יום שישי, 24 בפברואר 2017

ואם הכל כבר נאמר









ואם הכל כבר נאמר, וכל המילים החודרות והנוגעות ביותר כבר תיארו את המרחבים שרציתי לנסות לתאר בעצמי? ואם כבר  המשוררים, שאינני נמנת אליהם, דייקו תחושות בלתי מוחשיות כמעט והגישו אותן בדקות רגש ואנינות משתקת של יופי ואמת?
האם אפשר לחדול; להפסיק לנסות לזקק, לחלחל עוד ועוד פנימה, אל המקום היחיד שכוח החיים שבי כמהה אליו? האם אפשר באמת לעצור, להתיאש, לראות את חוסר התוחלת שבניסיון לשהות שם, לדלות ללא לאות, אוצרות?
האם אפשר להפסיק לנסות שוב ושוב לגעת במקומות אשר בלעדיהם חיי פרושים מתייבשים בשמש הקופחת של ידיעה שטוחה. האם טעם הקפה החמוץ בגרוני ובפי הבוקר, אינו עוד נתיב נסתר לנוע מטה בעיקבותיו אל הנוף הזה שאור חיצוני כמעט לא נגע בו, אל המקום היחיד שברצוני לדעתו, אך לא אוכל. שאליו כלתה נפשי, אך לנצח רק גיצים זהרוריים יצנחו בו באפלת נשמתי, יאירו לרגע מחשכים מתוקים דוממים.
מצוקי חיי גבוהים ועמוקים, ינגעו ברטיטה מסתורית שאולי תלבש מילים, מחוספסות, עבות וגסות למגע, מחטיאות תדיר את הדבר עצמו. 
ויש מנגד את הכוח הזה שיכול להזיז בקלות הרים, שאין לו גבול, שיכול לצעוק לילה שלם, שלעולם אינו מתעייף מכלום. הכוח ללכת לשם. אך ורק לשם. לא מענין אותו, אלא שם.
כוח שהוא עיוור להישגים חיצוניים, עיוור לעולם הגועש שם בחוץ. עיוור וחירש לכל ההתרצצות שאובייקטים מתים תופסים בה מקום מרכזי. מנוע ממילים ריקות מתוכן, ההופכות למוסיקה רמה וצורמת, רחוק מכל המגדלים הענקיים שמליארדי ננסים דמויי אדם בונים באור הזוהר והמת של התרבות השלטת.
זהו הכוח שכל בוקר קם איתי ואומר "לא!" לא אתן ולא אוותר ולא אסכים ולא אשתף פעולה. לא. לכל טובות ההנאה המפוקפקות המוצעות למכירה, לחכירה, למשא ומתן. לא.
ויש משהו שדוחף מבפנים בעוצמה שמעולם לא ידעתי את מקורה, אבל אני לומדת להיכנע לה יותר ויותר. עוצמה שאינה סופרת שום מכשול ואינה רואה בעינים חוץ ממה שהיא קשובה לו. לא מקבלים שם טובות הנאה, לא מרוויחים דבר שאפשר ללעוס, אפילו חוויות חזקות מפנות את עורפן והולכות נכזבות למקומות אחרים. לא בחרתי בנתיב הזה, הוא בחר אותי. לא אני הולכת בו הוא הולך בי.
ככל שאני נכנעת לו, החושך המתוק והמר בתוכי, נח בתוך עצמו כקטיפה רכה. איני צריכה בו דבר ואיני רוצה דבר מלבדו. באופן מוזר המילים הלא מדוייקות שבחרתי שבחרו לבוא אלי, מושכות אותנו זה אל זו.
הכמיהה חזקה ממני והיא לבדה תוותר כמו אד מעל שמי היותי הכבויים. היא שתגע בעורפם של אלו שיביטו בתלולית העפר.
אין מנוס מלנסות, אין מנוס מלוותר ולהיכנע, אין מנוס מלחיות ולכאוב ולאהוב בלהט את כל מה שלא נתן לאהבו. לא נתן לפתור את החידה המרחפת באור האביב היפה הזה, בקסם הפריחות, בצריחת הסיסים. לא נתן לפתור.


יום חמישי, 9 בפברואר 2017

בית אביונים












הבית הקריר מליל פברואר, נפתח אל טרסת האבנים הלבנבנה בחוץ. ירגזי מנסר את האוויר הצלול המתפוצץ מאור בוהק. טרקטור ממול קודח באדמת הגיר הקשה הופך מדרון לאבקה מקומחת הנושרת על צמרות האורנים.
על הספה בעינים עצומות, אני מחפשת את הבית שהיה לי, שאבד לי, שמצאתיו לרגעים, שנזרקתי שוב ושוב מתוכו, שלא הפסקתי לחפשו בגעגועי. בית שלא נחתי לרגע ולא וויתרתי על חלום קיומו. בית שקירותיו לבנים מסויידות בפשטות של בתי אביונים, שחלונותיו פונים אל נופים פנימיים, בית שבו אניח את ראשי לעת ערב והכוכבים בעלטת הרקיע יצנחו אל תוכו ויגעו בי.
בתוך אפלת גופי החי, המורד, שאינו מקבל את גבולותיה המאוסים של התבוסה, זועק הולם הדם את כמיהתו אל האור. מתוך הגוף  היודע את האור הנובע ממנו, את החוכמה והעומק, את הקרבה והדמעות, עולה התביעה האחת והיחידה; להיות קרובה אל עצמי.
כן, רק להשאר צמודה אל הבל הפה של נשימתי, לא להרחיק למחוזות המתחפשים למשהו כזה או אחר, לא לתת אמון בעולם שבוראת האנושות, לקלף באיזמל מנתחים את השקר והבורות שדבקים בי, עד שימצא האור הראשוני של אהבת האדם האדמה והשמים.
אני יודעת אותם מתוכי, הם לרגעים מתגלמים כביתי היחיד האמיתי, המקום בו צילי מוטל על הקירות העתיקים וריח תבלינים ועשבי בר נודפים מאבניו באור החמה. אם אשאר כל כך קרובה אל הסיד הלבן, אל קילופי הקירות וחריציהם, אם לא אנדוד בתשוקותיי ואדמה לעצמי הישגים ופירסום שווא, אם לא אתבלבל ואנסה להשתייך,להתקבל, להגיע, רק אז ירדו השמים בעצמם ויכרעו ברך על סף דלתי.
פשוטה אהיה להחריד, משעממת, שקטה וריקה. לא יכתבו עלי, לא יראו אותי ביומני החדשות, לא אתראיין, לא אוצג במוזיאונים הקודרים מרצינות תהומית, עירומה אהיה תחת השמים, זנוחה ושכוחה, צמודה בהבל פי אל האור.