חזרה מיפן

חזרתי מיפן לפני יותר משבוע. הגוף טס מעל מדבריות הקרח הריקים מאדם של סין, מדבר גובי, סיביריה ושולי הקוטב הצפוני ונחת פה באמצע החמסינים הלוהטים של מאי. הנפש המשיכה ונסקה מחוץ לגרביטציה, מחפשת בבדידות מרחבי הקרח והכפור, המדבריות והגולגים את ביתה שאיננו עוד.

עדי שהיתה אתי ביפן, כתבה לי: געגועים.

אחר כך כתבה שפעם מעל מצוקי דבון באנגליה לפני שנים רבות חוותה את גופה נעזב ואת הנפש ממריאה אל על ועפה מעל המצוקים הלבנים. זה היה אושר, כתבה לי.

מה היה שם ביפן, שאלה אותי עוד.

הלב היה קרוע לרווחה, נוגע מעבר למרחק שנמתח במשהו שהיה שם ועודינו נוכח, כל כך כואב וחי המשהו הזה. אולי זו הטוטאליות שלהם, היא שואלת אותי , אולי זה הרגש שמחפש לו צורה מושלמת להתבטא בה, לא מסתפק ביופי פושר או יחסי, דורש את הכל לעצמו ומוכן למות למגע החיפוש אחר השלמות הזו.

כמו שאמר יוקיו מישימה, הסופר והמהפכן היפני: "היופי שורף את האצבעות הנשלחות לגעת בו".

קוראת את ספרו של קאוקוזו אוקאקורה, ספר התה. שיחה פנימית, שנדמה שנכתבה אתמול למרות מאה השנים הנמתחות בין יום הולדתו בשנות השישים של המאה ה19, לבין יום הולדתי שלי.

זו פואטיקה זועמת אודות יופי,  אמנות, שירה וטעמו המריר הקודר של ספל התה. תיאוריו מקנים לי את אזור הדימדומים שבין השלמה למהפיכה, בין שלוות הנפש לתשוקה האלימה לערוף ראשים.

יפן זוחלת מתחת לעור, מתמקמת ברווחים שביני לבין הבשר, עד שאיני יודעת את עצמי עוד. מה אבדתי שם, מדוע אני חוזרת בעיקשות לחפש בגנים הריקים שאזוב וטחב מכסים את אבני הבזלת הפזורות בהם, ברכות המים הצלולות שדגי זהב משתכשכים בהן, עצי איזוליאה כתומים מעל שבילים גרופים. הפעם נדמה שמה שמצאתי הנו האפלה, הצללים המכסים את אזור הדמדומים, שם תשומת הלב עצמה קורסת אל מול חלל ריק.

לבי מתגעגע אל המוות, לא של הגוף בהכרח, אלא אל מוות גדול אף מהגוף. מוות למבנה התודעה האנושית כולה, המתבטאת דרך התלמים החרוצים המוכרים בהם פועל מוחי שלי. מוות לסכלותה ואיוולתה של האנושות, המייצרת את אלוהיה במוחה הקודח ואז סוגדת לייציר דימיונה, מקריבה את החיים כולם עבורה. כשאני אומרת כאן אלוהים, אני מתכוונת לכל רעיון, אמונת יסוד הלובשת תחפושת של אידיאולוגיה, דתית וחילונית כאחד.

מוות של התשוקה הזועמת של בני האדם להשיג דבר מה שאינו נתן להשגה ולמחות את כל היפה והענוג בדרך לשם. אבל אני לא מתכוונת אל האנושות כדבר החיצוני לי, אלא כעצם מעצמי, בשר מבשרי האנושי המשתוקק, אשר מאס בעצמו ובהשתוקקותו.

רק שם מול הטבע ההרמוני שיפן השכילה לראות בו את חזות כל הטוב והיפה, רק שם, מתמוסס כיעורה של החמדנות, אל ההעדפה של פשטות, של הצללים על פני האור הגס הזוהר, של חללו הריק של הכד על הכד עצמו, אפלת קערת התה השחורה חומה העקומה על החרסינה בלובנה הבוהק.

רק שם גופי ולבי מוצאים מנוחה אחרונה וראשונה, נרגעים אל נוכח השקט והעידון.

החומר והרוח נהיים לאחד, ואתם אף אני יכולה להיעלם, להשאב אל ההעלמות עצמה.

מתחת לאבן אחת עתיקה השארתי פתק עם שמי, לא בקשה לעושר ובריאות כמו בכותל שלנו, אלא בקשה להמחק להטשטש להיעלם תחת הלחות הרטובה של טללי הבוקר. להרקב בערפילים ובגשם, להתמוסס כך שגופי יהפוך לאזוב הירקרק הזעיר ויוסיף מחומריו ליופי השקט המונח שם מאות שנים ללא כל הפרעה.

השדות המעודנים של הסתיו, יומן התבוננות. פרק שני.

 16.3.08

אתמול ברכבת חיילת צמאה הניחה  בקבוק מים מינראליים לפניה על השולחן.

הרכבת רעדה ואתה המים. העיגול העליון בבקבוק רטט מלא חיים כשהשמש בחלון הופכת אותו לדיסק של אור בוהק באפלולית הקרון.

האירוע היה כל כך מינורי על רקע, הפעילות הסואנת של אנשים עולים ויורדים, מדברים בפלאפון, אוספים תיקים, ומצד שני הפעילות הסואנת הייתה כל כך מינורית על רקע דסקית הזהב הרוטטת.

23/3/08

גם כשהקיץ מגיע יש כמה מקומות שבהם החורף נשאר, הכלבים יודעים למצוא אותם. נושבת מהם רוח של קור ולחות ומקום מסתור אפלולי. הם לא שייכים לעונה, הם שייכים לנצח והזמן לא משתנה בהם לעולם.

זה מה שהכלבים אוהבים.

5/4/08

 בלילה מול המחשב מחפשת שמות של חברים ישנים באינטרנט. בודקת לאן הם הגיעו בעשרים השנים האחרונות. מוודאת שלא נשארתי מאחור.

מוודאת שהיד החרושה על המקלדת שייכת לי. 

19.12.06

 תפקידה של האמנות הוא לא לרפא אותנו מהשיגעון, אלא לרפא אותנו מהשפיות.

4/5/08

 הציור לא רק מעלה בי את השיגעון, הוא מעלה בי את הצייר. את אותה ישות שאמורה למות על מנת לאפשר אותו.

6/5/08

אמנות מתקיימת בדיוק בקו התפר שבין פראות לסדר.

9/4/08

הגברים בקרונות הרכבת

ילדים אלימים במשקפי שמש.

מתגודדים בקבוצות של ארבעה או חמישה, מתלהמים, מנפנפים בידיים, הגוף רועד משמיע קולות.

עכשיו הם צוחקים.

הנשים משתתקות.

הישות הנשית, ללא קשר לאופן שהיא מזהה את עצמה באופן מודע , מתכווצת. 

הישות הנשית, הנסתרת, באופן נפרד מהאישיות החיצונית שממשיכה לתפקד כרגיל, לחייג בטלפון הסלולארי או למלא תשבץ.

הכול כול כך סמוי, מתרחש מתחת להכרה כמו ממלכת עכברים המנהלת את העולם מתחת לקרשי הרצפה.

המועקה נמצאת 20  סנטימטרים קדימה מהגרון , נוכחת יותר מהגופים עצמם והבגדים שהם לובשים.

10/4/08

בעולם הרוחני מדברים על אחדות הכול.

דווקא ברכבת שכולם נמצאים באותו קרון, נתונים לגורל משותף

ההפרדה הופכת למוחשית יותר.

העיניים מביטות פנימה לכודות בתוך מרחב פנימי של דאגה.

זה הופך אחרי כמה תחנות לסוג של אלימות שקטה חדה כמו תער.

כבר הרבה נאמר על ניכור.

ברכבת הוא נוכח יותר. אולי בגלל שהנוף רץ כל כך מהר בחלונות ואי אפשר לגעת בו? אולי זה המרחק הקבוע המוברג בין המושבים?

התבוננות

בוקר שבת, בין הזיתים התכסה השביל בעשב רך, תחת הרגלים האדמה מלאת עמקות, מזמינה לרגע אל תוכה, סופגת את משקלי ללא תלונה ונעזבת.

יושבת עם כוס הקפה על חלקת קרקע לחה, משובצת אבנים בהירות קרירות, גבי שעון על סלע חסר זמן,העיניים במשקפת השדה, נעות בעקבות צלילים רהוטים הנשמעים מהשיחים מצדם הרחוק של הזיתים.

אני מתבוננת רואה ואינה נראית, אני מתבוננת.

אדום חזה וחכלילית עצים, מנפנפים זנבות, מבליטים כתמי חלודה אדמדמים, מכריזים בעלות על חלקת שדה וחלקת שיח וגדם עץ יבש. מתקשקשים מתלהטים וכבר אחד מוותר והולך בפרפורי כנף קולניים, מתיישב על עץ זית, ממורמר, מנקה נוצת כתף ימין ואז כתף שמאל, קופץ לפתע לאדמה ומנקר שם בהתלהבות, שוכח את מפלתו.

העדשה המונחת על עיני מזכירה לי את אהבתי לעדשות, ליכולת לראות דבר מקרוב מבלי שגופי יהיה קרוב אליו. ההתרגשות התוקפת אותי כל פעם מחדש כשאני עוקבת אחר תנועה, התרחשות, כשהמשקפת גורמת לי לחוש את עצמי כנקודת מבט שאינה מוגבלת למרחב הגיאוגרפי המוכר. נקודת התבוננות טהורה הנמצאת מחוץ לגבולות הגוף, נעה בחופשיות לאינטימיות שאינה אפשרית בתוך החוקיות המוכרת, ומאפשרת סקרנות, מציצנות, התמכרות להבטה עצמה.

מילדות, אני נזכרת, שם כבר התחוללה הבחירה. הצעד הקטן לאחור, הנסיגה הזעירה מהשותפות התמה המעורבבת בחיים עצמם.

אני זוכרת את הרגע ההוא בכיתה ו' בבית הספר היסודי. פרצתי בבכי ועזבתי את אולם מסיבת הפורים האקסטאטי, ששאג משמחה. יצאתי אל החושך הקר המכוכב,  מנסה להבין את הדבר שהתחולל בי. לא הייתי שייכת לחיים כפי שהם נתפסו על ידי הסובבים אותי, הייתי שונה. כבר ידעתי אז שקוללתי ובורכתי באותה נשימה.

ידעתי שמשהו בי שאינו בשליטתי, מכריח אותי להיות מחוץ לדברים, מחוץ לתלם ולקונצנזוס. לא רציתי לצאת משאגות השמחה שהיו באולם, לא רציתי להתבודד בחברת דמעותיי. אבל ידעתי כבר אז שהדבר אינו בידי. כמו כוח פנימי שרצה לגדול בתוכי והיה חייב לזרוק אותי החוצה. עם השנים הפכתי למתבוננת האולטימטיבית, לכל מקום שהלכתי ליוותה אותי משקפת (ואחר כך המצלמה) שדרכן יכולה הייתה לקרות פעולת ההתבוננות, לא מעורבת, מרוחקת,  שהריחוק הוא מהותה העמוקה והמשמעותית.

כך, נדמה לי, מתחיל מסעו של כל אמן באשר הוא. צעד קטן מתנועת החיים הזורמת, נצעד לו לאחור. מתרחשת הפרדה זעירה מהזרם המרכזי, מהתפיסה המוכרת. הצעד הזעיר הקטנטן הזה מאפשר הבטה מבחוץ על תופעת החיים ובכך מאפשר מרחב לסקרנות, חקירה, ובסופו של דבר ערעור של ההזדהות הספונטאנית. כשאמן מבשיל באמת, ההבטה רבת השנים מגלה לו את עצמו כמביט נצחי, שהוא עצמו לעולם אינו מושפע מכל מה שאי פעם המתגלה בהבטתו.

רוב האמנים נתקעים בשלב המוקדם יותר, שבו המביט הופך את הפירות המתקבלים כתוצאה מההתבוננות לדעה או כוח, שהאמן רותם עבור עצמו והצרכים הרגשיים שלו. מעטים חוצים את שובל הקסם ומרפים לתוך מרחב שבו המתבונן וההבטה עם שלל האובייקטים המתגלים בהם נעלמים במקצב המודע לבריאתו את המציאות והיספגותו בלא נודע הקוסמי חסר הגבולות. כשאמן מצליח לכתוב או לצייר מתוך המרחב הזה, הוא ואלוהים הופכים להיות אחד.

אמנות, ענווה וחופש

עבורי כל חג חירות זו חגיגה אמיתית של יציאתי לחירות מהעבדות שעליה גדלתי בהקשר של חג הפסח. מי שזוכר את ההוצאה של כל תכולת הבית , אוורורה וניקיונה, כולל ספרים, רשתות, תריסים, סירים, בגדים, מזרונים, בקיצור הכל- לא ישכח את הטירוף.

אני חוגגת את החרות המופלאה של: "לא לנקות שום דבר לפסח, לא לעשות שום דבר מיוחד, לחגוג את ליל הסדר עם בני משפחתי מתוך חופש אמיתי ובחירה".

מאחלת לכלכם שתמצאו את החרות האמתית עבורכם ומשתפת בשני קטעי יומן המדברים על אמנות, ענווה וחופש.

אמנות.

הטעות הגדולה של האמנים היא המחשבה שיש איזה שהיא משמעות לאובייקטים האמנותיים שהם מייצרים. האובייקטים הללו ולא משנה כמה יפים ונשגבים הם יראו לנו, אינם אלא סימבול, השתקפות, הדהוד של דבר מה עמוק וחמקמק שההרמוניה הוויזואלית או המוסיקלית נגעה בקיומו הנסתר. חשפה רובד ארוג של יופי ואינטליגנציה שהאמן ברגע של הקשבה אמיתית הצליח לחלץ מתוך התוהו ובוהו, הכאוס, ולנסחו דרך יצירה אחת.

ענווה.

אמן אמיתי הוא אדם היכול לגעת בזה ולבטאו אך לעולם לא ינכס את הדבר לעצמו.

חופש

אנשים מדברים המון על חופש, על הצורך שלהם להיות חופשיים, על הזכות שלהם, שלנו להיות חופשיים, אבל  מעטים מבינים את רמת הכבילה המתקיימת בנו באופן קבוע, החקוקה עמוק בדפוסי המחשבה ומערכיי האמונה שלנו. אנו מושקעים כל כך בטוטאליות באמונות שמנהלות אותנו כחברה וכיחידים שהדבר שהכי פחות בא לנו לעשות בעולם, זה לחקור את מערכת התפיסה שלנו. כשקופצת מחשבה לתוך ראשינו, אנו אומרים: "אני חושב!"     למחרת אנו יכולים לחשוב בדיוק להיפך ואז נאמר שוב: "בעצם שיניתי את דעתי ואני חושב עכשיו להיפך". התנודה הזו של המחשבה, אינה גורמת לרובינו לשאול את השאלה המתבקשת מאליה: מי הוא זה שחושב? אין לנו דרך אחרת להתחיל ולהיפגש עם עצמנו מבלי לחקור ולשלול את אמונות היסוד הללו, לגלות מה מסתתר מאחורי הצורך לאחוז בהם. זה הוא חופש. מי אני ללא שום אמונה, אחזקה, תפיסה, דעה, מה נשאר שם?

בדרך כלל כשאנו מעיזים לעשות זאת החיים מתחילים לגלות רבדים עמוקים יותר ונסתרים יותר של הוויה . לפעמים לא צריך לצאת להרפתקאות סביב העולם כדי לגלות שהחיים עצמם הם הרפתקה מסחררת, מרתקת ושובבה.

מה שבהחלט עוזר להיזכר בזה הוא ידידנו הטוב ביותר, המוות, שמחכה לנו בסוף. מצב שהולך בכל מקרה לקחת מאתנו את כל מה שצברנו, אם זה דברים שבחומר או הישגים של הרוח.

למה לא לנסות ברגע זה לשחררם, להתנסות במוות וירטואלי בתוך החיים עצמם? זה הרבה יותר טוב מבנג'י והרבה יותר מועיל.

שדות הבור של ההשראה

זה מצחיק איך שבני אדם מתייחסים ליצירות אמנות כאילו להן יש תוקף אמיתי ומוצק.

בני אדם אוספים אותן, סוחרים בהן הופכים אותם לאובייקטים שאנשים עשירים מחזיקים בכספות שלהם. אבל בעצם אין בכלל דבר כזה אמנות אלא ההשראה בלבד. המגע המעודן של הנפש האנושית במרחבי הזמן.

האם אפשר לכלוא את זה במוזיאונים ובגלריות, לאסוף את זה במרתפים כחפצים המקנים עושר חומרי למחזיקים בהם?

ההשתלטות הזו של בעליי ההון על ההשראה הקולקטיבית, חושפת את האבסורד של הקיום האנושי.

השראה היא אינסופית, חופשיה במהותה, אינה שייכת לאיש, אינה ניתנת לצבירה.

האנושות כ"חסר" מתמיד המנסה להתמלאות דרך צבירה, מנסה לאגור את ערכי הרוח שמעולם לא היו שייכים לאיש מלכתחילה. הכוח שהביא להיווצרותם נובע ממרחב יצירתי פראי ונדיב של יופי והרמוניה הניגר מסתורי ועמוק ואינו ניתן לשיוך או שליטה.

אולי אם נפסיק לרגע להתרוצץ ולנסות לצוד אותו, לנכס אותו, לשלוט ולסחור בו, אולי נגלה את שטח ההפקר, שדות הבור המעלים ניחוחות עשביית חורף שופעת שמעולם לא זרענו.

אולי נוכל לגלות את מחוזות ההשראה הפנימיים האינטימיים ביותר וחסרי הפנים הצומחים בנו ללא כול מאמץ.

מהי ההשראה? מדוע נדמה לנו שהיא מוגבלת בכמות, בזמן, מוגבלת לאנשים מסוימים ולאחרים אין חלק בה?

אולי השראה היא הרגעים שבהם נושר לרגע המחסום הדמיוני בנינו לבין הפראות היפיפייה של החיים עצמם ואנו מגלים שאנו הזרם הזה. ואז לפני שנסגר החלון, אנו נשבעים לעצמנו (מבלי לדעת זאת אפילו) שנספר, נצלם, נצייר, נכתוב, נרקוד, נשתף, את הדבר שהתגלה לנו עם עצמנו ועם אחרים.

מי שטעם את המתיקות הזו של אותנטיות מוחלטת, הספוגה באינטימיות ואמת עם האמנות אותה הוא מבטא, לא יוכל להתפשר ולצור משהו אחר. כול חייו יאבק להיות במגע הבלתי אמצעי עם הדבר וישלם על כך כול מחיר שיתבקש (ולא חסרים דוגמאות ליוצרים שאבדו את חייהם ושפיותם במסע הזה).

ההשראה היא מי שאנחנו. המהות העמוקה והנסתרת של קיומנו. כמו נהר של אור ויופי אנחנו זורמים מהאין אל היש ובחזרה אל האין ,וכול מה שנותר לאחר הסתלקותנו, הם טיפות גשם רכות שהותרנו באהבתנו, על פני האדמה.