יום שישי, 28 ביולי 2017

מקום ששם אישה יודעת וממנו לא יוצאים לקרב










באחת בלילה, ללא שינה, ללא רצון לשינה, החושך מתמתח מנסה לכסות את קרעי האור המתרבים וכובשים את הכפר ממול. העדר האור זוחל אל המדרונות התלולים הרחוקים יותר, ללא מעצור בתנועה שאינה ניכרת לעין. פתאום פנס מסנוור מתממש, גוזל את קטיפת החלום שפרושה היתה על עלטת הלילות של צ'כוב וטולסטוי, על טיפאזה האלג'יראית של אלבר קאמי, על נשמת האנושות שהרפתה לתוכה באנחת רווחה עמוקה, רחם אפלה לגוף יגע לאחר יום עמל.
לילה. לא ישנה לא ישנה. מתהפכת בתוכי מחפשת בדיוק את המקום המסויים הזה הזמין לי אך אינו בנמצא כעת. יד על הלב מגששת אחריו, נר מהבהב, יתוש מתקרב מתרחק, צרור יריות מירכא מרעיד קצה בתוכי,כוס מים, נחירה קלה מהמיטה בחדר השני, דני מתהפך, לרגע שקט ושוב חוזר.
כבר לא ילדה, כבר לא טיפשה, כבר כאילו יודעת. מה את יודעת אישה, מה את כבר יודעת, מה כבר שווה לדעתו. מה כבר עמד בטלטלות וברעידות האדמה, בשיברונות הלב ובתיקונם, באהבה המכלה ובסופה, בידיעת האלוהים ובשכיחתו, מה נשאר?
לא מול קברך את עומדת אישה, אלא אל מול החיים כולם. אל מול החיים שחיית שנחיו בתוכך. שנשים משחר האנושות נגעו בהם ביד מקומטת מרפרפת על העור המדקיק והולך מעל עצמות החזה, מעל השדיים שהניקו והזינו וקמלו, שהעניקו עונג רגעי למישהו וגם הוא עצמו בשרו המתענג והרגע עצמו כבר אינם עוד.
מה אתן יודעות נשים, מה את יודעת בתוך הלילה הזה העמוס רחשים ולחות, שצליל נחרה של גבר עולה ויורד בתוכו, בעוד לבינו רועד באפלה, מחפש ישועה, מחפש לדעת, להתנפל על האהבה החומקת, על החיים שמרגע לרגע נוזלים להם הלאה מבלי מעצור.
והלילה הזה, ליל הארץ המסוימת הזו, על קוציה וחמסיניה האינסופיים השורפים את הברושים והאורנים חורכים את האדמה ללא גשם ללא הקלה, יום אחר יום הכל נקלף מחום. ובני האדם אם נתן לקרוא כך לפראות הזו הצמאה לדם, מה להם ולי, מה להם ולעולמי. מה לה ולנשים הללו אמהותיי העלומות, שילדו שוב ושוב את הבשר הזה הצמא לדם על מנת שיקח את הדם הזה וישפוך אותו לוהט וחם על מזבחות הכזב.
מה לך אישה, מה תרצי בלילה שכזה שכל התיקוות כבר ייבשו את לחלחיותו וכל דימיונות השווא כבר חזרו למקורן והתמוססו בחוסר תוחלת. מה אפשר כבר לרצות שאת  כבר יודעת שאלפי שנות קיום אנושי לא הועילו, שהתשוקה לדם רק לובשת צורות חדשות, רק בוחרת שמות חדשים לקורבנותיה, תופרת טלאים צהובים לאנשים בצבעים שונים, פעם לגזע אחד ופעם למשנהו.
את כבר יודעת שזה לא יפסק, לא יעצור. שכמו שאנשים רוצים סקס או אוכל או ללדת ילדים, הם רוצים לקחת את הדם, להקיז אותו מהאחר. את כבר יודעת שעד שהם לא ידעו זאת, יעמדו עירומים מול העובדה הפשוטה הזו, הם ימשיכו לרקום חלומות בלהה, אידיאולוגיות, אמונות דתיות ולאומיות. הכל רק לא לראות את הפשטות ההורגת הזו של תאוות הרצח המושרשת בנו משחר היותינו.
אהבת הדם החם, האלימות המשחררת של הבשר הנקרע, הנדקר, הנורה, הנבעט. אין לזה תווית מסוימת, זה לא קשור לתרבות כזו או אחרת, אף עם אינו משוחרר ממנה. יש קרבנות ויש מקרבנים ואחר כך יהיה להיפך וכן הלאה והלאה. אין קצה לדם.
רק את יכולה להפסיק אותו כרגע בתוכך. רק את באמצע הלילה טרוף השינה הזה יודעת שמשהו בך צריך למות כדי לאפשר זאת. בך כאחת שכבר חייתה אלפי שנים ומאסה בתוחלת המתחפשת לרעיונות הלובשים תיקוות בזמן. בך שיודעת שאת בעצמך רצחת את כולם אחד אחד, דור אחר דור ואת עדיין רוצחת אותם כל יום. את האישה, את האישה שהיא גם גבר, הרוצח הרוצחת והנרצח.
ורק בלילה מול מנורה זעירה ורועדת מול וואדי שכפר בטון הולך וכובש באכזריות תחתיו, את מסרבת להיכנס למיטה, להתמוסס לתודעה מעורפלת ובמקום זאת את בוחרת לשבת מול נר דולק עבור עצמך והאנושות כולה ולהכיר בדם שאת שופכת יום יום.
שעה אחת וחצי לאחר חצות, עדיין פנסי הלוגן בוהקים הופכים את חסדו של הלילה לתער המכאיב לעיניך. עדיין הלב מחפש גאולה. ולאט לאט שוקע השקט מול האלונים האפלים, מול תנועת הרוח הרכה בחוץ והיד שמצאה את הלב והעור והרעד מוצאת את הבית שתמיד תמיד נמצא שם, עור אחד תחתיה. מוצאת ונרגעת ונשבעת אמונים לדבר הזה החמקמק שאין לו מילים, ששם אישה יודעת וממנו לא יוצאים לקרב. כי אין על מה ואין עם מי, כי שם מתחת לכף היד שאינה צעירה עוד, אין אחר ומעולם לא היה.