אני הכי פשוטה

אני הכי פשוטה כשאני מקשיבה. במיוחד לאיזה ציוץ בחוץ. כמו לירגזי  הזה עכשיו שקורא שוב ושוב את אותה קריאה מסתלסלת. ההקשבה עצמה נעה אל הצליל ואתה בבת אחת מתבהר לי, מי מקשיב.

לא מתבהר ברמה שאפשר להסביר את זה למישהו. להיפך התודעה, סך כל המחשבות והרגשות, מתגלה כמכלול אחד שלם, הנמצא שם ומנסה תוך כדי ההתרחשות להסביר לי מה קורה, במונחים הלקוחים מתוך מוגבלויותו.

ואז נהיה ברור שההקשבה עצמה אינה קורת משם, אלא ממרחב הרבה יותר שקוף ושקט הנמצא מתחת לתנועה ולרעש של המחשבה.

בתוך החלל של ראשי מתגלה מרחב עם קירות רחוקים למדי זה מזה. בתוכו התודעה מתחילה למרוד בדממה כמו ילדה עקשנית. היא מתגייסת ל"עזור" לכאורה, ל"שמור" עבורי את המרחב, לספק לי הסברים שיעזרו לי למצק אותו, לקחת נתחים ממנו הביתה, להביא צייד לחברים.

כל מאמץ שהיא דוחפת אותי לעשות, הנו נפילה בפח. שוב נדרשת כאן הקשבה ממוקדת למאבק הנמצא על גבול הנסתר מהעין. התרחשותו קורית באלפיות שניה של תשומת הלב, וכולו מלא פיתויים שהפסיכולוגיה הנזקקת שלי, לא מפסיקה לייצר עבורי.

אבל הצליל הטהור של הירגזי ממשיך להציל אותי מעצמי. 

ממשיך לקרוא להקשבה, לדרוש מתשומת הלב שלי לא להתפתות, לשלוף אותי כמו בחכה מההרגל להיות אחת עם המחשבות והרגשות, כאילו אני זה הן. להפסיק להקשיב לרעש המחוספס והגס של תנועתן בתוך ראשי.

כל מה שאני יכולה זה לא לעשות, ובהמשך גם להמשיך לא לעשות. להרפות שוב ושוב מכל ניסיון לפעולה שלכאורה תעזור לי, להרפות אפילו מההרפיה עצמה.

זה כל כך שקוף וחסר משקל. כשהעינים הפנימיות שלי מחפשות אותי הן לא מוצאות דבר מלבד הצליל העולה ויורד, מצטרד לרגע ונסוג, מתרחק ומתקרב של שירת הירגזי.

המסע פנימה

מי שלא חווה כאב רגשי עצום בחייו, לעולם לא יוכל להקשיב לעצמו. הכאב המופיע בחיינו כתגובה לאובדן, מוות, אהבה נכזבת, עצב קיומי ועוד, מלמד אותנו על נוכחות של עולם שלם, המתקיים באינטנסיביות בתוכנו. 

הכאב מוליך אותנו ישירות אל המעיין אשר ממנו נובעות אנטלגנציה, בהירות וידיעה עצמית. האפשרות של כניעה והרפייה לתוך כאב, הנחווה לעיתים כסכין הננעצת בתוך לבינו, היא ראשיתו של המסע היחיד היכול להוביל אותנו פנימה.

בכל פעם שאנו חווים כאב עמוק בחיינו, ניתנת לנו הבחירה להתכווץ ולנסות להדפו, או לצלול בטוטאליות אל תוך אפלתו הבוערת, הנחוות עבור מערכת העצבים שלנו, כאש הגיהנום המאיימת לכלותנו.

ההסכמה להרפות ולתת לכאב להיות מבלי לנסות להימנע ממנו, הנה הרגע המשמעותי והחשוב ביותר שיכול לקרות לנו בחיים. זהו רגע של התבגרות המערכת הרגשית והנפשית שלנו, הבשלה נדירה של הפרי שנועדנו להיות.

מאותו רגע המסע עצמו משתנה. ההימנעות המתמדת מפני כל מה שאיים לגזול מאתנו את האושר השברירי בו ניסינו להחזיק, הופך את כיוון ההבטה ותשומת הלב, הפונים תדיר החוצה, לריכוז והתבוננות במרחב הפונה פנימה. היפוך כיוונה של תשומת הלב מהאוביקטים המופיעים לכאורה מחוץ לנו, מאפשר לנו לנוע בעקבות התנועה של הכאב, אל עבר נקודה במרכז הלב בה הכל חי, רועד, רגיש, שברירי ועוצמתי כאחד.

נראה כי המרחב העדין הזה מזהה כל ניסיון של התודעה להיכנס אליו דרך מטרות הנובעות מתשוקה ושאיפה, הוא מסרב להיענות לכל חיזור או מניע הזרים לפעולת ההקשבה עצמה.

הדרך היחידה לצלול פנימה היא ההרפייה למה שיש ברגע זה, להווה שאין בו זיכרון או תקווה. בטאואיזם הקדום קראו לכך: " הפיכת האור" והכוונה היתה שאור המודעות אינו דולף החוצה אל אובייקטים המופיעים בדעת או בחושים, אלא פונה אך ורק פנימה, מבלי לתת תוקף לתכנים המופיעים בחוץ.

התחושה היא שכל העולם ותופעותיו נאספות לתוכנו, החושים נסוגים מהרעש והריבוי, תשומת הלב הופכת לנקודה זעירה ואינטנסיבית הדומה ללהבה הנוצרת בזמן ריתוך. ככל שהלהבה ממוקדת יותר, היכולת שלה לחתוך את המארג המהפנט של עולם התופעות ולעבור דרכו, גדולה יותר, ובתוכנו מתחילה להשתרר דממה רחבת ידיים.

ההקשבה מתרחשת לא כתוצאה או פרס, אלא יותר כפליאה, כסוג של נס שחוללה התודעה בתוך עצמה, בהסכמתה להיכנע לחוסר היעילות של המבנים אותם היא מיצרת.

הזמן עצמו נפתח לרווחה, מתמתח ומאפשר תנועה הדומה יותר לדאייה חסרת משקל של המודעות הצפה ללא מאמץ במרחב אפוף באינטימיות וקירבה עם עצם עצמיותינו. זהו המקום שתמיד היה ויהיה נתון לנו, ההתענגות על עצם היותינו.

זו לא ההתתענגות שלנו כפרטים בודדים, אלא של המודעות המקשיבה לעצמה ומקבלת פידבק חושני מהמערכת שהעמדנו לרשותה.

הכאב עצמו היה רק אופנוע הים ששירטט את הדרך במנהרת המים הכחולה ירוקה, במרחביו הדמומים של אוקיאנוס הקיום. אנחנו אחזנו בידיות ונתנו לו לקחתינו למעמקיו. שם במעמקים אנו יודעים את שיש לדעת, מרגע לרגע, לא כמסקנה שאפשר לארוז בתיק ולקחת אתנו הביתה, אלא כמקום בתוכנו הזמין לנו תמיד. מקום אליו נוכל לשוב תמימים וטהורים ולשמוע את הצליל הטהור האחד של הווייתינו.

התגלות

אני מגלה שהכוח העצום של המצלמה,הנו לבודד את תשומת הלב עצמה, ככוח הנע קדימה וסוחב מאחוריו את התודעה (המחשבה,הרגש, התחושה). ככל שאנו נעשים מודעים יותר לעוצמה של הכוח הזה והיחודיות שלו, ההבטה החוצה דרך העדשה מתחילה לפעול באופן מסתורי על המרחב הפנימי שלנו. ככל שנצעד בכניעה ובעיוורון בעקבות גחמותיה הבלתי סבירות של תשומת הלב, יתחיל תהליך מסתורי של משיכת מעמקים. כמו חבל הנמשה ממצולות הים ועולה לאיטו וסוחב עמו גושים אפלים מעורפלים, בלתי מוכרים, חומרי בריאה שקרן שמש לא שזפתן, עשביית מעמקים לחה ופרועה, הנובעת מתהומות וריק להם אנו קוראים באזלת יד מסוימת- תת המודע שלנו (קולקטיבי ואינדיבידואלי).

בתחילת דרכינו עם המצלמה, נוטה תשומת הלב לרצות, למצוא דימויים הנחשבים ליפים, מדוייקים, צילומים טובים ומשביעי רצון, אך עם הזמן משהו הולך ומתיר את מוסרותיו הלכודות בצורות היגיון ותבניות תרבותיות מוכרות ומקובעות, וברצון של האישיות למצוא חן, לרצות ולהצליח במה שנדמה לנו שמתקיים בחוץ, לו אנו קוראים ה"עולם החיצוני".

ככל שהצלם הולך שבי אחרי הכוח הזה, דרך הקשבה מוחלטת לגחמותיו, והסכמה להפנות שוב ושוב את תשומת הלב אל אובייקטים הנגלים לפניו ומבקשים אותה, נולד קשר חדש עם מרחב הנמצא מעבר לידיעתינו אותו.

המרחב החדש עוקף את דרכי "הידיעה" המקובלות, משליך את המודעות שלנו הרחק מעבר לגבול התפיסה הרגילה המוכרת שלנו ודרך התגלות הולכת וגדלה, מתחיל להוליד אותנו מחדש. הלידה הזו שונה מתהלכי התבגרות המוכרים לנו עד כה (תהליכי שינוי, הבשלה, התגברות התפתחות ליניארית) משום שהיא נובעת ממקור אחר, שבמהותו אינו יכול להיות ידוע לנו. הנקודה הזו חשובה מאוד , ככל שנשאף להבין ולהיות מודעים לתהליך, אנו נבלום אותו ונסכל את מהלכו. המשיכה של חבל המעמקים, כלפי מעלה, חייבת להיות מעבר לידוע, מכוון שהידוע מייצר בהכרח את היודע ואנו רוצים ללכת מעבר לשניהם. ההסכמה ללכת אל תוך הערפל הסמיך נפתחת לאיטה ומגלה בפנינו עולם מקביל המתקיים מעבר לאישיות המוגבלת והמכווצת שלנו.

העולם המקביל הזה הוא עולם אמיתי ממשי ובלתי משתנה. זהו עולם שהזמן והמרחב אינם שולטים בו. זה הוא עולם שבו הנצח בורא אותנו שוב ושוב ברגע הנוכחי, אותנו ואת כל מושאי התפיסה שלנו. אנו מתים ונולדים בפעימה הרמונית מושלמת של עזיבה ומציאה. המצלמה  היא הכלי המאפשר את נתינת המשמעות, ההיווכחות, ההתקיימות של כל הנגלה ובאותה נשימה את המוות המתרחש בו זמנית, בכל רגע של התגלות ופרידה.

על מנת להבין זאת לעומק אנו חייבים לשאול את עצמנו בכנות, מה היא המציאות? או יותר נכון מי הוא זה החווה אותה? האם באמת יש מציאות המתקיימת מחוץ לתודעה שלנו ולתפיסתה המושפעת תדיר ממניעים נסתרים או נגלים? איך אפשר לדעת את המציאות מחוץ לתודעה שלנו?

ככל שנעמיק לתוך שאלות אלו, הזהות העצמית שלנו עשוייה להתחיל ולהתפורר. נוכל בקלות לגלות שהיא עשוייה כולה מהנחות יסוד חסרות בסיס, עדות נסיבתית של מערכת חושים וזיכרון, הנתפסת על ידי הכישורים השונים של המוח שלנו והאינטרס העצום שלנו שנמשיך להתקיים כיישות נבדלת, ברורה ואנוכית.

המצלמה היוצרת בעזרת האור החוזר את הדימויים להם אנו קוראים מציאות, בצורה כל כך מדוייקת ומשכנעת יכולה לרמוז לנו על עולם שלם של אשליות אופטיות, המייצר את עצמו ומקרין את בבואותיו המשתנות על פני הכרתנו. כמו שאמר ישו, "באנו מן האור ואליו אנו הולכים". המצלמה מגלה לנו את הסוד והמסתורין שאנו סוג של הולוגרמות הנובעות ממקור אור מסתורי ויציב. שככל שנרפה ונסכים לעזוב שוב ושוב את המופעים עצמם של האור הזה, את הנרטיבים המוגבלים והקטנוניים שמהם עשויים חיינו, נוכל לגלות את מקורו. נוכל לגלות שהאור הראשוני הבלתי מחולק המקור עצמו הוא פשוט הווייה טהורה, לא מחולקת הבוראת את עצמה דרך פילטר ההתגלמות. כאור מוחלט אנו יודעים רק דבר אחד, אנו יודעים שאנו קיימים כמודעות ערה העדה לכל המתרחש. ממש כמו המצלמה שלנו, הנשארת עדה לא מעורבת, ואינה מתחילה לספר לעצמה שהיא אישיות ייחודית ושהתפיסה שלה את העצמים והאור הופכים אותה למישהו מסויים. המצלמה מלמדת אותנו על ה"עדות" חסרת משוא הפנים היכולה להתקיים בנו. אדישותה היא חוכמתה, הריחוק שלה מאפשר את ראייתה החדה והממשית.

כשאנו מפנים את תשומת הלב למשל לצלחת לימונים צהובה ורוטטת חיים, אין אנו מנציחים אובייקט המתקיים בוודאות, מקובע בתוך עולם של חוקים פיסיקאליים, אלא, אנו יוצרים את צלחת הלימונים דרך ההקרנה חסרת הזמן והמרחב של כוח היצירה עצמו הטבוע בנו. בצורה זו לא רק שהמצלמה עוזרת לנו לחלץ את סוד קיומינו כמודעות נצחית חסרת מגבלה, אלא בעצם המצלמה משתמשת בכוח המיקוד של תשומת הלב שלנו לברוא את המציאות שוב ושוב מרגע לרגע. בכל אחד מהשלבים משהו בנו ירצה לעצור, לנוח, לסכם את החוויה, לנתח להבין, לספר לאחרים, לקחת ממנה תובנה לעצמנו. אך המרחב הזה אינו מאפשר אף אחת מהאפשרויות הללו. התהליך מותנה בוויתור על כל אלו על מנת ללכת מעבר להם. למרות שאנו מנועים מלפרש או להבין על בוריים את הדברים, תחושת אושר ושלווה שאינם קשורים לדבר, תתחיל לפעום מתחת לפני השטח של הוויתינו. התחושה תתחיל לצור מרחב אינטימי שקט וחסר שם שיתמוך בנו במהלכם של חיינו והאתגרים שיופיעו בהם. ככל שנדע פחות ונסכים שלא להיצמד לתובנות ישנות ולזיכרונות שניהלו את חיינו, נגלה שממקור מסתורי מתחילים לזרום אלינו אנרגיה ואור חסרי פנים ובלתי מוגבלים. כל עוד נסרב להפוך את המרחב ל"ידוע" ולספר עליו סיפורים ולהמציא ממנו אידיאולוגיות ותורות (כך נוצרו הדתות במהלך ההסטוריה האנושית), הוא ייקח אותנו עמוק יותר ויותר היישר אל מצולות הקיום חסרי הפנים. דרוש אומץ ונחישות, כנות והסכמה לראייה חדה וחסרת אנוכיות, אך אפילו דברים אלו יוכלו להגיע בטיבעיות ככל שנתן למרחב המסתורי הזה לקחת אותנו אל מעמקיי המסתורין.

איזה צילומים נביא משם, אני תוהה? אולי נגטיב ריק, אולי חושך מוחלט, אולי אור בוהק ואולי כל הדברים האלו יחד ואף לא אחד מהם.