הטאו של הצילום

במסע הרוחני המתפתל והמשתנה תדיר. מצאתי את עצמי מבינה לבסוף שאין לאן ללכת. הבנתי באופן חד וברור שכל תוכן שאייצר או שאפגוש ואנסה לאמץ, עשוי תמיד מרעיון הנמצא בתודעה, ולכן יחסי ובר חלוף. התודעה אינה יכולה לפרוץ את גבולות עצמה. כל חוויה שאחווה עדיין תשאר מתוארת על ידי המשגתה.

כך הגעתי אל הקיר.

שם מול הצל רב ההוד והמבעית של חוסר משמעות, עמדתי.

מכוון שלא יכולתי להשלות את עצמי שאפשר להגיע לאיזה מטרה דימיונית, לקפוץ  מעבר, להתעורר, להשתחרר, להפסיק לספר סיפורים. כל מה שנותר היה, הנו, לוותר,להיכנע, לשחרר, להרפות, לעצור.

בעצירה עצמה, פנתה כל האנרגיה העצומה שהתרוצצה אתי במשך השנים, לכיוון חדש. היא פנתה פנימה.

האנרגיה אני אומרת, מכוון שהיא עצמה היתה שם מול הקיר, משוחררת מהניסיון המתיש שלי לגאול את עצמי, וברגע שהתפנתה מתפקידה חסר התוחלת, היא דממה, והחלה בנסיגה אל המקור החווה ולא אל התכנים המשתנים, העולים ויורדים, נעים וצפים בתוכו.

בפנים נשרה טיפת מים זכה, טהורה, אל תוך המצולה והצליל שהידהד היה רווי ביופי.

כך נולד הטאו, הטאו שלא נולד, פתח את לבו ואסף אותי תשושה ומצולקת מקרבות ומאבקים, אסף אותי אל המצולה, הטביע בה את תוך תוכי באינותו, האינסופית.

ומה עם החיים עצמם? עם הפרטים, הניקיונות, הפרנסה, המשפחה, היום- יום, הסבל, מה עם כל זה? איך הטאו חי בגוף, רגליו באדמה, ידיו חותכות בצל לארוחת ערב, הולכות לעשות טסט, לבנק, איך? ומה על היצירה, המוסיקה, הצילום, הציור, גינת הירק, מה עליהם? ומערכות היחסים, אהבה, מיניות, חברים, מה עליהם?

בתוך האקיאנוס העצום של כל התופעות, כל החיים כולם, בתוך האוויר, המים, העצים, הערים, החיות, האוטובוסים, ראיתי שהכל עשוי מרטטים בגלים שונים הזורמים ומשתנים, מתמזגים זה אל זה, נוצרים מחדש, הופכים צורה, נערמים, מציירים כותבים, נמחקים, נחרטים. ובתוך האינות, הדמומה, הם נולדים בתוך הרגע. רגע, חסר הזמן, עכשיו, אף פעם, כל הזמן, ברגע זה.

בכל אלו, הם נולדים; ברטיטה בתדרים בלתי נראים, ריקים מחומר או אנרגיה, במצבים שאינם נתנים לצפיה או למדידה, עד לתדרים של גלים, כמו אור, כמו קול, הופכים לחומר כמו איש, כמו אישה, כמו חול, כמו ברזל, שמתכלה ונמס, או מותך ומת, וחוזר להיות כמו צליל, כמו אור, כמו רעיון, כמו סיפור, כמו שיר.

ויש אפשרות מהממת, שכל התשוקה והכמיהה שהופיעה אי פעם בתוכי זו הכמיהה לרטט אחד מושלם של הרמוניה ויופי. סדורים להם בהרף עין מדוייק וקורן של תנועה מסוחררת, נודדת, מתמוססת ורוקדת, נוצרת ונעלמת, בכוריאוגרפיה קוסמית של מוות ותהילה.

כמו גן זן יפני, כמו הטחב הגדל על סלעיו הלחים, מול ברכות מים רוטטות באור. כך הטאו חי ומת, וכל התנועה הזו וחוסר התנועה הם מופעים של אנרגיה אחת שאינה מעדיפה דבר על משנהו.

מעשה הצילום, הנו האפשרות לרקוד את המוות והחיים הנוצרים בהבזק של רגע, על ידי תשומת הלב, שהנה אלמנט בתוך הטאו. כלי שמטרתו היחידה הנה, שחלק אחד יוכל להיהפך ולהיות מודע למכלול כולו דרך התמקדות.

לכן, נקודת המבט הנשקפת להרף עין בתוך העדשה, היא הטאו עצמו, המייצר זמן יחסי, על מנת שהמחול הסוער בין הריק לבין ההתגלמות, יצפה בעצמו, ידע את עצמו ויוסיף עוד צבע צורה ויופי להתחוללות האינסופית.

לכן צילום אינו תיעוד פאסיבי, אלא אלמנט המייצר את המציאות שוב ושוב, דרך מיקוד תשומת הלב. דרך ההבנה שכל רגע הנו בר חלוף ומושלם כפי שהנו, באור, בחומר, בחולף, מנציח הצילום את חגיגת המוות, מכוון שהרגע המסוים ההוא שהונצח, לעולם כבר לא ישוב. חגיגת החיים והמוות היא השלמות של הטאו, היא ההרמוניה של ההולכים בדרך, מותכים ונמסים אל הריקוד הקוסמי שלו אנו קוראים אהבה.

האומץ של העצים

זה כבר היום החמישי לרוחות העזות המטלטלות את ענפי העצים  בתזזית. הטבע נאלץ להישאר בחוץ ולעמוד בתנועה הפראית השקופה של מיליארדי חלקיקי אוויר המכים בחוסר התחשבות ברקמה העדינה של זמן בוטני, בריאה איטית אימהית היולדת עלה ועוד עלה בסבלנות אין קץ.

האומץ הזה של העצים להישאר מחוץ  לבתים המוגנים ולספוג את הכוח העצום שזז חסר התחשבות, נושם ונושף כמו חיית פרא ענקית בצמרותיהם, נוגע בי.

האומץ הזה נוגע בי עמוק, מכריח אותי לתהות על הנקודה המסתורית הזו במרכז הלב שמתחילה לכאוב. אין זה כאב על אובדן או סוג של צער המוכר לי בדרך כלל, זהו כאב אחר.

למרות הרעש הסואן בחוץ והענפים המכים על קירות הבית, אני מוצאת שאפשר להסיט בעדינות את תשומת הלב אל תוך הנקודה הזו, לנוע אל מעמקיה, אל החושך הקטיפתי הרך שקרן אור חיצונית מעולם לא האירה. ככול שאני מרפה לתוך הנגיעה הזו הכול נעלם ונוצר מחדש כפי שהוא באמת, נטול מילים.

שום רעיון, ניסיון לתפוס או להבין אינו יכול להמשיך להתקיים שם. כול מה שאי פעם נאמר לי, כול מה שאי פעם האמנתי בו מתמוסס אל הפעימה השקטה הממשיכה לנוע פנימה. הכול כואב ושקט, קרוב יותר משקרוב יכול להיות. כול החיפוש הזה אחר הארה נראה כול כך גס וילדותי. "אין שום סמכות בעולם" אני ממלמלת לעצמי "מעולם לא הייתה, זה רק זה, פה ועכשיו בתוכי ושקט, למה חיפשתי בחוץ כשזה בפנים"?

החתול הג'ינג'י שלנו מתיישב על ברכיי ומתחיל לגרגר. "אולי יש הארה לגברים והארה אחרת לנשים"? אני חושבת לעצמי תוך כדי שידיי מלטפות את הפרווה הרכה הנכנעת לאצבעותיי הסוללות בה נתיבים של מגע ורוך.

העצים מוכי הרוח מתכופפים בתוכי, מרכינים ראשם לפני הכוח המטלטל אותם כבר חמישה ימים ברציפות. אני בוכה.

למה בוכה? לא יודעת למה. הכול כול כך קרוב, איך אפשר לאהוב באמת, להישרף כך ללא הפער המתוק הזה שנועדנו לנצח?

הלב הוא המקום החי הפועם הנמצא בדיוק בין דואליות ואי דואליות, בין אחדות מוחלטת לבין הבריאה המתפוצצת באלפיי מופעיה, ססגוניותה, מורכבותה.

אני רוצה לומר לכול אישה שהייתה אי פעם בכול סוג של מסע רוחני שאלוהים נמצא בדיוק בתוך מרכז הלב שלה. שכול מה שאי פעם נוכל לעשות זה להיכנע רק לזה. שיש משהו בנו הנשים שבאמת באמת יודע, ושהאסון הגדול ביותר שלנו הוא כניעה מתמשכת לסמכות של רעיונות (או מורים) במקום ההקשבה הפשוטה והמידית הזו למרכז הלב.

 יש שם מרכז מלא תבונה, יותר נכון, יש שם מרכז שהוא התבונה עצמה. יש שם ידיעה פשוטה שממשיכה לזרום ואינה עוצרת לעולם. כול מה שהדבר דורש הוא הקשבה מלאה, שאינה  מתמצקת לרעיונות, הבנות ותפיסות. הקשבה מלאה המוכנה להינגע לרגע ומיד לשחרר הכול לפני שמשהו הופך לרעיון או תובנה מוצקים בתוכה.

הרוח כבר מרפה מעט, העצים מותחים זרועות מהוססות אל האוויר והעלים ממשיכים לצמוח במסירות סבלנית.
עוד רגע תתחלף התנועה הפראית הזו בעננים שמנמנים וגשם ירד על האדמה והצמחים. 

.

התנועה הרכה פנימה

עץ אלון בחלון ביתי במהלך הסערה השבוע

עכשיו שהגשם יורד לבסוף, משהו מבפנים נעזב. 

כמו תקתוק של שעון שהפסיק לנסות למפות את הזמן החולף ובמקום זאת הוא מקשיב, נענה לרטיבות  לרסס הטיפות על הזגוגיות השקופות, לעצים המתעוררים מחדש לחיים.

נהיה מקום פנוי מבפנים למשש לא רק את היופי הרטוב בחוץ אלא גם את התנועה הרכה פנימה.

שם בתוך השקט העמוק הקטיפתי מתחילה הנסיגה הזו מכול התכנים המהבהבים בשמי ההכרה, טרדות, תמונות, זיכרונות, תכניות לעתיד, דיבור, פטפוט, צורות רפאים המתמצקות לרגע מול פנסי תשומת הלב ומיד נסוגות אל האופק, דוהות ונמוגות.

אני מגלה שרוב חיי ניסיתי לארגן את התכנים הללו, ניסיתי לאלף אותם, לחנך אותם, לתרבת אותם, להפכם לרוחניים, ענווים, ראויים. קבלתי עצות, עברתי תרפיות, חשבתי מחשבות חיוביות, חוויתי אנרגיות. תמיד, תמיד בקונפליקט עם מה שהתגלה בהקשבה לפטפוט הזה. תמיד בתחושה שהתוכן הפנימי הזה חייב להשתנות ועל ידי כך אהיה האדם שייעדתי עצמי להיות.

אבל התכנים, תכולת הרפאים של ההכרה המשיכה בשלה, נובעת חסרת שליטה, נעה על ציר הזמן מהאופק הנמצא מולי אל האופק הנפרש מאחור, מספרת לי מה עוד נשאר לי לעשות עם עצמי לפני שאגיע לקו המטרה.

עכשיו כמו שעון שהפסיק לתקתק אני רואה בבהירות שיש שני סוגים ברורים של מסע רוחני:

האחד- עוסק בתכנים העולים בתודעה; מארגן אותם, משנה אותם, מוסיף אמונות, תפיסות, ידע, יכולות, חוויות (וכול זה נובע מהתפיסה שמה שעולה בתוך התודעה הוא מי שאני).

ממול- יש אפשרות אחרת הרבה פחות קוסמת, והיא:

להפסיק לעסוק בתכולה, לא משנה עד כמה היא מהפנטת, לא משנה כמה היא אינטליגנטית ומרתקת, לא משנה עד כמה היא מייצרת תחושה של הבנה או ראייה חדשה. להפסיק להתעניין בתכולה ובמקום זאת לחקור את המרחב שמתוכו היא מופיעה.

זה אומר שכול פעם שתעלינה תשובות הן תהפוכנה לתכולה ואז אפשר להרפות מהן  ולחזור ולחקור שוב רק את המרחב שבא אתן במגע או שבתוכו הן מופיעות.

החקירה הזו אינה מובילה לשום הבנה מוצקה, אלא להיפך היא מפוררת את כול מה שנצבר אי פעם במערכת. היא אינה מעניקה לחוקר שום דבר, אלא להיפך היא לוקחת ממנו כול דבר שאי פעם היה לו. אבל באופן שאינו נתן להסבר, היא גם מסירה איזה משא כבד מנשוא שמשום מה נשכח על כתפיו.

חדוה