סוד הדרך הנסללת בתוכי

ימי אביב  מתנפלים בחומם על קצה זנבו של החורף. האדמה שלרגע נפתחה אל הגשמים והריחות נסגרת, נסדקת, שוכחת את החסד והנסים. הכל מתיבש מצהיב בן רגע, מתכופף מצטמצם.

חברים, חולפים במילים רכות וחכמות, בתלם שפתחתי בתוכי, בחיפוש אחר פתרונות לקושי שהופיע פתאום בחיי. אני מקשיבה ולומדת כיצד פתרו אחרים שאלות קשות ומורכבות. מה עשו, מה אמרו זה לזו. לרגע ההשראה זורמת משחררת אותי ממקומות שנתקעתי בהם, פותחת איזה סתימה עתיקת יומין, מאווררת את הדרך שבה נגשתי אל הדבר. אבל משהו לא נפתר, לא מוצא את המקום הנכון עבורי.

לוקח לי זמן להבין שאין משפט אחד, תובנה אחת, שנתן לישם בתוך עולמי שלי, מבלי לחטוא למרחב היחיד שיש בו ממש; מרחב ההקשבה לעצמי. כל כך רציתי שפתרונותיהם הנהדרים יחלחלו אל חיי, שמשפטיהם המנוסחים והברורים יצללו אל הכאוס שבתוכי, יארגנו אותו בהיגיון צרוף, יאירו בי את הנכון והצודק ויפרידו אותי לנצח מהטעות והבילבול.

כל התובנות הרוחניות שאספתי בחיי מתדפקות על ליבי ומכריזות על נחיצותן המיידית, על תפארתן ועליונותן. מושגים ורעיונות המדברים על חופש, הצורך לשחרר, לזרום, להכיר בארעיות, בחוסר השליטה ובמוות. הכל מתדפק על דלתותי מנסה לנכס אותי אליו, למצק אותי בתוכו, מזכיר לי את המסע שעשיתי דרך כאב וטעייה. בדם לבי חצבתי את ההבנות ההן, דרך רגשותיי, פחדיי, חשכתי וההצמדות אליה, לחמתי וניצחתי, ניסחתי וכתבתי. ועכשיו הן מתגלות במלוא מערומיהן, חיוורות וחסרות אונים  מתפוגגות אל מול העובדות הפשוטות.

כל כך חיפשתי ביטחון, ידיעה, החלטיות,אך מול המורכבות הזו מתבקשת נסיגה לאחור, ראייה כוללת מרחפת, רוקדת, מתפתלת, משתנה, גמישה ומכילה, אני והאחר ועולמינו הרגיש הפגיע, החיפוש העדין אחר אושר, האומץ המופיע לפתע בתוכי להפוך לפירדה עיקשת מול בחירה מבלבלת. לעמוד נטועה במקומי ולא לזוז, לא לוותר לעצמי, להשאר למרות המשיכה האדירה למקומות שנראים נכונים יותר, ראויים יותר, רוחניים יותר. להשאר נעוצה באותה נקודה בתוכי ולומר :"לא מתאים לי".

ושוב אני מוצאת את עצמי ברכבת מול שורת הברושים הדוהרת, מרחפת ללא קול, מעל שדות השלף המצהיבים. מחליקה ברכות מול הנוף, הזמן, ההתפכחות. לעולם לא תהיה תשובה שאוכל לאחוז בה. לעולם לא אוכל לומר לי או לאחרים שהדברים הם כך או אחרת. לעולם המרחב הפוגש את אתגרי החיים יתפורר ויאבד ממוצקותו, יאלץ למצוא ענווה חדשה ומרסקת, להתנפץ שוב אל תוך הסירוב המהפנט והמפתה כל כך לנקוט עמדה שכבר עבדה נהדר, בנוסחאות חייהם של אחרים. שוב ושוב אהיה כמשורר זן הנודד בדרכים לא סלולות, עירומה ונעזבת, ללא כסות, ללא ביטחון, ורק הלילה באפלתו יוליך אותי אל סוד הדרך הנסללת בתוכי. נסללת ומוחקת את עצמה, מותירה אותי ללא נתיב חזרה, ללא זיכרון שיוכל לומר לי מי אני ומה עלי לעשות. רק בהיעדר האור נתן לראות את האור. רק בהיעדר הידוע, הברור, המוכר, המוסכם, הלעוס, נסלל לו הנתיב, זוהר בערפלי הלא נודע. נפרש מרגע לרגע מתוך התוהו ובוהו של החיים עצמם.

כמו העלה הזה ברוח

עכשיו הרוח מכה בעוצמה בשיחים, ועליהם המולחמים אל הענפים הדקים משחררים את זרועותיהם להתרשרש בנחשולים סוערים, תלויים להם באוויר המחושמל, בין החופש להתנתק ובין החיבור החומל של ההזנה, שייכות ומגבלה.

ויש שמי מהם ניתק ועף אל מחוץ להגדרה, לצורה שאנו רואים אותה כ"שיח" ו"עץ", ומממשיך למסע משלו באוויר הסואן, מסתחרר כאילו ניצח את חוקי הגרביטציה במעוף כלולות עם השמים.

בזמן שכל זה מתרחש באינטנסיביות מחוץ לחלון חדר השינה שלי, משהו בפנימיותי ממשש את כובדו העצום של המרכז בתוכי, את שידרת הספינה של הווייתי, הופך את החיכוך בין הנצחי העומד ללא זיע בזמן, ובין הנע, הנסער והמתהווה.

שתי ממלכות, שני מרחבים, שלעד ירבצו חסרי מנוחה, כאריות טרף זועמים שבוייתו על עמודי שער אבן עתיק; הכלום חסר הזמן, המרחב שדממה דקה שואבת את לשדו ופורקת את אפלתו בתוך הוואקום הריק והמרהיב של אנרגיה טהורה, ומצדו השני; המלאות הגועשת העולה על גדותיה, תסס חושני של חיים ופירות מבשילים ונרקבים על שפתותינו המושטות, לטעום, לחטוא, להתמזג, להתאהב, לרקוד את עצמנו למוות עד שנאבד ברקב ביופי ובזמן.

כמו העלה הזה ברוח התלוי בסערה המרעידה את חייו הקצרים, גועשת ונושאת אותו איתה, כך גם אני נושאת בתוכי את אובדני ושחרורי, את מותי המרחש בכל רגע מחדש, מותיר את תודעתי ריקה והמומה.

הרוח הזו השורקת בחוץ; בסמלי החלימה של החיים עצמם, מספרת לי על מהותם הנחבאת של הדברים. מספרת לי על הכוחות העצומים המניעים את תיאטרון הבובות המתחפש למוצוקויות להן אנו קוראים "נסיבות חיינו". בתוך הסערה והכאוס הריבוי והבילבול של הרצונות הסותרים המופיעים בחיי כולנו כאנושות, אני רואה את הסוד, כל כך גלוי לעין, כל כך פשוט, עד שאני מתמלאת בתמיהה, מדוע איש אינו מבחין בו.

זהו סוד פשוט ולא דרמאטי, לא כזה שמישהו מרים מהרצפה אם הוא במקרה מוצא אותו, לא כזה שאנחנו באמת רוצים לראותו. זה סוד ששולל את כל הנחות היסוד שלנו ומשאיר לנו רק מרחב אחד לעבוד אתו.

רק את מרחב החקירה והשלילה המתמדת של כל הצורות הנגלות לנו, ההתנתקות מההזנה המטמטמת של תבניות החשיבה והתרבות המפטמות את תודעותינו ברעיונות כזב, בפחדים ותשוקות. רק בהתבוננות חסרת רחמים על מנגנוני התפיסה שלנו, אפשר יהיה לבוא במגע עם הסוד הפשוט הזה.

אין זה סוד המעניק לנו דבר מה, אלא להפך, זה סוד הלוקח מאתנו את הסיפור כולו. חופר ומכרסם מתחת לבנין הקלפים המדומיין שהקמנו ביחד עם האנושות בעמל רב. אבל כשאנו לרגע עוצמים את ענינו ובאים אתו במגע, אנו יכולים לחוות במלוא הפשטות את הביטחון והברכה הנמצאים אתנו תמיד ואינם זקוקים לדבר.

לרגע ניתן לנו להניח בעדינות ובשקט את היד על הלב, לעצום עינים ולחוש את מה שיש, את הכובד המתוק והחי של הווייתינו השקטה והנוכחת.

השדות המעודנים של הסתיו, יומן התבוננות. פרק ראשון.

Life unfolds for me like a theatre presenting a sequence of somewhat unreal sentiments; while the things of art are real to me and go straight to my heart."

(סבטיסלב ריכטר)

22.09.08

בעדינות רבה הולך הסתיו וחודר אלי, הגוף עצמו מתחיל לפרום את סודותיו בתוכי. הישות שהיא קמילה והתחדשות, אור דועך, ההמתנה  לגשם, הפריית האדמה ממטר השמים, כל זה הופך להיות נשיות מסתורית המופיע ממקום  הנמצאת מעבר לטווח הנגיעה שלי.

28.09.08

הבית  מכיל בתוכו אוסף חפצים שהונחו במקומם המדויק, חומרים ודימויים ויזואליים בצבעים וטקסטורות שונות, המרחק בניהם יוצר  מתח.

כוח משיכה מתוח כחוט שקוף בין חפץ אחד לשני. הסידור שנעשה בקפידה הוא מלאכת הקשבה שדרשה ריכוז וציות.

הסלון על חפציו  הופך  לרשת קורים שקופה שצורות גיאומטריות מושלמות נפערות במרווחיה ויוצרות מבנה מאורגן והרמוני שאין לתארו. הקורים במקרה הזה הם אנרגטיים, ניתן לנוע בתוכם  להילכד על ידי הכוחות הזורמים  ומתמזגים בסחרור עדין עם כוחות אחרים.

יצירת יופי נובעת מההקשבה לכוחות אלו, חפצים המונחים בדיוק במקומם, מקום הלוקח בחשבון הכול: חומר, כובד, צבע ,גודל, כמות האור החודרת מחלון, גובה השולחן, נקודות המבט האפשריות של הצופה, הדימוי, הכול נלקח בחשבון אבל לא על ידי המחשבה, אלא על ידי אינטואיציות הנובעות ישירות ממקור מסתורי הנמצא מחוץ לי ובתוכי בעת ובעונה.

סידור הבית- פעולה פשוטה לכאורה, מתגלה כעבודת אלוהים מסתורית הנעשית בתוך מקדש.

התוצאה הישירה היא יופי חד ועמוק, כל כך עמוק עד שאינך יודע יותר מי מביט ומי ניבט.