רק בבדידות הזו אני חיה במלואי

מאז הבוקר נופלות הטיפות בגלים על הגג מעלי, הואדי שקט ואפור נע בתוקף  מערבה כנגד מסך המים מולו. האוויר מנוקד בחלקיקים זעירים קפואים הנוגעים בפני בדרכי למעלה אל המיניבוס והמחסן.

הזמן מורד בתנועתו המבוייתת קדימה, מעדיף להישאר שרוע על הסלעים כשמיכה לחה, מותח את גבולותיו. אני מביטה מהחלונות במים היורדים על הזגוגיות, תולעים שקופות הזוחלות מטה מזגזגות מחליפות ביניהן ערוצי זרימה. מקשיבה לנגיעות הרכות של הגשם כשרוח מנערת מצבורי טיפות על הגג, צלילן עגול ומלא.

רחלי ישנה עדיין בבקתה למעלה, דני נסע להתכנסות של שומרי הגן, גי'נג'י החתול שלנו נוחר נחירות דקות על הספה ואנג'י הכלבה מכורבלת בשמיכת צמר חומה על הכרית שלה למרגלותיו.

הבית מסודר ונקי, נרות דולקים. עוד מעט אקום ואדליק את האש באח.

רק בבדידות הזו אני חיה במלואי. רק כשהזמן והמרחב אינם מתחספסים כנגד האובייקטים המכריחים אותי לצאת מהנקודה בה הכל קורס אל מרכזה ונעלם.

החסד שרויי פה שופע על פני כל המרחב, מפעפע ורוחש בביעבוע חסר גבולות. התודעה המנסה לבוא במגע עם הדבר הופכת לרכה וחושנית. עסיס החיים והיא, נשאבים פנימה בפעימה דמומה אל מקורם הנעלם.

לבד. בשקט. אני חיה לנצח בתוך עצמי.

החושים בבדידות הזו, נענים לטוטאליות של הקשבה, לקליטה המוחלטת, המתחוללת. הם נפתחים כשערים שתמיד היו שם, למקום הנמצא מחוץ לזמן. שם היא הארץ הלא נודעת שתמיד חיפשתי במסעותי, ארץ שהזמן עמד בה מלכת והיא תמיד טהורה טרייה , חדשה ומסקרנת. ארץ שהמחשבה אינה יכולה להכנס בשעריה ואת העדות לקיומה יכול לפגוש רק הלב.
שם הוא מגלה את עצמו קרוע לרווחה, משוגע, חסר מילים. אף פעם לא רציתי להיות בשום מקום אחר, כל הכמיהות שהיו הובילו לשם. 

כיעורי הוא יופיי, אמרתי לפנים שלי הבוקר

תצלום: רחלי שפרעם

כיעורי הוא יופיי, אמרתי לפנים שלי הבוקר.

כיעורכם הוא יופייכם, הודעתי להם, משחררת אותם לצנוח למקומם המדוייק החרוץ, התפוח, המתדלדל, המוכתם בכתמי שמש, הדומים לייבשות ואיים, באטלס לא מוכר.

אני מכירה באומץ של ארובות עיני להחשיך את גונו של העור המתכרכם סביבם, את אפעפי ששוב אינם מסגרות מתוחות סביב האור הנצחי הבוקע מתוככי עיני. היום ביום ההולדת החמישים ושש שלי אני משחררת את גופי, עורי, עצמותי ושיערי מהתפקיד הבזוי וכפוייה טובה שגזרתי עליהם, להיראות כמו משהו או מישהו, לספק דימויי חינני ומוצדק בעיני האנושות החסרה תמיד, האובססיבית, חסרת המנוח.

אני מוכנה להיות כעץ אלון זקן כפוף משנים של רוחות, חרוץ ואכול, שמותניו התעבו וענפיו השתרגו הרחק, נרקבים, נאכלים, מתפוררים וממשיכים להפיק עלווה ירוקה ומתפרצת כל אביב.

מה יהיה עם כל הכוח והאנרגיה העצומה שנשים משקיעות בלנסות לשווא להלחם בדבר הטבעי והמתוק של צמיחה והבשלה בזמן. כמה כוח עוצמה ויופי אמיתי יפרצו את דלתות המחשבה וישטפו את העולם.

כמה נשיות, הדומה לזרמי המים לכוחות הטבע, לאוקיאנוסים הצלולים, למעינות המרווים, להרים ולצמחים, לשאגת האריות, לקריאת הפילים, תחזור אל אפיקי הנחלים הגוססים ותרווה שוב את הפלנטה. הכל יחזור בבת אחת למקומו האמיתי והנכון, לפראיות החיה של היותינו חלק מהאדמה והשמים הנתונים לשינויים של מזגי אוויר, גאות ושפל, מחזורי ירח, קור וחום פריחה וקמילה.

אם נפסיק לקנות את קופסאות הפלסטיק המגוחככות של רוולון, קליניק, ועוד חברות קוסמטיקה. ונפסיק למרוח משחות המלאות באלפי כימיקלים, ונפסיק לשלם המון המון כסף למנתחים פלסטיים ולמזרקי בוטוקס, נכיר את החיים כפי שלא הכרנו עדיין.

נכיר את עצמנו כפי שלא ידענו שאנו יכולות. נשהה מבטינו על פני אשה, על פנינו, ונראה אותה כפי שהיא, פיסת טבע מהממת, מסתורית ומופלאה. לביאה, זאבה, ציפור נדירה, נודדת במרחבי הייקום, חופשייה וגאה בהיותה.