התבוננות

בוקר שבת, בין הזיתים התכסה השביל בעשב רך, תחת הרגלים האדמה מלאת עמקות, מזמינה לרגע אל תוכה, סופגת את משקלי ללא תלונה ונעזבת.

יושבת עם כוס הקפה על חלקת קרקע לחה, משובצת אבנים בהירות קרירות, גבי שעון על סלע חסר זמן,העיניים במשקפת השדה, נעות בעקבות צלילים רהוטים הנשמעים מהשיחים מצדם הרחוק של הזיתים.

אני מתבוננת רואה ואינה נראית, אני מתבוננת.

אדום חזה וחכלילית עצים, מנפנפים זנבות, מבליטים כתמי חלודה אדמדמים, מכריזים בעלות על חלקת שדה וחלקת שיח וגדם עץ יבש. מתקשקשים מתלהטים וכבר אחד מוותר והולך בפרפורי כנף קולניים, מתיישב על עץ זית, ממורמר, מנקה נוצת כתף ימין ואז כתף שמאל, קופץ לפתע לאדמה ומנקר שם בהתלהבות, שוכח את מפלתו.

העדשה המונחת על עיני מזכירה לי את אהבתי לעדשות, ליכולת לראות דבר מקרוב מבלי שגופי יהיה קרוב אליו. ההתרגשות התוקפת אותי כל פעם מחדש כשאני עוקבת אחר תנועה, התרחשות, כשהמשקפת גורמת לי לחוש את עצמי כנקודת מבט שאינה מוגבלת למרחב הגיאוגרפי המוכר. נקודת התבוננות טהורה הנמצאת מחוץ לגבולות הגוף, נעה בחופשיות לאינטימיות שאינה אפשרית בתוך החוקיות המוכרת, ומאפשרת סקרנות, מציצנות, התמכרות להבטה עצמה.

מילדות, אני נזכרת, שם כבר התחוללה הבחירה. הצעד הקטן לאחור, הנסיגה הזעירה מהשותפות התמה המעורבבת בחיים עצמם.

אני זוכרת את הרגע ההוא בכיתה ו' בבית הספר היסודי. פרצתי בבכי ועזבתי את אולם מסיבת הפורים האקסטאטי, ששאג משמחה. יצאתי אל החושך הקר המכוכב,  מנסה להבין את הדבר שהתחולל בי. לא הייתי שייכת לחיים כפי שהם נתפסו על ידי הסובבים אותי, הייתי שונה. כבר ידעתי אז שקוללתי ובורכתי באותה נשימה.

ידעתי שמשהו בי שאינו בשליטתי, מכריח אותי להיות מחוץ לדברים, מחוץ לתלם ולקונצנזוס. לא רציתי לצאת משאגות השמחה שהיו באולם, לא רציתי להתבודד בחברת דמעותיי. אבל ידעתי כבר אז שהדבר אינו בידי. כמו כוח פנימי שרצה לגדול בתוכי והיה חייב לזרוק אותי החוצה. עם השנים הפכתי למתבוננת האולטימטיבית, לכל מקום שהלכתי ליוותה אותי משקפת (ואחר כך המצלמה) שדרכן יכולה הייתה לקרות פעולת ההתבוננות, לא מעורבת, מרוחקת,  שהריחוק הוא מהותה העמוקה והמשמעותית.

כך, נדמה לי, מתחיל מסעו של כל אמן באשר הוא. צעד קטן מתנועת החיים הזורמת, נצעד לו לאחור. מתרחשת הפרדה זעירה מהזרם המרכזי, מהתפיסה המוכרת. הצעד הזעיר הקטנטן הזה מאפשר הבטה מבחוץ על תופעת החיים ובכך מאפשר מרחב לסקרנות, חקירה, ובסופו של דבר ערעור של ההזדהות הספונטאנית. כשאמן מבשיל באמת, ההבטה רבת השנים מגלה לו את עצמו כמביט נצחי, שהוא עצמו לעולם אינו מושפע מכל מה שאי פעם המתגלה בהבטתו.

רוב האמנים נתקעים בשלב המוקדם יותר, שבו המביט הופך את הפירות המתקבלים כתוצאה מההתבוננות לדעה או כוח, שהאמן רותם עבור עצמו והצרכים הרגשיים שלו. מעטים חוצים את שובל הקסם ומרפים לתוך מרחב שבו המתבונן וההבטה עם שלל האובייקטים המתגלים בהם נעלמים במקצב המודע לבריאתו את המציאות והיספגותו בלא נודע הקוסמי חסר הגבולות. כשאמן מצליח לכתוב או לצייר מתוך המרחב הזה, הוא ואלוהים הופכים להיות אחד.

רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות

חוזרת לכתיבה עצמה לאדמת הנפש. סערה בחוץ מתגלגלת מהים אל הרי המירון תוקפת את חודי העצים בגשם אלכסוני, האח בוערת הכלבים רצו איתי בין הסלעים וחזרו רטובים. ניה גרה אצלנו במיניבוס, דני נסע ליער עפר ללמוד את שפת הציפורים. ניסראגדתה מהראג' חברי החדש עבר לגור אתנו, כרוך בצהוב עז ישן על ידות הספה ואחר כך בחדר השינה על המדף. כל עולם ההתגלמויות מתחיל להתרופף ולהעלם לתוך הממשות היחידה. הזמן חוקר את עצמו בשאלות נוקבות, מברר ללא רחמים את מידת התקיימותו. העכשיו החמקמק כמו מצייר את הדלת שנסגרה בטריקה בינו, הבלתי נתן לידיעה, ולבין הציר של עבר ועתיד, שהתפיסה יכולה להם.

ומה עם הוואדי שואלות הציפורים בבעתה ומה אתו הגם הוא, הגם אתה וואדי? הגם אתה קורא במה שאינו נתן לקריאה, חולף על פני אותיותיו הזעומות, סופר מחזות משונים ורוצה לבלבלם עם מחזות אחרים, שלא נתן לאחוז בהם בשום צורה? ומה עם הציפורים שואלות הציפורים בבעתה? מה אתם, אתנו גם אנחנו שרויות באי קיום, באי התגלמות? גם אנחנו אוכלות ומחרבנות וכלום לא נשאר, ומה עם החיים שנחיו ואלו שעדיין לא? מה עליהם? ניסרגדתה מהראג' מתוק שלי, ניסראגדתה מהראג' שאינך קיים אלא בתודעתי ככל הדברים המתקיימים אך ורק בתוכי ללא יוצא מן הכלל. ללא יוצא. אין דבר המתקיים בעולם שאינו מצוי בתוך תודעתך, אומר ניסראגדתה מהארג'. אין דבר המתקיים מחוץ לידיעתך אותו. והידיעה אוי הידיעה אינה שווה דבר, הוא אומר, דבר אינה יכולה לתת הידיעה מהממשות הממשית. כמו ענני סערה חולפת היא לה, אי הממשות, תלויה לחלוטין בתשוקה ובפחד. אין לה קיום משל עצמה. אין לה קיום אלא בתוך הראש הספוג בפחד ותשוקה, המפחד להפסיק להתקיים ולמות, ומה נשאר באמת מה נשאר? כלום הוא אומר, כלום! רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות. כמו מייג'ור מייג'ור במלכוד 22 שאפשר להיפגש אתו במשרדו רק כאשר הוא אינו נמצא שם. כך גם אתה כך גם אני, העצמיות העמוקה היחידה המתקיימת של כולנו נמצאת בדיוק במקום הזה שאין בו זמן אין בו חלל, אין בו מי שרוצה לדעת. רק עדות שקטה חסרת תנועה שאינה זעה שלא תמות ולא תיוולד. תמיד היא שם רק מודעת לכל ההתרחשות לכל האדוות היוצרות צורות אינסופיות על פני האוקיאנוסים, מבלי לגעת בה בעצמה, בממשות היחידה שאין לתפוס אותה באמצעות השכל, המחשבה, התודעה, החושים, הגוף. כלום, אין לתפוס אותה כי אין תופס. אין מי שיתפוס אותה כי אם אין מה לתפוס, אין נתפס. אפשר גם מיד לראות ולחוות את זה שמיד אבל על המקום, גם מסתבר שאין תופס. למי זה מסתבר? לתופס, שאיננו? ומתי כל זה קורה? עכשיו. אבל העכשיו אינו קיים באמת משום שאם לכדת אותו ברגע אחד סימן שזה כבר עבר, ואם תצפה לו כמו חתול דרוך, הרי שזה יהיה העתיד. אז מה זה עכשיו? גשם, גשם יורד עכשיו. כל טיפה חוצה את המרחב הקפוא שבין הרקיע האפור בדרכה אל האדמה הבוצית. מתי זה עכשיו שואל הבשר? מתי אני? ולמה? הוא ממשיך ושואל? וכשאמות מה יהיה? מי יהיה?