יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

אני חיה בין מרחבים













אני לא משוררת, לא כותבת פואמות, לא סופרת, לא יודעת לספור, לא מוציאה לאור רומנים, לא פילוסופית, לא מתודית, לא לגמרי ציירת ואפילו לא ממש צלמת.
אני חיה בין מרחבים, ואף מרחב לא יכול לטעון עלי בעלות. אפילו לא המרק שלי החם, המתערסל עכשיו בין כפות ידי. אפילו האנשים שאני הכי אוהבת, אפילו אני לא יכולה לטעון עלי בעלות.
כן, אני חמקמקה, מתחייבת לתקופות ומחליקה החוצה, מתמסרת בטוטאליות רק מכוון שלכל דבר יש תאריך תפוגה.
אני חיה בין המרחבים. אף פעם לא היתי ממש אישה  וגם גבר בטח שלא. כשהייתי דתיה רק פיקפקתי באלוהים, כשהפכתי לחילונית הרגשתי אותו בוכה מחוץ לחלון.
הספק, השלילה, הם בני בריתי. כל הצורות נמסות, כל המחשבות מתגלות בעירומן, כל האידיאולוגיות נשמעות כמו צריחה רמה ונבובה בתוך האזניים המולחמות בצדי ראשי.
רעיונות עקורים משורש מפליגים בספינות ברזל כבדות, צלליותיהן הענקיות, גורעות ומחסירות מהאור, נעות במסלולים ידועים ומראש ועוגנות לרגע בנמלי הזוועה, של מי שדרושה לו סחורתן.
הזמן השתלטן, המעסיק התובעני הבולעני של בני דורי, כבר מזמן המית בי את הזיכרון של עצמו ועצר מלכת. חוסר המטרה הפסיק לרקום עבורי כוח משיכה בעתיד בידיוני כזה או אחר.
מהלכו הסביר של הזמן, הקיא אותי מתוכו, מיסמר אותי על קיר בקוטב הצפוני, לא קפואה ולא נעה, מודעת לחוסר התקיימותו אך מנסה להקפיד שבשום אופן לא אאחר את הרכבת המהירה לבינימינה, בכל יום חמישי.
התודעה שלי פנתה כנגד עצמה והחלה לצפות בבהירות צלולה ואכזרית בכל סיפור, מיתוס או פרה, שוללת ללא תנאי את תקפותם. קוללתי בתער הצלילות, שלקח ממני כל דבר שהשגתי והשליכו בצדי הדרכים הארוכות והלא סלולות, שהובילו אותי לכאן.
עכשיו אני כאן. קלה כנוצה, רכה, פגיעה, קצת המומה, בודדה, לא מפסיקה אף לרגע לדעת שאפילו תשומת הלב עצמה, מעולם באמת לא היתה שלי.
כל העולם שוקע במימיו העמוקים עד בלי די של אגם כחול, כל התופעות היפות נמוגות באויר השקוף, האפור, וקריאת עגור מפלחת בו עיגולי אדוות מתרחבות והולכות עד סוף הזמן. בתוך האין זמן רק צלילותי נשארת, עדיין חדה כתער, עדיין מסרבת לקבל נחמות קטנות, באה במגע עם הערפל ונעה לתוכו בחושניות, בהיענות, מוחקת את מסלולי ההתקדמות.
חילזון בודד באמצע הג'ונגל, מותיר שרוך של רוק שקוף הנמוג עם הטל. לא הייתי פה. לא הבנתי דבר. לא יכולתי לשנות כלום. לא יכולתי להסביר או לנסות ליצר הבנה. נענתי לצלילים ותדרים שנגעו בי וצללו על פני הריק. נענתי ליופי האופף לעת ערב את השתיקה, את האור הדועך שאין מילים יכולות לגעת בו. נענתי ליופיו של המוות, לגוויעת האור על עלי העצים, הרחק הרחק מהבוהק הזר המנוכר של משכנות האדם.
אין מה להבין, אמר יו ג'י ידידי. זה שמבין הוא שמשקר. זה שמשקר הוא המניע עצמו. ללא מניע מה נשאר? בתוך הריק נקודה זעירה של אור מצירת את עצמה, בוראת עולמות ומאמינה בהם, אמר ידידו של ידידי, הנקודה הזו היא כל מה שיש, היא את.



יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

המסע פנימה










מי שלא חווה כאב רגשי עצום בחייו, לעולם לא יוכל להקשיב לעצמו. הכאב המופיע בחיינו כתגובה לאובדן, מוות, אהבה נכזבת, עצב קיומי ועוד, מלמד אותנו על נוכחות של עולם שלם, המתקיים באינטנסיביות בתוכנו. 
הכאב מוליך אותנו ישירות אל המעיין אשר ממנו נובעות אנטלגנציה, בהירות וידיעה עצמית. האפשרות של כניעה והרפייה לתוך כאב, הנחווה לעיתים כסכין הננעצת בתוך לבינו, היא ראשיתו של המסע היחיד היכול להוביל אותנו פנימה.
בכל פעם שאנו חווים כאב עמוק בחיינו, ניתנת לנו הבחירה להתכווץ ולנסות להדפו, או לצלול בטוטאליות אל תוך אפלתו הבוערת, הנחוות עבור מערכת העצבים שלנו, כאש הגיהנום המאיימת לכלותנו.
ההסכמה להרפות ולתת לכאב להיות מבלי לנסות להימנע ממנו, הנה הרגע המשמעותי והחשוב ביותר שיכול לקרות לנו בחיים. זהו רגע של התבגרות המערכת הרגשית והנפשית שלנו, הבשלה נדירה של הפרי שנועדנו להיות.
מאותו רגע המסע עצמו משתנה. ההימנעות המתמדת מפני כל מה שאיים לגזול מאתנו את האושר השברירי בו ניסינו להחזיק, הופך את כיוון ההבטה ותשומת הלב, הפונים תדיר החוצה, לריכוז והתבוננות במרחב הפונה פנימה. היפוך כיוונה של תשומת הלב מהאוביקטים המופיעים לכאורה מחוץ לנו, מאפשר לנו לנוע בעקבות התנועה של הכאב, אל עבר נקודה במרכז הלב בה הכל חי, רועד, רגיש, שברירי ועוצמתי כאחד.
נראה כי המרחב העדין הזה מזהה כל ניסיון של התודעה להיכנס אליו דרך מטרות הנובעות מתשוקה ושאיפה, הוא מסרב להיענות לכל חיזור או מניע הזרים לפעולת ההקשבה עצמה.
הדרך היחידה לצלול פנימה היא ההרפייה למה שיש ברגע זה, להווה שאין בו זיכרון או תקווה. בטאואיזם הקדום קראו לכך: " הפיכת האור" והכוונה היתה שאור המודעות אינו דולף החוצה אל אובייקטים המופיעים בדעת או בחושים, אלא פונה אך ורק פנימה, מבלי לתת תוקף לתכנים המופיעים בחוץ.
התחושה היא שכל העולם ותופעותיו נאספות לתוכנו, החושים נסוגים מהרעש והריבוי, תשומת הלב הופכת לנקודה זעירה ואינטנסיבית הדומה ללהבה הנוצרת בזמן ריתוך. ככל שהלהבה ממוקדת יותר, היכולת שלה לחתוך את המארג המהפנט של עולם התופעות ולעבור דרכו, גדולה יותר, ובתוכנו מתחילה להשתרר דממה רחבת ידיים.
ההקשבה מתרחשת לא כתוצאה או פרס, אלא יותר כפליאה, כסוג של נס שחוללה התודעה בתוך עצמה, בהסכמתה להיכנע לחוסר היעילות של המבנים אותם היא מיצרת.
הזמן עצמו נפתח לרווחה, מתמתח ומאפשר תנועה הדומה יותר לדאייה חסרת משקל של המודעות הצפה ללא מאמץ במרחב אפוף באינטימיות וקירבה עם עצם עצמיותינו. זהו המקום שתמיד היה ויהיה נתון לנו, ההתענגות על עצם היותינו.

זו לא ההתתענגות שלנו כפרטים בודדים, אלא של המודעות המקשיבה לעצמה ומקבלת פידבק חושני מהמערכת שהעמדנו לרשותה.
הכאב עצמו היה רק אופנוע הים ששירטט את הדרך במנהרת המים הכחולה ירוקה, במרחביו הדמומים של אוקיאנוס הקיום. אנחנו אחזנו בידיות ונתנו לו לקחתינו למעמקיו. שם במעמקים אנו יודעים את שיש לדעת, מרגע לרגע, לא כמסקנה שאפשר לארוז בתיק ולקחת אתנו הביתה, אלא כמקום בתוכנו הזמין לנו תמיד. מקום אליו נוכל לשוב תמימים וטהורים ולשמוע את הצליל הטהור האחד של הווייתינו.




יום שני, 28 בנובמבר 2016

אם נסתכל על העצים בטח נבין




















הצליל הנמוך העמוק של מטוסי הכיבוי  מעל הוואדי, כמו המהום הבאס החלוד של נזירים טיבטיים במנזר הררי רחוק, שיכבת שמים מאובקת מעשן וגרגרי אבק מחושמלים, נחצת בקווי תפר אלכסוניים. הרוח נושאת את החול והאבק בתוכה מתנפלת על כל מה שעומד ומתנגד למסעה העיוור כלפי הים. הכל מכוסה נע מנותק נמצא ולא נמצא סביב. 
ההר ממול מצהיב מיובש, שוקע לתוך האובך העכור של צהרי יום, השיחים ועצי החורש עטופים באפרפרות סדוקה. 
המטוסים שנעו מזרחה צללו מעבר להר, התרוממו ושוב חזרו וצללו. האש ברכס מאחור לא נראית עכשיו יותר, רק ענן מסוגנן בעיגולים מקציפים ושוליו צרובים בגווני חום, מעיד על היער ההולך וכלה תחתיו.
כמו בתחנת חלל מנותקת אנחנו פה. צופים בשינויים המתרחשים סביב לנו מכורבלים בצעיפי צמר וכובעים להגנה מפני הרוח הקרה החודרת לעצמות. העולם נעלם ואתו הטיולים בהר, השוטטות בין גינת הירק והעצים שאנו מגדלים במדרון. המיניבוס נעזב ביחד עם הציורים העציצים והפרחים שהעסיקו אותי כל הקיץ. 
שקט בתוך הולם הסערה. דמום קופא לו המרחב עצמו.האינטנסיביות הופכת שם לבוראת היקומים הנמסים ונמוגים בתנועתה חסרת הנאמנות של תשומת הלב עצמה.
החושך יורד במהירות עצומה כאילו הושלכה השמש ממרום כיסאה אל האדמה וכובתה שם. האפלה עולה קרה ומצומררת מהחומריות הדחוסה רחבה הידיים של הארץ הפרושה על השיחים הנמוכים הפריכים מבצורת ארוכה מדי. הבית על פתחיו הרבועים מחשיך לפני החוץ, זוהר קלוש רך אחרון על האבן החלקלקה ביני ובין מלבני האור של דלת הכניסה.
מסביבי בני אדם מאשימים זה את זה, שורפים זה את זה, נחלקים למחנות ומתבצרים. העצים והצבים משלמים את המחיר לאנוכיות המטורפת הזו של הזדהויות ילדותיות עם רעיונות ואידיאולוגיות מופרכות.
האש עושה את מלאכתה מעידן ועידנים, שורפת את הכל. לא שואלת: מי האלוהים שלך? אתה בשמאל או בימין? אתה אוהב או שונא? רך או קשה? האדמה על ילדיה התמימים, בעלי החיים והצמחים שנטעו בגן העדן האבוד שלנו, עולים באש ללא תלונה מבלי להאשים או לזעוק, מבלי לנפנף ולהתלהם. 
כך בשקט הם נאנקים תחת הלהבות, שקטים ותמימים מתמסרים בזה אחר זה לעוצמה הארגמנית הטורפת אותם, משאירה את הירוק החי מפוחם ומת.
אם נסתכל על העצים בטח נבין שאנו חייבים להפסיק. בטח נבין שאין מצב שמישהו יכול להיות צודק בתוך זה. בטח נרכין ראש ונבקש מחילה מהאדמה שילדה אותנו ואת אחינו העצים ואת בעלי החיים יפי הכנף והנפש, שזיכו אותנו בנוכחותם התמה והטהורה. נוכחות שקטה הממלאת ומציתה בהשראה את משוררינו מאז היוולדינו כאנושות. אם נראה עץ אלון משורג גזע בן מאה או מאתיים שנה מפוחם כולו, בטח נבין שהתבלבלנו ושחייבת להיות דרך אחרת. אם נחשוב על האיטיות של הצבים מול מהירות ההתקדמות של האש בטח נבין. כל ילד היה מבין. רק אנחנו המבוגרים לא מצליחים.
עובדות המופיעות בתוך המציאות הפשוטה הנן סמלי החלימה בהקיץ של התרבות שלנו. עץ זקן מפוחם ומת בגלל שינאותינו, הנו סמל רב עוצמה לטיפשותינו. מי יתן ויסלחו לנו העצים, מי יתן ונתבגר ונראה את פשטותם של הדברים הנצבים נכוחים מול עינינו ולא את סיפורי הבלהות של דמיונינו. מי יתן ונתעורר אל האחדות הזורמת בכל, אל האנושיות שאינה מפרידה בין עץ, צב, מוסלמי, נוצרי או יהודי. מי יתן?






יום שלישי, 22 בנובמבר 2016

כמו העלה הזה ברוח







עכשיו הרוח מכה בעוצמה בשיחים, ועליהם המולחמים אל הענפים הדקים משחררים את זרועותיהם להתרשרש בנחשולים סוערים, תלויים להם באוויר המחושמל, בין החופש להתנתק ובין החיבור החומל של ההזנה, שייכות ומגבלה.
ויש שמי מהם ניתק ועף אל מחוץ להגדרה, לצורה שאנו רואים אותה כ"שיח" ו"עץ", ומממשיך למסע משלו באוויר הסואן, מסתחרר כאילו ניצח את חוקי הגרביטציה במעוף כלולות עם השמים.
בזמן שכל זה מתרחש באינטנסיביות מחוץ לחלון חדר השינה שלי, משהו בפנימיותי ממשש את כובדו העצום של המרכז בתוכי, את שידרת הספינה של הווייתי, הופך את החיכוך בין הנצחי העומד ללא זיע בזמן, ובין הנע, הנסער והמתהווה.
שתי ממלכות, שני מרחבים, שלעד ירבצו חסרי מנוחה, כאריות טרף זועמים שבוייתו על עמודי שער אבן עתיק; הכלום חסר הזמן, המרחב שדממה דקה שואבת את לשדו ופורקת את אפלתו בתוך הוואקום הריק והמרהיב של אנרגיה טהורה, ומצדו השני; המלאות הגועשת העולה על גדותיה, תסס חושני של חיים ופירות מבשילים ונרקבים על שפתותינו המושטות, לטעום, לחטוא, להתמזג, להתאהב, לרקוד את עצמנו למוות עד שנאבד ברקב ביופי ובזמן.
כמו העלה הזה ברוח התלוי בסערה המרעידה את חייו הקצרים, גועשת ונושאת אותו איתה, כך גם אני נושאת בתוכי את אובדני ושחרורי, את מותי המרחש בכל רגע מחדש, מותיר את תודעתי ריקה והמומה.
הרוח הזו השורקת בחוץ; בסמלי החלימה של החיים עצמם, מספרת לי על מהותם הנחבאת של הדברים. מספרת לי על הכוחות העצומים המניעים את תיאטרון הבובות המתחפש למוצוקויות להן אנו קוראים "נסיבות חיינו". בתוך הסערה והכאוס הריבוי והבילבול של הרצונות הסותרים המופיעים בחיי כולנו כאנושות, אני רואה את הסוד, כל כך גלוי לעין, כל כך פשוט, עד שאני מתמלאת בתמיהה, מדוע איש אינו מבחין בו.
זהו סוד פשוט ולא דרמאטי, לא כזה שמישהו מרים מהרצפה אם הוא במקרה מוצא אותו, לא כזה שאנחנו באמת רוצים לראותו. זה סוד ששולל את כל הנחות היסוד שלנו ומשאיר לנו רק מרחב אחד לעבוד אתו.
רק את מרחב החקירה והשלילה המתמדת של כל הצורות הנגלות לנו, ההתנתקות מההזנה המטמטמת של תבניות החשיבה והתרבות המפטמות את תודעותינו ברעיונות כזב, בפחדים ותשוקות. רק בהתבוננות חסרת רחמים על מנגנוני התפיסה שלנו, אפשר יהיה לבוא במגע עם הסוד הפשוט הזה.
אין זה סוד המעניק לנו דבר מה, אלא להפך, זה סוד הלוקח מאתנו את הסיפור כולו. חופר ומכרסם מתחת לבנין הקלפים המדומיין שהקמנו ביחד עם האנושות בעמל רב. אבל כשאנו לרגע עוצמים את ענינו ובאים אתו במגע, אנו יכולים לחוות במלוא הפשטות את הביטחון והברכה הנמצאים אתנו תמיד ואינם זקוקים לדבר.
לרגע ניתן לנו להניח בעדינות ובשקט את היד על הלב, לעצום עינים ולחוש את מה שיש, את הכובד המתוק והחי של הווייתינו השקטה והנוכחת.


יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות



הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות, כדי לזרום חסרת התחשבות במורד הצוקים האפורים, בתוך העננים הנמוכים המתפקעים בנינו לבין הוואדי. הריחות עכשיו אופפים הכל, עלי החרוב ופרחיו מתבוססים ברטיבות על הסלע הגדול מחוץ לחדר השינה. האדמה כמו פולטת אד חמים מתוכה מתפרשת לה בנינוחות גמישה ועוטפת את הסלעים הרטובים סביב. יש איזה אושר בלתי נתפס באויר הספוג מים הנושא בחובו ניחוח כבד המתפשט ללא מאמץ מהמרוות, גלדי הקוצים היבשים, האבנים הנוצצות, ההופכות גב עצל נרגע מחודשים ארוכים בהן נאפו בחומה היוקד האכזרי של השמש.
עכשיו פרצי רוח הומים לרגעים בחרוב ובאלונים, עדת טיפות שנתלו בעליהם נתכות ברסס על זגוגיות החלון.
ומה עם האדם, היכן הוא בכל זה? האם הוא היישות המתבוננת מבחוץ ומתארת את ההתרחשות הזו, רגע לפני שיחזור להקיש על המקלדת, לתכנן מהלכים עתידיים בעולמו המתרוצץ?
ככל שהבית פתוח יותר לתנועה הזו של מזגי האוויר המתחלפים מרגע לרגע, אני נכנעת להקשבה, לרוח המשתנה, לתנודה המרשרשת של שיחי האלון במורד הבקעה האפופת סלעים עתיקים הרובצים בה ללא תלונה מיליוני שנים.
ממול הטרקטור הענק הצהוב, הופך את המדרון הפראי לאבק חוזר לקדוח במקצביו המכניים, הרוח שורקת לרגע נאבקת בצליל הזה החלול המתכתי המופק במרחבי העתיד בהם מדמיין לו האדם את ההר לרחובות כרך ישרים מצופים באספלט אפור.
העצים נרעדים, מגיבים בירקות לחה לכל תנועה של הרוח, נענים לריקוד חי חסר שליטה שכולנו לכודים נעים בתוכו. ברחם היקומית הזו שמציעה לנו את הכל בנדיבות אין קץ, אנו בוחרים בנוחות בשליטה, במוות המתחפש למוצר ,למותג, בחומרים הבוהקים כרעל של פלסטיק ומתכת.
האדמה הולכת ונפרשת בטנה הרכה סופגת את הגשם ומפנה את פגיעותה כלפי השמים האפורים.
כל אדם חייב למחוק את הכול, אני חושבת לעצמי, להיות חופשי מהתרבות הזו המכה בנו כמו רכבת פלדה הדוהרת במורד האלים של חיינו, של הזמן הקצוב הזה שנועדנו לחיות ולמות בו. כל אדם חייב להקשיב למיתוס השקט הפנימי העדין, המתנגן באוזניו מאז ילדותו. כל אדם חייב להיכנע לאדמה ולשמים הנמצאים בתוכו ולתת להם מקום. לדעת שהם והוא הנם רטט החיים הגועש ורוקד באחדות שאין בה שניים. כל אדם חייב להמציא את עצמו מחדש דרך ההקשבה והכניעה למזגי האוויר לריחות הגשם, לתנועת הרוח, ללבו הפתוח לרווחה הנושם את עצמו ונזכר.

האספלט, תפקידו לקחת מאתנו את הזכות הבסיסית הזו של החופש, כי בלי האדמה והעצים, הים והשמים, אנחנו נדונים לשיכחה ממאירה' סרטן העתיד החרד המבקש לו רק נוחות פיזית סטרילית, סרטן הפנסיות וביטוחי החיים, משכורות ומיסים, מכוניות, טלוויזיה ובוטוקס.

לעצים הרטובים אחרי הגשם יש ריח כל כך חזק, שהוא יכול לנצח לרגע את השיכחה. שהוא יכול לעזור לנו למרוד את המרד שלא מרדנו, לצעוק את הצעקה שלא צעקנו. אותה צעקה התקועה במעמקי גרוננו שהדחקתה הופכת אותנו ואת חיינו לתבוסה מתמשכת.
אני שומעת אותה מתגלגלת במורדות המיוערים של ההרים ניתכת על הסלעים, כמו הגשם הזה היום, משחררת כל אחד מאתנו מכלוב הברזל של המחשבה שניטעה בו; מחשבה שיש מישהו שם בחוץ שיודע יותר מאתנו מי אנחנו, ומה משמעותם של חיינו. חיינו המאולפים שספגו מאז  שחר ילדותינו את הסמכות התבניתית של מוסדות מתים, זהויות לאומיות ודתיות שהוכתבו לנו בעודינו רכים מכדי לנצח את הצורך הנואש, להיות נאהבים, שייכים. דורות על דורות הלכודים בלבירינט התפיסות שמועברות אלינו דרך ה DNA   של האומללות האנושית.
מול כל אלו נצב לו הטבע על כוחותיו, יופיו ושלמותו. על רגעיו המשתנים ללא הרף. על האור הנע תמידית, חושף פרט ומעלים אותו, עם בוא החושך הרך, העננים, הריחות, הטעמים, השיכרון, בעלי החיים והעופות הפורשים כנפים ודואים ללא מאמץ לתוך השמים הכחולים, בתוך אורה של השמש המקיימת כל.
עוד לא מאוחר מדי, אני אומרת לעצמי, לקום בבוקר סתווי ולחוש את טעמן של הטיפות הנוגעות בפני, ולדעת שגם היום נגזר עלי להמציא את המיתוס של חיי מחדש, להקשיב לציית ולהיכנע לו ובאותה נשימה ליצור אותו מתוך הכאוס של הקולות והדחפים. לתת בו אמון ולדעת שתקפותו שברירית יותר מהערפל הרטוב בחוץ וכשתזרח השמש יכול אף הוא להתפוגג אל האין.


















יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

איך הסתיו יודע שהגיע זמן

















הסתיו החל לזרום בנוגה רך חודר את המעטפת הנוקשה שהעטיתי על עצמי במהלך חודשי הקייץ הלוהטים המלובנים מחום ושמש צורבת. הסתיו הוא זמן הרחמים כך ראיתי. תנועה של רכות אינסופית המאפשרת לנגיעה של הרוח וקרני החמה המתלכסנות לפרום אותי מבפנים להפתח להתמעטות האור, להתעוררות הגוף, להקשבה נשית סבילה ונהדרת.
אתמול אחר הצהרים, ברגע פשוט של התבוננות והתענגות על מעופה של להקת שרקרקים העוצרת למנוחה על קוצים ושיחים במעלה הגבעה שלנו, כוח רחום בקש ממני להקשיב רק לגוף, רק לגוף, להקשיב ולהענות לכל גחמה שלו.
שכבתי לי על הגבעה היבשה של סוף הקיץ, על גבי, על האדמה, הראש נח על סלע קשה ואפור, הקשבתי ואמרתי כן לכל דבר שהגוף ביקש ממני.
זה לא היה הרבה, קצת להתכווץ קצת להתמתח קצת להתנועע. הבטן העגולה מדי לטעמי החלה לצחוק עלי ועל הרעיונות שיש לי לגביה ולגבי צורתה. היא ביקשה ממני להקשיב לה עד הסוף - והקשבתי.
וראיתי שהגוף חכם בהרבה מהדעת המתעתעת, המקשקשת, שהבטן תמיד יודעת ושהידיעה הזו אינה נפרדת לעולם מהרגע, מהחושניות, מהתשוקה, מהמתיקות של החיים עצמם.
משהו בתוכי צעק, אני, עכשיו אני,אני,עכשיו.
פרץ של עוצמה מסחררת אמר לי מתוכי להפסיק לפחד מהאני הזה שכל כך הזהירו אותי מפניו(קראו לו אגו ודרכו עליו בבהלה) מהאנרגיה הסוחפת שלו, המטלטלת ושורפת וחיה, כל כך חיה בתוך העכשיו, בתוך הרגע.
על העפר תנועי עם האור והאדמה והריחות ושירקוקי השרקרקים הנוחתים לרגע יפיפה באור הסתיו, צונחים מהרקיע הענק צהובים ירקרקים וטורקיזים מבליחים, מבין השיחים החומים היבשים וגלד שהשמש צרבה בו את מכוותה האיומה, מכוות אוגוסט, ילטף את נגיעתך בזמן.
הרפי לתוך שערי גופך הנפתחים, הרגישי בפליאת הלשון בתוך פיך הנוגעת בפנימיות הלחיים, השפתיים, הנחיריים, בפליאת העור - והנגיעה הזו היא הידיעה שתמיד חיפשת.
הגוף יודע מרגע לרגע את החיים בתוך העכשיו, בתוך ההווה. כל החושים פעורים כשערים של חישה רגישה הנוגעת בחיספוס המתוק הריחני של כל הטקסטורות שנבראו, על מנת שנשאר נטועים ערים לחלוטין בתוך הרגע הזה שאין אחר מלבדו.
כל המדיטציות, הטקסטים שנקראו בכובד ראש, הרעיונות, הרעיונות, מצבור הידע הרוחני, הכל הכל, רק הרחיק ונטע איזו כמיהה מוזרה שלבשה צורת מחשבה מענה ושופטת.
אנו הנשים לבטח אין אנו צריכות בהם, משום שזה פה וזה עכשיו.
רק תפתחי להם ולך ואל תפחדי מהשגעון, הוא בן בריתך תמיד היה. עזר לך להקשיב לקולות החושניים בתוכך ולא לקולות שניסו להכתיב לך, ניסו להכריח אותך להתאים. למי? למה?
בתוך הסתיו החושני המונח על שפתיי נפרמת גם צורת החלום הנקראת "הארה". עשרים שנות עבודת אלילים בהן סגדתי לרעיון האלוהות הנמצאת שם בחוץ, גברית, אינטלקטואלית. בתחילה מרדתי בה בהתגלמותה היהודית, המחלקת שמים וארץ, טמאה,קדוש, שופט, כועס, נוקם, משיח יבוא אי שם בעתיד- ועכשיו גיהנום. ואחר כך דרך המזרח, הרדיפה אחר הישג רוחני, שלווה אין קץ ואושר ללא סיבה, פרס למי שיצליח, למתי המעט שיכולים ולאחרים נשארת רק התקווה.
המדיטציות קפוצות הפנים, סגורות המבט, שניסו להשתלט על התודעה, להשקיטה, להרגיעה, ללמדה לקח. אני יודעת שאי אפשר להשפיע עם התודעה על התודעה. היא שם רוטנת וגועשת באה והולכת.
אבל החיים עצמם חושניים וחזקים ממנה בהרבה. לא החושניות הניהליסטית המחפשת עונג כבריחה מפניהם ומפני מכאוביהם, אלא זאת הפעורה לרווחה שאינה פוחדת מהכאב והמוות, כאילו מצפה להם בשקיקה, טועמת בסקרנות את טעמם על לשונה וזוללת כל חווייה עד תומה ללא העדפה, בחגיגת חיים מתמשכת.
הבטן הגדולה מדי, ההומה שלנו מוארת.
לא, לא מוארת, עוד מושג גברי המנסה ללכת מעבר לחיים. לא מוארת אלא חיה, רוטטת את הבריאה באחדות פראית ומשוחררת, בתוך כל רגע, בתוך העכשיו, דוהרת באינטימיות שאין בה שניים על פני כל התחושות והטעמים והריחות הנספגים בה.
הזמן מלטף את החיים בחושניות השמורה לדקות בלבד, לרגעים הריחניים של תבשיל ומגע אוהב, לדם לזיעה לדמעות, לצמחים לציפורים שיודעות.
ואנחנו נשים, הגיע הזמן שלנו לדעת את מה שאנחנו יודעות, הרי אפילו הסתיו יודע שהגיע זמן.



יום שני, 23 במאי 2016

חזרה מיפן








חזרתי מיפן לפני יותר משבוע. הגוף טס מעל מדבריות הקרח הריקים מאדם של סין, מדבר גובי, סיביריה ושולי הקוטב הצפוני ונחת פה באמצע החמסינים הלוהטים של מאי. הנפש המשיכה ונסקה מחוץ לגרביטציה, מחפשת בבדידות מרחבי הקרח והכפור, המדבריות והגולגים את ביתה שאיננו עוד.
עדי שהיתה אתי ביפן, כתבה לי: געגועים.
אחר כך כתבה שפעם מעל מצוקי דבון באנגליה לפני שנים רבות חוותה את גופה נעזב ואת הנפש ממריאה אל על ועפה מעל המצוקים הלבנים. זה היה אושר, כתבה לי.

מה היה שם ביפן, שאלה אותי עוד.
הלב היה קרוע לרווחה, נוגע מעבר למרחק שנמתח במשהו שהיה שם ועודינו נוכח, כל כך כואב וחי המשהו הזה. אולי זו הטוטאליות שלהם, היא שואלת אותי , אולי זה הרגש שמחפש לו צורה מושלמת להתבטא בה, לא מסתפק ביופי פושר או יחסי, דורש את הכל לעצמו ומוכן למות למגע החיפוש אחר השלמות הזו.
כמו שאמר יוקיו מישימה, הסופר והמהפכן היפני: "היופי שורף את האצבעות הנשלחות לגעת בו".
קוראת את ספרו של קאוקוזו אוקאקורה, ספר התה. שיחה פנימית, שנדמה שנכתבה אתמול למרות מאה השנים הנמתחות בין יום הולדתו בשנות השישים של המאה ה19, לבין יום הולדתי שלי.
זו פואטיקה זועמת אודות יופי,  אמנות, שירה וטעמו המריר הקודר של ספל התה. תיאוריו מקנים לי את אזור הדימדומים שבין השלמה למהפיכה, בין שלוות הנפש לתשוקה האלימה לערוף ראשים.
יפן זוחלת מתחת לעור, מתמקמת ברווחים שביני לבין הבשר, עד שאיני יודעת את עצמי עוד. מה אבדתי שם, מדוע אני חוזרת בעיקשות לחפש בגנים הריקים שאזוב וטחב מכסים את אבני הבזלת הפזורות בהם, ברכות המים הצלולות שדגי זהב משתכשכים בהן, עצי איזוליאה כתומים מעל שבילים גרופים. הפעם נדמה שמה שמצאתי הנו האפלה, הצללים המכסים את אזור הדמדומים, שם תשומת הלב עצמה קורסת אל מול חלל ריק.
לבי מתגעגע אל המוות, לא של הגוף בהכרח, אלא אל מוות גדול אף מהגוף. מוות למבנה התודעה האנושית כולה, המתבטאת דרך התלמים החרוצים המוכרים בהם פועל מוחי שלי. מוות לסכלותה ואיוולתה של האנושות, המייצרת את אלוהיה במוחה הקודח ואז סוגדת לייציר דימיונה, מקריבה את החיים כולם עבורה. כשאני אומרת כאן אלוהים, אני מתכוונת לכל רעיון, אמונת יסוד הלובשת תחפושת של אידיאולוגיה, דתית וחילונית כאחד.
מוות של התשוקה הזועמת של בני האדם להשיג דבר מה שאינו נתן להשגה ולמחות את כל היפה והענוג בדרך לשם. אבל אני לא מתכוונת אל האנושות כדבר החיצוני לי, אלא כעצם מעצמי, בשר מבשרי האנושי המשתוקק, אשר מאס בעצמו ובהשתוקקותו.
רק שם מול הטבע ההרמוני שיפן השכילה לראות בו את חזות כל הטוב והיפה, רק שם, מתמוסס כיעורה של החמדנות, אל ההעדפה של פשטות, של הצללים על פני האור הגס הזוהר, של חללו הריק של הכד על הכד עצמו, אפלת קערת התה השחורה חומה העקומה על החרסינה בלובנה הבוהק.
רק שם גופי ולבי מוצאים מנוחה אחרונה וראשונה, נרגעים אל נוכח השקט והעידון.
החומר והרוח נהיים לאחד, ואתם אף אני יכולה להיעלם, להשאב אל ההעלמות עצמה.
מתחת לאבן אחת עתיקה השארתי פתק עם שמי, לא בקשה לעושר ובריאות כמו בכותל שלנו, אלא בקשה להמחק להטשטש להיעלם תחת הלחות הרטובה של טללי הבוקר. להרקב בערפילים ובגשם, להתמוסס כך שגופי יהפוך לאזוב הירקרק הזעיר ויוסיף מחומריו ליופי השקט המונח שם מאות שנים ללא כל הפרעה.






יום רביעי, 20 באפריל 2016

המיתוס של הבן ה"רשע".










דיוקן עצמי





במקלחת הבוקר, אחרי הקפה וטקסי המטאטא, הכלים והסחבה. אני תחת המים מגלה בהשתאות שאני הוא: הבן הרשע.
תמיד הייתי הבן הרשע. ידעתי את זה מילדות תמיד שלמדו את הטקסט הזה בבית הספר ושהורי דברו עליו, ובערב ההגדה כל שנה מחדש, הרגשתי את ההתכווצות הזאת בתוכי כי ידעתי. ידעתי והדחקתי.
"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".

ההגדה כולה מלאה במיתוסים, סגירת חשבונות, שינון אבני יסוד, תזכורות לנראטיב העברי היהודי. הגדה היא מיתוס שיתגלגל וייצר יתד התקועה היטב במרחב הנפשי שלנו, מערכת חינוך מתומצתת להפליא של ערכים ושירטוטי דיוקן של אומה שאינה שוכחת.

מענין שדוקא ארבעת הקושיות מזמנות לשאול שאלות. מי שיודע שכל מבנה ליל הסדר בעצם הינו העתקה של מבנה ה"משתה" שהיה מקובל בתקופה היוונית הקלאסית, יודע שגם שאלת השאלות היתה חלק בלתי נפרד ממבנה הערבים הללו, שהיו אבן יסוד לפילוסופיה הקלאסית היוונית.(כדוגמת "המשתה- של אפלטון", המתאר את צורת ההגות הסוקראטית, דרך דיאלוג והצגת שאלות).

מטרת השאלות היתה לפתוח את שדה הידוע, לחקור אמיתות ותפיסות של מוסר ואמונה, על מנת להגיע למרחבים צלולים וחדשים, לגלות אפשרויות מסדר התפתחותי ופילוסופי גבוה יותר.
מה קרה באלפיים שנות התקיימותה של ההגדה? שאלת השאלות הושארה לילדים שאינם יודעים עדיין את החשבונות שיש לסגור עם כל צוררנו. וכן, השאלות עצמן משוננות דרך שירה מנחמת ואינן משאירות סימן שאלה אמיתי בסופה של אף לא אחת מהן.
מה שנקרא בשפה פשוטה: שאלות רטוריות שהתשובה עליהן כבר חרוזה ומתרמזת מאליה בתחילת המשפט.

הבן הרשע, תפקידו היה לשאול את השאלה האסורה, החוצה קווים, המפרידה ומבדילה אותו כיישות זרה, אחרת, מהעמלים בפרך, המקבלים עליהם עול מצוות, ואת עולו הכבד של מיתוס ישן ועבש. מערכת יחסים ילדותית בין אב קדמון תובעני ונקמני, המציל את ילדיו שוב ושוב לעת צרה, ומעניש אותם באותות ובמופתים אם סרחו.
הרשע כמו אחיו האחרים שאל כמעט את אותה שאלה כמו החכם, והתם, אלא שהזהות העצמית של הרשע מוצבת כבר מעבר לגבולות לקווים של השתיכות וקבלת הדין.

לפעמים כשאבי קרא בקול בהגדה את המשפט הרגשתי שהוא פוזל אלי והתבישתי. גם הוא ידע.
עכשיו כשהגיע הבשלות, יש ידיעה עצמית שאינה חוששת יותר, יש חרות אמיתית לצור את המיתוס שלי מחדש, לשאול שאלות נוקבות, להיות האחרת, הזרה, אפילו לעצמי ולתפיסת עולמי. זו הבודקת הכל, עודרת והופכת כל אבן במסלול החיים, ואפילו את קושיית הזהות העצמית עצמה, הנראת כל כך מוצקה ביחסים דואליים בין הבורא למאמיניו.

חג החרות הוא מיתוס שחובה על כל אחד ואחד מאתנו לצור כל שנה מחדש, ליצור ולהרוס שוב ושוב,על מנת לגלות מיתוס רענן ואמיתי אף יותר.


יום שבת, 6 בפברואר 2016

רק בבדידות הזו אני חיה במלואי









מאז הבוקר נופלות הטיפות בגלים על הגג מעלי, הואדי שקט ואפור נע בתוקף  מערבה כנגד מסך המים מולו. האוויר מנוקד בחלקיקים זעירים קפואים הנוגעים בפני בדרכי למעלה אל המיניבוס והמחסן.
הזמן מורד בתנועתו המבוייתת קדימה, מעדיף להישאר שרוע על הסלעים כשמיכה לחה, מותח את גבולותיו. אני מביטה מהחלונות במים היורדים על הזגוגיות, תולעים שקופות הזוחלות מטה מזגזגות מחליפות ביניהן ערוצי זרימה. מקשיבה לנגיעות הרכות של הגשם כשרוח מנערת מצבורי טיפות על הגג, צלילן עגול ומלא.

רחלי ישנה עדיין בבקתה למעלה, דני נסע להתכנסות של שומרי הגן, גי'נג'י החתול שלנו נוחר נחירות דקות על הספה ואנג'י הכלבה מכורבלת בשמיכת צמר חומה על הכרית שלה למרגלותיו.
הבית מסודר ונקי, נרות דולקים. עוד מעט אקום ואדליק את האש באח.
רק בבדידות הזו אני חיה במלואי. רק כשהזמן והמרחב אינם מתחספסים כנגד האובייקטים המכריחים אותי לצאת מהנקודה בה הכל קורס אל מרכזה ונעלם.
החסד שרויי פה שופע על פני כל המרחב, מפעפע ורוחש בביעבוע חסר גבולות. התודעה המנסה לבוא במגע עם הדבר הופכת לרכה וחושנית. עסיס החיים והיא, נשאבים פנימה בפעימה דמומה אל מקורם הנעלם.
לבד. בשקט. אני חיה לנצח בתוך עצמי.
החושים בבדידות הזו, נענים לטוטאליות של הקשבה, לקליטה המוחלטת, המתחוללת. הם נפתחים כשערים שתמיד היו שם, למקום הנמצא מחוץ לזמן. שם היא הארץ הלא נודעת שתמיד חיפשתי במסעותי, ארץ שהזמן עמד בה מלכת והיא תמיד טהורה טרייה , חדשה ומסקרנת. ארץ שהמחשבה אינה יכולה להכנס בשעריה ואת העדות לקיומה יכול לפגוש רק הלב.
שם הוא מגלה את עצמו קרוע לרווחה, משוגע, חסר מילים. אף פעם לא רציתי להיות בשום מקום אחר, כל הכמיהות שהיו הובילו לשם. 






יום שלישי, 2 בפברואר 2016

כיעורי הוא יופיי, אמרתי לפנים שלי הבוקר




תצלום: רחלי שפרעם





















כיעורי הוא יופיי, אמרתי לפנים שלי הבוקר.
כיעורכם הוא יופייכם, הודעתי להם, משחררת אותם לצנוח למקומם המדוייק החרוץ, התפוח, המתדלדל, המוכתם בכתמי שמש, הדומים לייבשות ואיים, באטלס לא מוכר.
אני מכירה באומץ של ארובות עיני להחשיך את גונו של העור המתכרכם סביבם, את אפעפי ששוב אינם מסגרות מתוחות סביב האור הנצחי הבוקע מתוככי עיני. היום ביום ההולדת החמישים ושש שלי אני משחררת את גופי, עורי, עצמותי ושיערי מהתפקיד הבזוי וכפוייה טובה שגזרתי עליהם, להיראות כמו משהו או מישהו, לספק דימויי חינני ומוצדק בעיני האנושות החסרה תמיד, האובססיבית, חסרת המנוח.
אני מוכנה להיות כעץ אלון זקן כפוף משנים של רוחות, חרוץ ואכול, שמותניו התעבו וענפיו השתרגו הרחק, נרקבים, נאכלים, מתפוררים וממשיכים להפיק עלווה ירוקה ומתפרצת כל אביב.
מה יהיה עם כל הכוח והאנרגיה העצומה שנשים משקיעות בלנסות לשווא להלחם בדבר הטבעי והמתוק של צמיחה והבשלה בזמן. כמה כוח עוצמה ויופי אמיתי יפרצו את דלתות המחשבה וישטפו את העולם.
כמה נשיות, הדומה לזרמי המים לכוחות הטבע, לאוקיאנוסים הצלולים, למעינות המרווים, להרים ולצמחים, לשאגת האריות, לקריאת הפילים, תחזור אל אפיקי הנחלים הגוססים ותרווה שוב את הפלנטה. הכל יחזור בבת אחת למקומו האמיתי והנכון, לפראיות החיה של היותינו חלק מהאדמה והשמים הנתונים לשינויים של מזגי אוויר, גאות ושפל, מחזורי ירח, קור וחום פריחה וקמילה.
אם נפסיק לקנות את קופסאות הפלסטיק המגוחככות של רוולון, קליניק, ועוד חברות קוסמטיקה. ונפסיק למרוח משחות המלאות באלפי כימיקלים, ונפסיק לשלם המון המון כסף למנתחים פלסטיים ולמזרקי בוטוקס, נכיר את החיים כפי שלא הכרנו עדיין.
נכיר את עצמנו כפי שלא ידענו שאנו יכולות. נשהה מבטינו על פני אשה, על פנינו, ונראה אותה כפי שהיא, פיסת טבע מהממת, מסתורית ומופלאה. לביאה, זאבה, ציפור נדירה, נודדת במרחבי הייקום, חופשייה וגאה בהיותה.

יום שבת, 2 בינואר 2016

בדיעה צלולה
















עכשיו אני בדיעה צלולה, יושבת בבית קפה זר, מקשיבה לצלילים אחרים הנובעים מגרונם של בעל הבית שאינני מכירה ומלצרית שמעולם לא ראיתי. את בית הקפה הקבוע שלי עזבתי היום, וצחוק מסוג אחר, מגיע אלי, כמו מוסיקה שקרובה לעצמה אבל קצת מפספסת. במורד הכביש הרטוב, אופנוע רועם  ויונה בודדה עומדת על שפיץ גג הרעפים, מולי.
האזניים שלי המקשיבות למרות כל כח התנגדותי, קולטות צרורות נתזים, הברות בשפה המדוברת כאן, הגרונית הזאת, שיכולה להשמע כל כך גסה, אך בפיהם של כמה משוררים היא רכה כקטיפה, ומבטאת את הענוגים שברגשותינו. אך כאן, הבוקר,היא גסה ומחוללת, מתכננת את מסיבת הסילבסטר, בין יניקת עשן סיגריה ופליטתו. כל כך משמימות הן ההברות על רקע הבוקר החורפי הגשום והנהדר.

מה גורם לשממה הזו? מה גורם לכל הרבה שעות של דיבור ריק, של צלילים הנהגים במיומנות כה רבה, עולים ויורדים, מתעקלים וצונחים הבעות ידיים, אצבעות מתעסקות בסיגריה, בכפתור או בדש בגד, בשיער. עינים לרגע עולות נפגשות ובמשנהו צונחות פנימה, מגששות אחר הביטחון הריגעי שמעניקים המוכחש והמודחק, והידיעה שישארו שם קבורים לבטח,תחת ערמות גיבובי המילים.
עכשיו אני שומעת: "אני, אני, אני" ואז אני שומעת: "הגאווה של ישראל" והקולות נהיים בטוחים ורמים יותר או אולי להיפך, צורמים יותר ובטוחים פחות. כאילו ההגייה המתרוממת, עובי הצליל הגרוני המחוספס, יוכלו לייצר קרקע בטוחה למישהו שם, הניצב במרפסת בית הקפה עם מיודעיו הנעלמים.
שני עצי פיטנה נעים ברוח המערבית העזה ועלי אקליפטוס צעיר, דקיקים רוקדים, מול ענן אפור סמיך, דקל סעור מתכופף לקיר המזרח בתפילה.
מגיל שש עשרה אני זוכרת את התהייה הזו, את ההקשבה מבחוץ, לקולות חבריי בחדרים האחרים, בהם לא ישבתי, מדברים, מכריזים הכרזות, צוחקים והכל ריק.
הרבה בדידות גזרה עלי ההקשבה הזו. הרבה מבחוץ, הרבה לבד, רציתי, כמהתי להיות כמותם, לנפנף ידיים ולהכריז הכרזות, לצחוק בעיצורים גרוניים ושאיבות אוויר הנדחקות פנימה והחוצה, בתסס העשיר של חלל הפה, אבל לא יכולתי.
לא יכולתי לרמות את עצמי ועכשיו אני יכולה פחות ופחות. אנשים נושרים מחיי, דברים שיכולתי לעשות, צורות שיכולתי להעביר בהן זמן, מקומות שיכולתי לנסוע אליהם, אנשים בעמדות מפתח שיכולתי להשתמש בקשרים אתם, כמו יד רפאים מנגבת אותם במחי.
במקום כל זאת, אני מקשיבה למשהו חרישי וחזק בתוכי שלוקח אותי אליו, הולכת שבי אחר תחושה סמוייה, מוצאת את עצמי מגרדת את קירות ההבנה, מקלפת בציפורני את מה שנדבק, מסירה שוב ושוב את עצמי מעצמי ושואלת שאלות שאינן משאירות לי מקום במרחבים שחייתי בהם.
אני בודדה אף יותר מהבדידות עצמה. אין מראה בחדר שתוכל לספר לי את אמיתותם של זיכרונותיי, על הרלוונטיות של געגועי. אין מראה אחת נקיה ככל שתהיה, שאפשר לסמוך עליה שתאמר שאני כאן. אין אף אחד שיכול לספר לי עלי. אין שום אמת או רעיון שאוכל להניח על כתפיהם את ראשי ולנוח.
הגעתי לכאן, לא במקרה. בכוונה רבה הגעתי לכאן, אחרי עבודה סיזיפית של שנים. בעיקר הגעתי לכאן דרך סרוב בלתי פוסק לכל מה שהוצע לי.
הפיתוי הגדול ביותר עבורי, כמו כולנו, היה והינו, ההצלחה. יש משהו בצירוף ההברות הזה וההבטחה הטמונה בהן, שתרבות שלמה על כל גיבוריה, צונחת על ברכיה, נכנעת ומייחלת מולן. כאילו בהכרת ההמונים בנו ובעבודתנו, טמונה איזה גאולה מהמצב הפתטי של היותינו בני אדם, בני תמותה, בני חלוף.

אני לא שונה, זה חזק ממני. סופרת כמו כולם את הלייקים בפייסבוק. אני רק יודעת שזו עוד התנייה, חלק מסך כל מה שהוטבע בי, בנו, ושיש דרך החוצה.
הדרך עוברת דרך סירוב מוחלט להאמין לכל דבר חנופה או הלל שמשהו אומר לנו עלינו. שלילה מוחלטת של כל תפיחה על השכם והתמכרות לתחושת ערך הנובעת מהחוץ. יש הבדל בין לשמוח בשיתוף של הלב, בנתינה שלנו את יכולותינו לאחרים, הידיעה המתוקה שזה נגע בהם ושהנגיעה הזו היא מרחב האהבה וההתמסרות שלנו. אבל המראה המעוותת שההצלחה ממציאה ללבינו התאב בידיעת ערכינו, עליה ועל מעלותיה ומורודותיה כדאי לוותר.
ממול לזה יש את ההקשבה כמו קול עדין על סף יכולת השמיעה, שניתן בכל רגע נתון לעצום את עינים ולגעת בה.
הנגיעה הזו שווה הכל.
היא מזכירה לי שאמת אינה רעיון כזה או אחר על החיים, שאמת זה לא דבר שאפשר להתווכח אודותיו. אמת זה משהו אחר. אמת זו האינטימיות עמוקה עם עצמי, צליל עדין של ידיעה חולפת, מדוייקת וצלולה. האמת תמיד לוקחת ממני איזו אשלייה או סיפור שרציתי להאמין בהם, ובמקומם מביאה לי משהו שלא ממש רציתי להכיר באמיתותו. אך יופיה הוא בכך שעם הכניעה לה, נהיה שלום בתוכי.
אמת זה צליל צלול שאינו שייך למחשבה, שאינו שייך לזמן או למוסכמות, אלא רק לעצמו.
אמת זה לעמוד לבד מול הכל, מול כל הקולות הרועמים בחדר, בתקשורת, בתרבות, בדת, ולשמוע את הקול הפנימי המדבר ללא מילים, ללא מושגים, דיבור שהוא יותר צלילת עומק למרכז הלב, נגיעה מרפרפת המצריכה המון המון שקט, כדי שלא נפספס אותה.
הדרך לצלילה הזו עוברת דרך ההבנה שאף אחד לא יכול לתת לי משהו, משום שאינני צריכה דבר. אני יכולה לחלוק אהבה, חמימות, נתינה וקבלה, טבעיים בכל מערכת יחסים, אבל בבסיס אני לא צריכה דבר.
זה מוזר, זה כל כך שונה ממה שלימדו אותנו, אבל זה כך. כל עוד אתה צריך שיכירו בך, שיגידו שהצלחת, שיגידו שאתה שווה ועוצמתי, אתה שבוי. כל כך הרבה אמנים נפלאים התרסקו ברגע שהקהל והתקשורת הפסיקו או התחילו להעריץ אותם. אם ואן גוך היה זוכה לתהילה, ציוריו לא היו מגיעים לרמה הטוטאלית של חופש יצירתי ונפלא כפי שאנו מכירים אותם.
כל מלה יכולה להיות קודש הקודשים של הסמל והאידאה המחכים בסבלנות, מאחוריה. כל מילה יכולה לרטוט את מנגינת החיים ולא את הקישקוש הריק של המחשבה. כל רגע יכול להיות רגע שבו אנו חולקים את הנגיעה האינטימית והאותנטית בנו ובאהבתנו. כל מה שנחוץ זו הקשבה, ואף אחד לא יוכל לעולם לעשות זאת עבורנו.