רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות

חוזרת לכתיבה עצמה לאדמת הנפש. סערה בחוץ מתגלגלת מהים אל הרי המירון תוקפת את חודי העצים בגשם אלכסוני, האח בוערת הכלבים רצו איתי בין הסלעים וחזרו רטובים. ניה גרה אצלנו במיניבוס, דני נסע ליער עפר ללמוד את שפת הציפורים. ניסראגדתה מהראג' חברי החדש עבר לגור אתנו, כרוך בצהוב עז ישן על ידות הספה ואחר כך בחדר השינה על המדף. כל עולם ההתגלמויות מתחיל להתרופף ולהעלם לתוך הממשות היחידה. הזמן חוקר את עצמו בשאלות נוקבות, מברר ללא רחמים את מידת התקיימותו. העכשיו החמקמק כמו מצייר את הדלת שנסגרה בטריקה בינו, הבלתי נתן לידיעה, ולבין הציר של עבר ועתיד, שהתפיסה יכולה להם.

ומה עם הוואדי שואלות הציפורים בבעתה ומה אתו הגם הוא, הגם אתה וואדי? הגם אתה קורא במה שאינו נתן לקריאה, חולף על פני אותיותיו הזעומות, סופר מחזות משונים ורוצה לבלבלם עם מחזות אחרים, שלא נתן לאחוז בהם בשום צורה? ומה עם הציפורים שואלות הציפורים בבעתה? מה אתם, אתנו גם אנחנו שרויות באי קיום, באי התגלמות? גם אנחנו אוכלות ומחרבנות וכלום לא נשאר, ומה עם החיים שנחיו ואלו שעדיין לא? מה עליהם? ניסרגדתה מהראג' מתוק שלי, ניסראגדתה מהראג' שאינך קיים אלא בתודעתי ככל הדברים המתקיימים אך ורק בתוכי ללא יוצא מן הכלל. ללא יוצא. אין דבר המתקיים בעולם שאינו מצוי בתוך תודעתך, אומר ניסראגדתה מהארג'. אין דבר המתקיים מחוץ לידיעתך אותו. והידיעה אוי הידיעה אינה שווה דבר, הוא אומר, דבר אינה יכולה לתת הידיעה מהממשות הממשית. כמו ענני סערה חולפת היא לה, אי הממשות, תלויה לחלוטין בתשוקה ובפחד. אין לה קיום משל עצמה. אין לה קיום אלא בתוך הראש הספוג בפחד ותשוקה, המפחד להפסיק להתקיים ולמות, ומה נשאר באמת מה נשאר? כלום הוא אומר, כלום! רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות. כמו מייג'ור מייג'ור במלכוד 22 שאפשר להיפגש אתו במשרדו רק כאשר הוא אינו נמצא שם. כך גם אתה כך גם אני, העצמיות העמוקה היחידה המתקיימת של כולנו נמצאת בדיוק במקום הזה שאין בו זמן אין בו חלל, אין בו מי שרוצה לדעת. רק עדות שקטה חסרת תנועה שאינה זעה שלא תמות ולא תיוולד. תמיד היא שם רק מודעת לכל ההתרחשות לכל האדוות היוצרות צורות אינסופיות על פני האוקיאנוסים, מבלי לגעת בה בעצמה, בממשות היחידה שאין לתפוס אותה באמצעות השכל, המחשבה, התודעה, החושים, הגוף. כלום, אין לתפוס אותה כי אין תופס. אין מי שיתפוס אותה כי אם אין מה לתפוס, אין נתפס. אפשר גם מיד לראות ולחוות את זה שמיד אבל על המקום, גם מסתבר שאין תופס. למי זה מסתבר? לתופס, שאיננו? ומתי כל זה קורה? עכשיו. אבל העכשיו אינו קיים באמת משום שאם לכדת אותו ברגע אחד סימן שזה כבר עבר, ואם תצפה לו כמו חתול דרוך, הרי שזה יהיה העתיד. אז מה זה עכשיו? גשם, גשם יורד עכשיו. כל טיפה חוצה את המרחב הקפוא שבין הרקיע האפור בדרכה אל האדמה הבוצית. מתי זה עכשיו שואל הבשר? מתי אני? ולמה? הוא ממשיך ושואל? וכשאמות מה יהיה? מי יהיה?