ישוב. חגיגת החיים והמוות היא השלמות של הטאו, היא ההרמוניה של ההולכים בדרך, מותכים ונמסים אל הריקוד הקוסמי שלו אנו קוראים אהבה.