התבוננות

בוקר שבת, בין הזיתים התכסה השביל בעשב רך, תחת הרגלים האדמה מלאת עמקות, מזמינה לרגע אל תוכה, סופגת את משקלי ללא תלונה ונעזבת.

יושבת עם כוס הקפה על חלקת קרקע לחה, משובצת אבנים בהירות קרירות, גבי שעון על סלע חסר זמן,העיניים במשקפת השדה, נעות בעקבות צלילים רהוטים הנשמעים מהשיחים מצדם הרחוק של הזיתים.

אני מתבוננת רואה ואינה נראית, אני מתבוננת.

אדום חזה וחכלילית עצים, מנפנפים זנבות, מבליטים כתמי חלודה אדמדמים, מכריזים בעלות על חלקת שדה וחלקת שיח וגדם עץ יבש. מתקשקשים מתלהטים וכבר אחד מוותר והולך בפרפורי כנף קולניים, מתיישב על עץ זית, ממורמר, מנקה נוצת כתף ימין ואז כתף שמאל, קופץ לפתע לאדמה ומנקר שם בהתלהבות, שוכח את מפלתו.

העדשה המונחת על עיני מזכירה לי את אהבתי לעדשות, ליכולת לראות דבר מקרוב מבלי שגופי יהיה קרוב אליו. ההתרגשות התוקפת אותי כל פעם מחדש כשאני עוקבת אחר תנועה, התרחשות, כשהמשקפת גורמת לי לחוש את עצמי כנקודת מבט שאינה מוגבלת למרחב הגיאוגרפי המוכר. נקודת התבוננות טהורה הנמצאת מחוץ לגבולות הגוף, נעה בחופשיות לאינטימיות שאינה אפשרית בתוך החוקיות המוכרת, ומאפשרת סקרנות, מציצנות, התמכרות להבטה עצמה.

מילדות, אני נזכרת, שם כבר התחוללה הבחירה. הצעד הקטן לאחור, הנסיגה הזעירה מהשותפות התמה המעורבבת בחיים עצמם.

אני זוכרת את הרגע ההוא בכיתה ו' בבית הספר היסודי. פרצתי בבכי ועזבתי את אולם מסיבת הפורים האקסטאטי, ששאג משמחה. יצאתי אל החושך הקר המכוכב,  מנסה להבין את הדבר שהתחולל בי. לא הייתי שייכת לחיים כפי שהם נתפסו על ידי הסובבים אותי, הייתי שונה. כבר ידעתי אז שקוללתי ובורכתי באותה נשימה.

ידעתי שמשהו בי שאינו בשליטתי, מכריח אותי להיות מחוץ לדברים, מחוץ לתלם ולקונצנזוס. לא רציתי לצאת משאגות השמחה שהיו באולם, לא רציתי להתבודד בחברת דמעותיי. אבל ידעתי כבר אז שהדבר אינו בידי. כמו כוח פנימי שרצה לגדול בתוכי והיה חייב לזרוק אותי החוצה. עם השנים הפכתי למתבוננת האולטימטיבית, לכל מקום שהלכתי ליוותה אותי משקפת (ואחר כך המצלמה) שדרכן יכולה הייתה לקרות פעולת ההתבוננות, לא מעורבת, מרוחקת,  שהריחוק הוא מהותה העמוקה והמשמעותית.

כך, נדמה לי, מתחיל מסעו של כל אמן באשר הוא. צעד קטן מתנועת החיים הזורמת, נצעד לו לאחור. מתרחשת הפרדה זעירה מהזרם המרכזי, מהתפיסה המוכרת. הצעד הזעיר הקטנטן הזה מאפשר הבטה מבחוץ על תופעת החיים ובכך מאפשר מרחב לסקרנות, חקירה, ובסופו של דבר ערעור של ההזדהות הספונטאנית. כשאמן מבשיל באמת, ההבטה רבת השנים מגלה לו את עצמו כמביט נצחי, שהוא עצמו לעולם אינו מושפע מכל מה שאי פעם המתגלה בהבטתו.

רוב האמנים נתקעים בשלב המוקדם יותר, שבו המביט הופך את הפירות המתקבלים כתוצאה מההתבוננות לדעה או כוח, שהאמן רותם עבור עצמו והצרכים הרגשיים שלו. מעטים חוצים את שובל הקסם ומרפים לתוך מרחב שבו המתבונן וההבטה עם שלל האובייקטים המתגלים בהם נעלמים במקצב המודע לבריאתו את המציאות והיספגותו בלא נודע הקוסמי חסר הגבולות. כשאמן מצליח לכתוב או לצייר מתוך המרחב הזה, הוא ואלוהים הופכים להיות אחד.