אני חיה בין מרחבים

אני לא משוררת, לא כותבת פואמות, לא סופרת, לא יודעת לספור, לא מוציאה לאור רומנים, לא פילוסופית, לא מתודית, לא לגמרי ציירת ואפילו לא ממש צלמת.

אני חיה בין מרחבים, ואף מרחב לא יכול לטעון עלי בעלות. אפילו לא המרק שלי החם, המתערסל עכשיו בין כפות ידי. אפילו האנשים שאני הכי אוהבת, אפילו אני לא יכולה לטעון עלי בעלות.

כן, אני חמקמקה, מתחייבת לתקופות ומחליקה החוצה, מתמסרת בטוטאליות רק מכוון שלכל דבר יש תאריך תפוגה.

אני חיה בין המרחבים. אף פעם לא היתי ממש אישה  וגם גבר בטח שלא. כשהייתי דתיה רק פיקפקתי באלוהים, כשהפכתי לחילונית הרגשתי אותו בוכה מחוץ לחלון.

הספק, השלילה, הם בני בריתי. כל הצורות נמסות, כל המחשבות מתגלות בעירומן, כל האידיאולוגיות נשמעות כמו צריחה רמה ונבובה בתוך האזניים המולחמות בצדי ראשי.

רעיונות עקורים משורש מפליגים בספינות ברזל כבדות, צלליותיהן הענקיות, גורעות ומחסירות מהאור, נעות במסלולים ידועים ומראש ועוגנות לרגע בנמלי הזוועה, של מי שדרושה לו סחורתן.

הזמן השתלטן, המעסיק התובעני הבולעני של בני דורי, כבר מזמן המית בי את הזיכרון של עצמו ועצר מלכת. חוסר המטרה הפסיק לרקום עבורי כוח משיכה בעתיד בידיוני כזה או אחר.

מהלכו הסביר של הזמן, הקיא אותי מתוכו, מיסמר אותי על קיר בקוטב הצפוני, לא קפואה ולא נעה, מודעת לחוסר התקיימותו אך מנסה להקפיד שבשום אופן לא אאחר את הרכבת המהירה לבינימינה, בכל יום חמישי.

התודעה שלי פנתה כנגד עצמה והחלה לצפות בבהירות צלולה ואכזרית בכל סיפור, מיתוס או פרה, שוללת ללא תנאי את תקפותם. קוללתי בתער הצלילות, שלקח ממני כל דבר שהשגתי והשליכו בצדי הדרכים הארוכות והלא סלולות, שהובילו אותי לכאן.

עכשיו אני כאן. קלה כנוצה, רכה, פגיעה, קצת המומה, בודדה, לא מפסיקה אף לרגע לדעת שאפילו תשומת הלב עצמה, מעולם באמת לא היתה שלי.

כל העולם שוקע במימיו העמוקים עד בלי די של אגם כחול, כל התופעות היפות נמוגות באויר השקוף, האפור, וקריאת עגור מפלחת בו עיגולי אדוות מתרחבות והולכות עד סוף הזמן. בתוך האין זמן רק צלילותי נשארת, עדיין חדה כתער, עדיין מסרבת לקבל נחמות קטנות, באה במגע עם הערפל ונעה לתוכו בחושניות, בהיענות, מוחקת את מסלולי ההתקדמות.

חילזון בודד באמצע הג'ונגל, מותיר שרוך של רוק שקוף הנמוג עם הטל. לא הייתי פה. לא הבנתי דבר. לא יכולתי לשנות כלום. לא יכולתי להסביר או לנסות ליצר הבנה. נענתי לצלילים ותדרים שנגעו בי וצללו על פני הריק. נענתי ליופי האופף לעת ערב את השתיקה, את האור הדועך שאין מילים יכולות לגעת בו. נענתי ליופיו של המוות, לגוויעת האור על עלי העצים, הרחק הרחק מהבוהק הזר המנוכר של משכנות האדם.

אין מה להבין, אמר יו ג'י ידידי. זה שמבין הוא שמשקר. זה שמשקר הוא המניע עצמו. ללא מניע מה נשאר? בתוך הריק נקודה זעירה של אור מצירת את עצמה, בוראת עולמות ומאמינה בהם, אמר ידידו של ידידי, הנקודה הזו היא כל מה שיש, היא את.

חזרה מיפן

חזרתי מיפן לפני יותר משבוע. הגוף טס מעל מדבריות הקרח הריקים מאדם של סין, מדבר גובי, סיביריה ושולי הקוטב הצפוני ונחת פה באמצע החמסינים הלוהטים של מאי. הנפש המשיכה ונסקה מחוץ לגרביטציה, מחפשת בבדידות מרחבי הקרח והכפור, המדבריות והגולגים את ביתה שאיננו עוד.

עדי שהיתה אתי ביפן, כתבה לי: געגועים.

אחר כך כתבה שפעם מעל מצוקי דבון באנגליה לפני שנים רבות חוותה את גופה נעזב ואת הנפש ממריאה אל על ועפה מעל המצוקים הלבנים. זה היה אושר, כתבה לי.

מה היה שם ביפן, שאלה אותי עוד.

הלב היה קרוע לרווחה, נוגע מעבר למרחק שנמתח במשהו שהיה שם ועודינו נוכח, כל כך כואב וחי המשהו הזה. אולי זו הטוטאליות שלהם, היא שואלת אותי , אולי זה הרגש שמחפש לו צורה מושלמת להתבטא בה, לא מסתפק ביופי פושר או יחסי, דורש את הכל לעצמו ומוכן למות למגע החיפוש אחר השלמות הזו.

כמו שאמר יוקיו מישימה, הסופר והמהפכן היפני: "היופי שורף את האצבעות הנשלחות לגעת בו".

קוראת את ספרו של קאוקוזו אוקאקורה, ספר התה. שיחה פנימית, שנדמה שנכתבה אתמול למרות מאה השנים הנמתחות בין יום הולדתו בשנות השישים של המאה ה19, לבין יום הולדתי שלי.

זו פואטיקה זועמת אודות יופי,  אמנות, שירה וטעמו המריר הקודר של ספל התה. תיאוריו מקנים לי את אזור הדימדומים שבין השלמה למהפיכה, בין שלוות הנפש לתשוקה האלימה לערוף ראשים.

יפן זוחלת מתחת לעור, מתמקמת ברווחים שביני לבין הבשר, עד שאיני יודעת את עצמי עוד. מה אבדתי שם, מדוע אני חוזרת בעיקשות לחפש בגנים הריקים שאזוב וטחב מכסים את אבני הבזלת הפזורות בהם, ברכות המים הצלולות שדגי זהב משתכשכים בהן, עצי איזוליאה כתומים מעל שבילים גרופים. הפעם נדמה שמה שמצאתי הנו האפלה, הצללים המכסים את אזור הדמדומים, שם תשומת הלב עצמה קורסת אל מול חלל ריק.

לבי מתגעגע אל המוות, לא של הגוף בהכרח, אלא אל מוות גדול אף מהגוף. מוות למבנה התודעה האנושית כולה, המתבטאת דרך התלמים החרוצים המוכרים בהם פועל מוחי שלי. מוות לסכלותה ואיוולתה של האנושות, המייצרת את אלוהיה במוחה הקודח ואז סוגדת לייציר דימיונה, מקריבה את החיים כולם עבורה. כשאני אומרת כאן אלוהים, אני מתכוונת לכל רעיון, אמונת יסוד הלובשת תחפושת של אידיאולוגיה, דתית וחילונית כאחד.

מוות של התשוקה הזועמת של בני האדם להשיג דבר מה שאינו נתן להשגה ולמחות את כל היפה והענוג בדרך לשם. אבל אני לא מתכוונת אל האנושות כדבר החיצוני לי, אלא כעצם מעצמי, בשר מבשרי האנושי המשתוקק, אשר מאס בעצמו ובהשתוקקותו.

רק שם מול הטבע ההרמוני שיפן השכילה לראות בו את חזות כל הטוב והיפה, רק שם, מתמוסס כיעורה של החמדנות, אל ההעדפה של פשטות, של הצללים על פני האור הגס הזוהר, של חללו הריק של הכד על הכד עצמו, אפלת קערת התה השחורה חומה העקומה על החרסינה בלובנה הבוהק.

רק שם גופי ולבי מוצאים מנוחה אחרונה וראשונה, נרגעים אל נוכח השקט והעידון.

החומר והרוח נהיים לאחד, ואתם אף אני יכולה להיעלם, להשאב אל ההעלמות עצמה.

מתחת לאבן אחת עתיקה השארתי פתק עם שמי, לא בקשה לעושר ובריאות כמו בכותל שלנו, אלא בקשה להמחק להטשטש להיעלם תחת הלחות הרטובה של טללי הבוקר. להרקב בערפילים ובגשם, להתמוסס כך שגופי יהפוך לאזוב הירקרק הזעיר ויוסיף מחומריו ליופי השקט המונח שם מאות שנים ללא כל הפרעה.

הטאו של הצילום

במסע הרוחני המתפתל והמשתנה תדיר. מצאתי את עצמי מבינה לבסוף שאין לאן ללכת. הבנתי באופן חד וברור שכל תוכן שאייצר או שאפגוש ואנסה לאמץ, עשוי תמיד מרעיון הנמצא בתודעה, ולכן יחסי ובר חלוף. התודעה אינה יכולה לפרוץ את גבולות עצמה. כל חוויה שאחווה עדיין תשאר מתוארת על ידי המשגתה.

כך הגעתי אל הקיר.

שם מול הצל רב ההוד והמבעית של חוסר משמעות, עמדתי.

מכוון שלא יכולתי להשלות את עצמי שאפשר להגיע לאיזה מטרה דימיונית, לקפוץ  מעבר, להתעורר, להשתחרר, להפסיק לספר סיפורים. כל מה שנותר היה, הנו, לוותר,להיכנע, לשחרר, להרפות, לעצור.

בעצירה עצמה, פנתה כל האנרגיה העצומה שהתרוצצה אתי במשך השנים, לכיוון חדש. היא פנתה פנימה.

האנרגיה אני אומרת, מכוון שהיא עצמה היתה שם מול הקיר, משוחררת מהניסיון המתיש שלי לגאול את עצמי, וברגע שהתפנתה מתפקידה חסר התוחלת, היא דממה, והחלה בנסיגה אל המקור החווה ולא אל התכנים המשתנים, העולים ויורדים, נעים וצפים בתוכו.

בפנים נשרה טיפת מים זכה, טהורה, אל תוך המצולה והצליל שהידהד היה רווי ביופי.

כך נולד הטאו, הטאו שלא נולד, פתח את לבו ואסף אותי תשושה ומצולקת מקרבות ומאבקים, אסף אותי אל המצולה, הטביע בה את תוך תוכי באינותו, האינסופית.

ומה עם החיים עצמם? עם הפרטים, הניקיונות, הפרנסה, המשפחה, היום- יום, הסבל, מה עם כל זה? איך הטאו חי בגוף, רגליו באדמה, ידיו חותכות בצל לארוחת ערב, הולכות לעשות טסט, לבנק, איך? ומה על היצירה, המוסיקה, הצילום, הציור, גינת הירק, מה עליהם? ומערכות היחסים, אהבה, מיניות, חברים, מה עליהם?

בתוך האקיאנוס העצום של כל התופעות, כל החיים כולם, בתוך האוויר, המים, העצים, הערים, החיות, האוטובוסים, ראיתי שהכל עשוי מרטטים בגלים שונים הזורמים ומשתנים, מתמזגים זה אל זה, נוצרים מחדש, הופכים צורה, נערמים, מציירים כותבים, נמחקים, נחרטים. ובתוך האינות, הדמומה, הם נולדים בתוך הרגע. רגע, חסר הזמן, עכשיו, אף פעם, כל הזמן, ברגע זה.

בכל אלו, הם נולדים; ברטיטה בתדרים בלתי נראים, ריקים מחומר או אנרגיה, במצבים שאינם נתנים לצפיה או למדידה, עד לתדרים של גלים, כמו אור, כמו קול, הופכים לחומר כמו איש, כמו אישה, כמו חול, כמו ברזל, שמתכלה ונמס, או מותך ומת, וחוזר להיות כמו צליל, כמו אור, כמו רעיון, כמו סיפור, כמו שיר.

ויש אפשרות מהממת, שכל התשוקה והכמיהה שהופיעה אי פעם בתוכי זו הכמיהה לרטט אחד מושלם של הרמוניה ויופי. סדורים להם בהרף עין מדוייק וקורן של תנועה מסוחררת, נודדת, מתמוססת ורוקדת, נוצרת ונעלמת, בכוריאוגרפיה קוסמית של מוות ותהילה.

כמו גן זן יפני, כמו הטחב הגדל על סלעיו הלחים, מול ברכות מים רוטטות באור. כך הטאו חי ומת, וכל התנועה הזו וחוסר התנועה הם מופעים של אנרגיה אחת שאינה מעדיפה דבר על משנהו.

מעשה הצילום, הנו האפשרות לרקוד את המוות והחיים הנוצרים בהבזק של רגע, על ידי תשומת הלב, שהנה אלמנט בתוך הטאו. כלי שמטרתו היחידה הנה, שחלק אחד יוכל להיהפך ולהיות מודע למכלול כולו דרך התמקדות.

לכן, נקודת המבט הנשקפת להרף עין בתוך העדשה, היא הטאו עצמו, המייצר זמן יחסי, על מנת שהמחול הסוער בין הריק לבין ההתגלמות, יצפה בעצמו, ידע את עצמו ויוסיף עוד צבע צורה ויופי להתחוללות האינסופית.

לכן צילום אינו תיעוד פאסיבי, אלא אלמנט המייצר את המציאות שוב ושוב, דרך מיקוד תשומת הלב. דרך ההבנה שכל רגע הנו בר חלוף ומושלם כפי שהנו, באור, בחומר, בחולף, מנציח הצילום את חגיגת המוות, מכוון שהרגע המסוים ההוא שהונצח, לעולם כבר לא ישוב. חגיגת החיים והמוות היא השלמות של הטאו, היא ההרמוניה של ההולכים בדרך, מותכים ונמסים אל הריקוד הקוסמי שלו אנו קוראים אהבה.