אני חיה בין מרחבים

אני לא משוררת, לא כותבת פואמות, לא סופרת, לא יודעת לספור, לא מוציאה לאור רומנים, לא פילוסופית, לא מתודית, לא לגמרי ציירת ואפילו לא ממש צלמת.

אני חיה בין מרחבים, ואף מרחב לא יכול לטעון עלי בעלות. אפילו לא המרק שלי החם, המתערסל עכשיו בין כפות ידי. אפילו האנשים שאני הכי אוהבת, אפילו אני לא יכולה לטעון עלי בעלות.

כן, אני חמקמקה, מתחייבת לתקופות ומחליקה החוצה, מתמסרת בטוטאליות רק מכוון שלכל דבר יש תאריך תפוגה.

אני חיה בין המרחבים. אף פעם לא היתי ממש אישה  וגם גבר בטח שלא. כשהייתי דתיה רק פיקפקתי באלוהים, כשהפכתי לחילונית הרגשתי אותו בוכה מחוץ לחלון.

הספק, השלילה, הם בני בריתי. כל הצורות נמסות, כל המחשבות מתגלות בעירומן, כל האידיאולוגיות נשמעות כמו צריחה רמה ונבובה בתוך האזניים המולחמות בצדי ראשי.

רעיונות עקורים משורש מפליגים בספינות ברזל כבדות, צלליותיהן הענקיות, גורעות ומחסירות מהאור, נעות במסלולים ידועים ומראש ועוגנות לרגע בנמלי הזוועה, של מי שדרושה לו סחורתן.

הזמן השתלטן, המעסיק התובעני הבולעני של בני דורי, כבר מזמן המית בי את הזיכרון של עצמו ועצר מלכת. חוסר המטרה הפסיק לרקום עבורי כוח משיכה בעתיד בידיוני כזה או אחר.

מהלכו הסביר של הזמן, הקיא אותי מתוכו, מיסמר אותי על קיר בקוטב הצפוני, לא קפואה ולא נעה, מודעת לחוסר התקיימותו אך מנסה להקפיד שבשום אופן לא אאחר את הרכבת המהירה לבינימינה, בכל יום חמישי.

התודעה שלי פנתה כנגד עצמה והחלה לצפות בבהירות צלולה ואכזרית בכל סיפור, מיתוס או פרה, שוללת ללא תנאי את תקפותם. קוללתי בתער הצלילות, שלקח ממני כל דבר שהשגתי והשליכו בצדי הדרכים הארוכות והלא סלולות, שהובילו אותי לכאן.

עכשיו אני כאן. קלה כנוצה, רכה, פגיעה, קצת המומה, בודדה, לא מפסיקה אף לרגע לדעת שאפילו תשומת הלב עצמה, מעולם באמת לא היתה שלי.

כל העולם שוקע במימיו העמוקים עד בלי די של אגם כחול, כל התופעות היפות נמוגות באויר השקוף, האפור, וקריאת עגור מפלחת בו עיגולי אדוות מתרחבות והולכות עד סוף הזמן. בתוך האין זמן רק צלילותי נשארת, עדיין חדה כתער, עדיין מסרבת לקבל נחמות קטנות, באה במגע עם הערפל ונעה לתוכו בחושניות, בהיענות, מוחקת את מסלולי ההתקדמות.

חילזון בודד באמצע הג'ונגל, מותיר שרוך של רוק שקוף הנמוג עם הטל. לא הייתי פה. לא הבנתי דבר. לא יכולתי לשנות כלום. לא יכולתי להסביר או לנסות ליצר הבנה. נענתי לצלילים ותדרים שנגעו בי וצללו על פני הריק. נענתי ליופי האופף לעת ערב את השתיקה, את האור הדועך שאין מילים יכולות לגעת בו. נענתי ליופיו של המוות, לגוויעת האור על עלי העצים, הרחק הרחק מהבוהק הזר המנוכר של משכנות האדם.

אין מה להבין, אמר יו ג'י ידידי. זה שמבין הוא שמשקר. זה שמשקר הוא המניע עצמו. ללא מניע מה נשאר? בתוך הריק נקודה זעירה של אור מצירת את עצמה, בוראת עולמות ומאמינה בהם, אמר ידידו של ידידי, הנקודה הזו היא כל מה שיש, היא את.

התבוננות

בוקר שבת, בין הזיתים התכסה השביל בעשב רך, תחת הרגלים האדמה מלאת עמקות, מזמינה לרגע אל תוכה, סופגת את משקלי ללא תלונה ונעזבת.

יושבת עם כוס הקפה על חלקת קרקע לחה, משובצת אבנים בהירות קרירות, גבי שעון על סלע חסר זמן,העיניים במשקפת השדה, נעות בעקבות צלילים רהוטים הנשמעים מהשיחים מצדם הרחוק של הזיתים.

אני מתבוננת רואה ואינה נראית, אני מתבוננת.

אדום חזה וחכלילית עצים, מנפנפים זנבות, מבליטים כתמי חלודה אדמדמים, מכריזים בעלות על חלקת שדה וחלקת שיח וגדם עץ יבש. מתקשקשים מתלהטים וכבר אחד מוותר והולך בפרפורי כנף קולניים, מתיישב על עץ זית, ממורמר, מנקה נוצת כתף ימין ואז כתף שמאל, קופץ לפתע לאדמה ומנקר שם בהתלהבות, שוכח את מפלתו.

העדשה המונחת על עיני מזכירה לי את אהבתי לעדשות, ליכולת לראות דבר מקרוב מבלי שגופי יהיה קרוב אליו. ההתרגשות התוקפת אותי כל פעם מחדש כשאני עוקבת אחר תנועה, התרחשות, כשהמשקפת גורמת לי לחוש את עצמי כנקודת מבט שאינה מוגבלת למרחב הגיאוגרפי המוכר. נקודת התבוננות טהורה הנמצאת מחוץ לגבולות הגוף, נעה בחופשיות לאינטימיות שאינה אפשרית בתוך החוקיות המוכרת, ומאפשרת סקרנות, מציצנות, התמכרות להבטה עצמה.

מילדות, אני נזכרת, שם כבר התחוללה הבחירה. הצעד הקטן לאחור, הנסיגה הזעירה מהשותפות התמה המעורבבת בחיים עצמם.

אני זוכרת את הרגע ההוא בכיתה ו' בבית הספר היסודי. פרצתי בבכי ועזבתי את אולם מסיבת הפורים האקסטאטי, ששאג משמחה. יצאתי אל החושך הקר המכוכב,  מנסה להבין את הדבר שהתחולל בי. לא הייתי שייכת לחיים כפי שהם נתפסו על ידי הסובבים אותי, הייתי שונה. כבר ידעתי אז שקוללתי ובורכתי באותה נשימה.

ידעתי שמשהו בי שאינו בשליטתי, מכריח אותי להיות מחוץ לדברים, מחוץ לתלם ולקונצנזוס. לא רציתי לצאת משאגות השמחה שהיו באולם, לא רציתי להתבודד בחברת דמעותיי. אבל ידעתי כבר אז שהדבר אינו בידי. כמו כוח פנימי שרצה לגדול בתוכי והיה חייב לזרוק אותי החוצה. עם השנים הפכתי למתבוננת האולטימטיבית, לכל מקום שהלכתי ליוותה אותי משקפת (ואחר כך המצלמה) שדרכן יכולה הייתה לקרות פעולת ההתבוננות, לא מעורבת, מרוחקת,  שהריחוק הוא מהותה העמוקה והמשמעותית.

כך, נדמה לי, מתחיל מסעו של כל אמן באשר הוא. צעד קטן מתנועת החיים הזורמת, נצעד לו לאחור. מתרחשת הפרדה זעירה מהזרם המרכזי, מהתפיסה המוכרת. הצעד הזעיר הקטנטן הזה מאפשר הבטה מבחוץ על תופעת החיים ובכך מאפשר מרחב לסקרנות, חקירה, ובסופו של דבר ערעור של ההזדהות הספונטאנית. כשאמן מבשיל באמת, ההבטה רבת השנים מגלה לו את עצמו כמביט נצחי, שהוא עצמו לעולם אינו מושפע מכל מה שאי פעם המתגלה בהבטתו.

רוב האמנים נתקעים בשלב המוקדם יותר, שבו המביט הופך את הפירות המתקבלים כתוצאה מההתבוננות לדעה או כוח, שהאמן רותם עבור עצמו והצרכים הרגשיים שלו. מעטים חוצים את שובל הקסם ומרפים לתוך מרחב שבו המתבונן וההבטה עם שלל האובייקטים המתגלים בהם נעלמים במקצב המודע לבריאתו את המציאות והיספגותו בלא נודע הקוסמי חסר הגבולות. כשאמן מצליח לכתוב או לצייר מתוך המרחב הזה, הוא ואלוהים הופכים להיות אחד.

תמימים ועירומים

בדרך לתל אביב בקרונות השמורים, פיסת בורגנות אליטיסטית, אוטיסטית, עוטה גינונים של מחלקה ראשונה. קרעי שדות טסים, עמודים מתנגשים בשמש פורסים את השמים לרצועות של תכלת ריקה. האנושות דוהרת באמצעות טכנולוגיה מתקדמת למקומות מעבר להגדרה, מעבר להשגה, מעבר לחיים. לאן את הולכת? לאן את נוסעת? תגידי לאן?

הפונקציה של המוח המכונה מחשבה, כמו תאונה קטלנית שפגעה בנו והפכה אותנו לנכים. אנו קורבנות של תפיסות העולם שלנו, של האינטרפרטציה המוגבלת והתגובות האוטומטיות המפרשות את המערכת החושית שלנו. אנו רואים בחוץ את מה שחינכו אותנו לראות, את מה שנוח לנו לראות. מאמצים בשמחה כל דבר שלא יכריח אותנו לבקוע את קליפת הקונצנזוס המשמימה והמכאנית המכתיבה את בחירותנו.  מדוע אנו יכולים לעבוד בטרוף כל כך הרבה שעות ביממה, להשקיע את כל מרצנו בלהשיג חפצים מתים שלעולם לא יסבו לנו כל אושר, אך לעולם לא נטרח לחקור את המנגנון של מערכת התפיסה הגורם לנו להאמין ללא עוררין במחשבות המקובלות של תרבותנו?
הרי אם נתחיל להעביר בפשטות את תשומת לבנו פנימה אל המרחב שעליו פועלים כל הכוחות החיצוניים הללו ונפסיק לקבל אותו כמובן מאליו, אולי נתחיל לראות מה מסתתר מתחת לכול הדקלומים, הציטטות, כותרות העיתונים, הכרזות השדרנים. נתחיל לגלות שתחת הכותרת "חופש" ודמוקרטיה, קימת מערכת צינית הרואה בנו ההמון חסר הפנים: "צרכנים".
פשוטו כמשמעו, תפקידינו בעולם החופשי שבו נתן לנו "חופש בחירה" הוא בעיקר החופש לצרוך מוצרי "צריכה".

אנו רצים לתל אביב ברכבת עובדים כמו מטורפים, חוזרים הביתה מותשים, בדיוק בזמן כדי לצנוח מול מקלט הטלוויזיה שבאמצעותו מיד נקבל שטיפת מוח הגונה, בדבר מה צריך שיהיה ברשותנו, איזה בית או מכונית כדאי שנרכוש ובעצם: מי אנו אמורים להיות.
עם הדימוי של בית החלומות אנו מקבלים גם עצות בקולות קטיפה ובחיוכים בלונדיניים על איך נמלא אותו בג'אנק נוצץ על מנת שילדינו יוכלו לשחק בצעצועי פלסטיק מכוערים ומטופשים. הפרסומות מציירות לפנינו עולם אשלייתי של דימויים סינטטיים ואנו משתעבדים לחלום, מוכרים את חיינו בנזיד עדשים ריק מתוכן.

התוצאה היא חורבן. חורבן של הדבר היחיד בעולם היכול להעניק לנו שלווה, מלאות, ושמחה, ללא כל עלות – הטבע.

ככל שהטבע נעלם ומערכות מתוכננות של כבישים, אספלט, צורות נשלטות של ארכיטקטורה, הופכות להיות העולם אתו אנו באים במגע, הגוף והנשמה מתכווצים ו"המחשבה" תופסת עוד נתח, עוד שכבה של קיום נגזלת מאתנו.
אני מרימה את מבטי מהדף ומתבוננת החוצה.

מחלונות הרכבת ניבט אזור התעשייה ההרוס של צפון מפרץ חיפה; קרוניות מעוקמות, מכלי פלסטיק, שרידי טכנולוגיה שסיימו את חייהם. קילומטרים ארוכים של חומרים מתים שכובים על צידם במקום שפעם זרם נחל, גדלו עצים ועשב. עכשיו רק צחנת הקישון, גוף המים השחור שהיה פעם מים חיים שחיות ובני אדם יכלו לשתות מהם, לשחות בהם- זורם גווע אל הים.

חוץ ממני אף אחד לא מסתכל, כולם שקועים בסמארטפונים, אף אחד לא רואה. עולם וירטואלי הולך וכובש את המקום הפראי שבו אלוהים התהלך בגן ואנו היינו בו תמימים ועירומים.

הציפייה הזו לגשם

  

הציפיה הזו לגשם לרגעים הופכת לתחינה עצבנית: "נו כבר אלוהים, מה הבעיה לארגן לנו קצת גשם, מה כבר ביקשנו "?

למה את מתפללת אני אומרת לעצמי, למי?  

למרות כול מה שאני יודעת, התפילה הזו מנצחת את השפתיים את העפעפיים, נפלטת החוצה. והמילה הזו אלוהים, אלוהים אדירים, למה להשתמש בה בצורה כול כך חסרת אחריות? מה הקשר ביני ובין השפתיים המורדות הללו, הלב הזה הסרבן ששנים של חקירה עמוקה אסרטיבית מפוררת אמונות שווא, לא עזרו לו להבין שאין למי להתפלל? מאיפה זה בא, למען השם? מאיפה הדתיות החבויה הזו המנצחת אותי בכול פעם שמופיעה מצוקה?

אני לא מאמינה בדואליות הזו. אני לא מאמינה במערכת היחסים הילדותית הזו שבין האב הגדול המקשיב לצרכינו ומכוון את המאורעות בשרירות אכזרית או בלב נכמר. כבר שנים בכול פעם שהשיחים היבשים והעצים המאובקים נראים כאילו הגיעו לקצה של עצמם ואם לא תרד אף טיפת מים מהשמיים, הם יהפכו לאבק חום ויתפוררו על המדרון ממול, מתחיל המלמול הזה.

האם זה בגלל שגדלתי בבית דתי? או שאולי כולנו כך לא משנה מה הבנו או לא הבנו, הפסיכולוגיה ממשיכה לשתף פעולה עם הצורך הבסיסי הזה לשמים מלאי משמעות.

האם יכולה באמת להתפתח עצמאות פנימית והסכמה לחיות על קצה המסתורין מבלי לאחוז בו, מבלי להשתמש בו לשום נחמה? האם נתן לחיות כאילו הרגע קפצנו ממצוק "הידוע" והאוויר הריק מחזיק אותנו בחלל באורח נס, מבלי להתערב לטובתנו?

עכשיו, אני באה במגע עם האפשרות הזו. משהו פראי בועט בצלעותיי מבפנים. הלב כמו תינוק שהגיע זמנו להיוולד, לצאת לאוויר העולם מתחיל להשתולל, כמו סוס המריח את האורווה הוא שועט אל החלל הריק.

"זה מה שחיפשת!" הוא אומר לי "לא את השחרור שעליו מדברים המורים הרוחניים, אלא את זה".

(שום "זה" אינו מתמצק בחלל).

הלב פראי אף יותר מגביר תאוצה ונוסק, רק צחוקו נשמע מתגלגל. הכול הופך לחי ולא צפוי מלא איזה אהבה חושנית חסרת אובייקט, מבלבלת, סוערת. כול מה שהחושים פוגשים מועמד להיות הסיבה להתרחשות הזו, כאילו חייבים לשפוך אותה על משהו או מישהו, אחרת המכל שממנו היא נובעת יגאה על גדותיו ויתפרץ. 

הנחמה המוצעת במערכת היחסים עם אלוהים נראית כול כך מוגבלת מול הדבר הזה.

ובכול זאת בכול פעם שהעצים צמאים והוואדי ממול נראה כאילו הכול הולך להתפורר לאבק מהיובש הזה, אני מוצאת את עצמי ממלמלת תפילה.

חדוה