יום שני, 16 בנובמבר 2015

את לא חייבת להחזיק





הרוחות העזות המכונות בחלק זה של העולם "מזרחיות", מכופפות ברעש ומהומה ציצי שיער של שיחים ועצים, מורטות, ממוללות, מיבשות את האדמה והעשבים.
מהים מורגשת איזה התמרמרות, איזה התארגנות מעוגלת כמו שטיח המתכנס פנימה אוסף שוליו, מתחפר בתוך עצמו מתמכר להירהוריו. ענני ענק אפורים, מתלכדים בהשתעלויות, רסוקי רעמים, ניסיונות מכוחכחים לביטוי לא בשל עדיין, ולפתע משתחררים בצלילים עמוקים ומהדהדים.
את לא חייבת להחזיק, אומרת מישהי על הספה, את לא חייבת.
 בבת אחת משורטטת אפשרות חדשה, מוכרת אך עדיין חדשה לגמרי. אפשרות שכל העולם המונח מחוצה לי, מונח לו הישר מול עיני, מול תפיסתי אותו, על כל מורכבויותיו רעיונותיו הסדורים, כל כולו  בעצם מוחזק ונברא במאמץ מנטאלי עצום, נוצר שוב ושוב בכוח דימיוני.

את לא חייבת. אומר הקול בתוכי על הספה. את לא חייבת להחזיק.

ומתחילה איזה הרפייה הממחוללת את עצמה, כבלים נתקים, נמסים אל תהום שקטה של "אין" חסר הוד, חסר צורה. המאמץ החשוק הזיסיפי של דמותי הגוררת כבלים עבותים של זיכרון בעל אלפי גוונים וראשים, הולכת כפופה וסוחבת בסוף כוחותיה, מארגי מארגים של סיפורים ופרשניות, הגיונות סדורים, מחרוזות קסומות של סיפורי עמים, פולקלור ומיתוסים אישיים וקולקטיביים, כל כולם צונחים אל התהום של אין זמן.
אלוהים. למה ניסיתי? כל כך מתיש, מעייף, קשה, להחזיק בכוח המחשבה את העולם הזה, על סבלותיו וסיפוריו החוזרים ונשנים שלעולם אינם מתפתחים.
שוב קיין והבל, שוב פרעה, שוב העמלקים. הכל סובב על צירו ברפטטיביות מתישה.
את לא חייבת, למה חשבת שהיית חייבת?
אולי משתגעים אם מפסיקים? אומר קול ישן בתוכי.
משתגעים אם ממשיכים לשאת את המסע הזה, אני אומרת, על הספה.
כל הטירוף של העולם, הנו כל כולו עשוי מחבלים וקורים של זיכרונות המתחפשים למהות, נגררים מתים ונגררים הלאה והלאה. מקשקשים את עצמם בקולות ריקים מתוכן וככל שהם ריקים יותר כך הופכים הם רעשניים יותר.

אף אחד מאתנו לא חייב, אני אומרת. לא חייבים.

זה לא להיות בשמאל או בימין, זה לא להיות בירוקים, או במשהו אחר. זה להבין באופן ראדיקאלי שאפשר להפסיק לברוא מתוכנו את הנראטיב כולו, להרפות ולראות מה נשאר.
זה הרבה מעבר לכל החלוקות וההפרדות. זה שקט.
יש תחושה מוזרה של וואקום בתוך הגולגולת, כאילו התוך של המוח ניגר החוצה משאיר חדרים נטושים וריקים בחללו. יש מרחב.
יש עירנות מודעת לחלון לעץ לרוח.
טיפות מים מסיימות את צלילתן מהשמים על משטח הגג שלנו. ההתנגשות גורמת לצליל ענוג ראשון ואחריו למערכת שלמה של צלילים טופפים ברוך בקצב חסר שליטה והרמוני להפליא.

אנו רוצים להשתחרר אך מחזיקים בכל הכוח את כל מה שכובל אותנו.
אתם לא חייבים. אומר הקול על הספה, אתם לא.