לבד מול זה צלולה ושקטה

אני עומדת בדיוק במקום בו פעולה ואי פעולה נפגשים, זמן ואין זמן נבלעים אחד בשני. בנקודת המפגש הזו אני מתקיימת, כחומה, כחסימה, בין היפוכי הקטבים. יש הכרח גמור בכך שאהיה, שאהווה, שאתקיים! לכן אני לכודה בתוך קפלי הזמן, אובדת בתוך שמיכת הפוך הרכה שהוא מייצר עבורי.  דרך פעולה אובססבית בחיים, אני מוצאת את עצמי ממשיכה להאבק בקיומו, בתנועתו הנמרצת קדימה, מחכה לכנפיים שהובטחו לי.
אבל האני הזה, אין לו ברירה אלא למצוא דרך  להתגלם, ועצם קיומו הופך לפקק בתוך הפיסיקה הפשוטה של התנועה הרוטטת; הופעת החלקיקים והעלמותם.

אם אעז לרגע לצלול אל החלל בתוך גופי, אעלם והזמן יעלם אתי.

כן נכון הוא פראי, כן הוא מלא תשוקה אל עצמו, אל היכולת שלו להיות, לקרום עור במרחב שבו דבר אינו מתמשש. הוא עצמו ולא אחר יוצר את אשליית קיומו וגם נעלם בתוכה מרגע לרגע.

הוא זה המסתתר בנבכי חידת הקטבים שהמוח אינו יכול להכיל או לישב. כמו פעמון שהוכה פעם אחת וצלילו הולך ונמוג בפסגות ההרים. 

צליל שגסיסתו תלווה כל חוש שמיעה הנולד ומת אך הוא עצמו לעולם לא ידום. זו היא גוויעתו העדינה של האינסוף אל הזמני והקצוב, של  גל הים ההופך כיוון ונסוג לאחור, של הנשיפה ההופכת לשאיפה, של הלילה המתמוסס עם בוא האור.
כדי לאכול את המילים האלו בפה בבטן המוח חייב להיכנע, להכיר במגבלה התוחמת את יכולת התפיסה שלו. ידיעת אי ידיעתו. ידיעת כניעתו וקריסתו על מנת לדעת ידיעה אחרת, מיידית, חושנית, חיה. חובה וזכות הכחשותו, יהפכו לענן רך, לרגע נצחי מלא עונג של הקשבה. זו היא הקשבה נטולת בחירה, ריקה כמו החלל עצמו, שבה בדיוק כמו חלקיק המופיע ונעלם, ייוולדו החיים פראיים ומלאי תהילה וירקדו בתוכינו.

זו היא הפיסיקה החדשה של הקיום. זה המקום שחלקיקים יוצרים את רכות החומר וחושניותו, זה המקום בו כולנו קורסים אל האחדות המתקיימת בכל בלאוו הכי. 
החימר הרך על שולחן העבודה שלי מוותר על צורתו עבורי, אלוהים מוותר על עצמו עבור דבר גדול ממנו בהרבה. זו ההתבגרות שלנו שאינה זקוקה לסמכות אב נוקם ומעניש. 
ההתבגרות שלנו כחומר חווה חומר, כרטיטה מלאת חסד מתפשטת דרך אנרגיה של אהבה, מתרחבת אל עצמה, ממלאת את כל הקיים או יותר נכון מגלה את עצמה, רחבה, קרועה לרווחה אחת עם האינסוף, אחת עם כל קיים.

כל עוד לא נכיר במכניזם המוגבל של המוח שלנו ונמרוד בו, נמשיך לקרוע זה את זה ואת האדמה המופלאה הזו לגזרים. 

כל מה שדרוש לנו זו אינטימיות מוחלטת עם עצמנו; בתוכה תמיד נזהה את הרפטטיביות התבניתית של מוח המסוגל לעבד נתונים בצורה מסוימת אך נכשל לחלוטין בתמונה הגדולה. אם נבין זאת נוכל מתוך צלילות למרוד ברגשות העזים השולטים בנו דרך דפוסי מחשבה, פרשנות, זיכרונות, רצון מתמיד לעונג ופחד מכאב. נלמד להכיר את הדרך בה מנגנון המחשבה פועל בתוכנו, מכווץ את שרירי הגוף ומייצר סיפור אשר אנו מאמינים בו, מבלי לחקור את מקורותיו האמיתיים.

בתוך האינטימיות עם עצמנו נוכל להפגש עם הזמן כפי שהוא באמת, חף מדחפים, מחוספס כנייר זכוכית עדין, כמו ויברציה של צ'לו תחת קשת ההולכת לאחור וחוזרת, מנגנת את הכמיהה העצומה החבוייה בנו. אולי נגלה שאנו עשויים מהכמיהה עצמה, ונוכל סוף סוף לנוח מהמחשבה המתסכלת שיש משהו הנמצא אי שם בחוץ, שיוכל אי פעם להעניק לנו גאולה. משיח של נייר על חמור לבן וענף שקד פורח בידו, ג'יפ חדש ונוצץ, או כל דימוי אחר שהושתל בנו והפך מבלי דעת למושא, לאובייקט, נחשק ומפתה עבורנו.

אני יודעת שזו דרך לאמיצים בלבד, אבל נדמה לי שהגיע הזמן שנהיה אמיצים. כל כך הרבה דם וכאב נשפכים לשווא. כל כך הרבה חוכמה פונה לנתיבים שהתלמים החרוצים בהם אינם מאפשרים צלילות אמיתית. האומץ הזה מחייב להיות לרגע לגמרי לבד, ללא מסורת, ללא אב ואם, ללא משפחה או עם. לבד עם הכלום. לבד עם האומץ לחוש את עצמינו מבפנים ולהאמין שמה שאנו רואים, הנו אמתי.

באך עשה את זה בכל פוגה שכתב ועוד רבים המשמשים לנו השראה, נותנים לנו כוח לדעת שזה אפשרי.

אני מסימת לכתוב,על רקע ההזעקה שעולה ויורדת כרגע ומספר בומים שנשמעים במרחק, מנכיחים עבורי את כל מה שנכתב כאן בצורה חיה וחומרית לחלוטין.

ואני לבד מול זה צלולה ושקטה ואומרת שהגיע הזמן.

בלילה בא ידידי המוות

בלילה בא ידידי המוות. ביקש לשאול אם סיימתי הכל, אם אני מוכנה. הרגשתי את סוף הזמן שלי קרב וידעתי שיש משהו עצום שעדין לא קרה. לא משהו שנתן להסבירו או לגעת בו במילים, אלא דבר אחר הנמצא מתחת לכל הפעולות והתנועות שעשיתי מעודי.

לכן אמרתי לידידי המוות, שלא.

לא ידעתי בלילה באפלה הסמיכה למה התכוונתי באמירה הזו; האם לאיזה תובנה, תחושה, מצב רגשי, חלום שרודף אותי מילדות, ציפייה חסרת תוחלת  למשהו נוסף, סוד, מסתורין, מה נעדר ממני מה נחסר מהחוויה של חיי, מה עדיין לא מוצה, לא מצא מרגוע, תוחלת, סיבה לקיומו, מה עדיין מקווה ולמה?

בבוקר קמתי ונסעתי לחיפה ברכבת. ראיתי שמש יקומית עצומה מחכה בסבלנות לכדור הארץ שיפנה את פניו הלחות מטל כלפיה. לרגע הים היה שטוח ברוח וניבט בין שני בנינים תעשייתים, מאיסכורית לבנה, תחום מאולף בבטון הרציפים, רוטט וחי אצור בכוח של איפוק שלא יכולתי להבינו.

כמו הים הזה שרציף הנמל עצר, כך ראיתי שיש קול בתוכי שרוצה להתפרץ, שמחכה לסערות לפראות למוות שיחריב את המלבנים הרבועים, שיזכיר לי את החיים שאולפו וסורסו בתוכי.

שטיח דהוי בגווני אוקר וציורי ערבסקות מחוקים, היה תלוי על מרפסת בקומה השלישית בבתי האבן של השכונה הנוצרית. הבתים נגמרו בבת אחת והים הכחול המתכתי עם קצת אפור וירוק בעומק שלו, דחף מתוכו גל ארוך מקומר שקוף והניח אותו למרגלות הקרונות הנעים דרומה בתנועה הפוכה לשלו.

התמכרויות רגשיות שלטו בי אמרתי למוות, תן לי עוד קצת זמן; כל הפעמים בחיי שחיכיתי לצלצול, לאסאמאס, לווטסאפ, לאהבה שהגיע במנות קטנות מדי. כל הפעמים שידעתי שהגיעה הזמן לשקט, לבית, למנוחה בתוכי, אך לא יכולתי עדיין. השנאה נדמתה לי כהפוכה מאהבה, והאהבה לא רצתה להיפתח בלעדיה. הפכתי לשופטת מגונדרת. רציתי אישיות יפה ושווה יותר. תן לי עוד רגע להישרף בכל הכוחות שנגעו בי שסירבתי להם, תן לי להיות כמו הים בסופותיו בפראותו, הורס ומנפץ ואחר כך זוחל אל החוף רך ומלא כמיהה.

תן לי לדעת את עצמי יותר. יותר עמוק יותר שורף. בלי פחד בלי הגנה. תן לי לקפוץ אל חיי כאדם הקופץ אל מותו. תן לי עוד רגע לצעוק ולצחוק במלוא ראותי מעל צוק ותהום וסערה ושקט. תן לי לגעת בי עוד.

אני זקוקה לזמן יקומי עצום לצלול אל תוכי וכאן הייתי כל כך עסוקה בזוטות. תן לי רק עוד הזדמנות לסגת לאחור, כל כך לאחור מהחיים הרגילים, לשלול את תקפותם במידה כזו, שלא אצטרך להתנצל יותר לעולם. תן לי לגעת שוב בהרף עין שכרעתי ברך ליד עשב לח מגשם, שבכיתי מול הים הסוער בחורף, שהרגשתי את הקצוות שלי נקרעים מבפנים כשמשהו עצום ניסה להרחיב אותם בתוכי.

המוות שתק. אולי הקשיב אולי אני הקשבתי בשביל שנינו. מעולם לא היינו קרובים יותר.

אני עדיין ברכבת הזו לחיפה וזמן יקומי אינסופי מראה לי רצועת אדמה אחרונה בין החממות והפסים. עשב החל לנבוט בה אחרי הגשמים, ואני כמו מלאך המוות מחכה לאיזה סוף לאיזה קצה שיצעק שיבעט שיגיד שהיה בשביל מה לפרפר לחקור, להיאבק ולהיות.

משהו בזוית האור

עכשיו ברכבת. העין פוגשת את  הטקסטורות המחוספסות. לרגע נפתח 

מרחב שדות חרושים עד הים בין נהריה לשבי ציון ושוב חומות ופסים.
בוקר סתיו. צעדתי מתחת לשערותיי המלבינות בדרך ההר המתפתלת סביב המאגר של רפי. האויר נגע בי ברכות. משהו בזוית האור, בזנית השמש על המדרון והצמחיה היבשה העיר בי את הרוך אל עצמי.

ראיתי בחמלה גדולה את קצה הזמן .

ולרגע הבנתי שהרכבות להן חיכיתי כבר לא תגענה. ושהאנשים הצוהלים או הכבויים היורדים ועולים בתחנות אינם יכולים לראות אותי, כי הלכתי מעבר לזמן המת ולא הבאתי משם דבר עבורם. ובמות הזמן ראיתי את החיים שרצו לפרוץ פנימה ולהרוס הכל. והם הרסו  וחיו. כל כך חיו שהייתי חייבת לוותר להם על הקטנוניות שנראתה כהולכת למחוץ אותי תחתיה. הייתי מוכרחה להפתח אליהם. להפתח אל כל החיים כולם ואף מעבר להם ולהישבר עבורם. ולחיות עבורם. לחיות עבור החיים עצמם. ולא רציתי אבל הם לא וויתרו. הם היו בי מבלי לשאול אותי רשות. מזל שהיה לי את המאגר של רפי מול העינים ואת הרגע שחמלתי עלי מול המדרון, אחרת בטח לא היה לי את הכוח לרכות הנחוצה לכך.
ורגע אחד לפני מות הזמן, ראיתי שעשיתי כבר את כל התנועות הנכונות; אהבתי את האמנות את הטבע את בני האדם ואת האהבה, אבל התודעה פנתה כלפי עצמה ללא רחמים וגילתה לי את חוסר ממשותה. וגם גילתה לי את הבריאה הפורצת בכל רגע מחדש מתוך המרחבים האינסופיים של הלא נודע,   ואת חוסר היכולת שלי לשלוט אפילו בכאב ובסבל שאני פוגשת בתוכי.

אשרי האנשים שהרכבות עצרו עבורם, אשרי האצבעות המוצאות שוב ושוב את האותיות על המקלדת ומתוך העיוורון הסומא יוצרות את התו הבא, המילה, האפשרות לגעת.

האצבעות על המקלדת

בוקר, האצבעות על המקלדת מחפשות אותי, כמו כפות רגלים יחפות המגששות אחר קרקע בטוחה להשען על מרכז כובד שיוכל להעיד על ידיעתי אותי.

אנחנו, בני אדם, יצורי על המסוגלים לכל, מוכשרים ובעלי יכולות אינסופיות, אך מי שיצר אותנו שכח להעניק לנו את הדבר החשוב מכל; את סיבת קיומנו. מדור לדור אנו נאלצים להמציא שאיפות ומשמעויות, להאמין בהן, להרוג ולההרג עבורן, לקרוע את נפשינו ואת האדמה שאנו דורכים עליה לגזרים. כל זה עבור חיפוש נואש בו כמיהות וכיסופים, ברובם אפילו לא נהירים לנו, דוחפים אותנו לצאת למסע חיפוש, מסע לגאולה, אישי וקולקטיבי.

מעולם לא עולה בדעתינו, שאנו עצמנו הננו היוצרים את הנראטיבים והמיתוסים שלנו, יוצרים אותם בנפשינו חסרת המנוח, סוגדים להם ואף מוכנים למות עבורם.

אנו בונים בתי כלא לרעיונות הצרים מלהכילינו, מרחבים מוגנים ובטוחים בהם הטוב והרע, אני ואחרים, מייצרים עבורינו מקום לכאורה מוצק, אשר בו זהותנו העצמית, ברורה, מנחמת ומסממת. עקב חוסר ההבנה של המערכות הפסיכולוגיות, הנפשיות ומבנה התפיסה שלנו, אנו נדחפים להאמין ולקבל, נראטיבים שמנהיגים דתיים וחילוניים, מתווים עבורינו, ומשמרים אותם בקנאות במשך מאות ואלפי שנים. לתופעה המוזרה והסטאגנאטית הזו אנו קוראים בגאווה; דת ומסורת.

מיתוסים שנועדו לפרוץ את התודעה האנושית, כמו חופש, אהבה, שיוויון ואחדות, לובשים צורות מתות שבעלי כוח משתמשים בהן בציניות, על מנת לצבור טובות הנאה, הון והשפעה.  

ככל שאלוהים כועס, נוקם ונוטר, מונע מאיתנו את הדחפים הטבעיים והפשוטים ביותר שלנו, כך אנו מוגנים ובטוחים יותר. הפחד מלהיות לא מקובלים, לא אהובים, שונים, מוזרים, מגיל רך דוחף אותנו לציית לסמכויות ומרחיק אותנו מהאפשרות להקשבה לתבונתנו שלנו. כשילדינו הרכים, מלאי סקרנות ותהייה שואלים אותנו בתום לב שאלות נוקבות על החיים ועל הבחירות שלנו או של התרבות אתה אנו מזוהים, אנו נוטים לצאת בהכרזות נבובות, מסקנות ואמירות שמעולם לא העזנו לבחון בעצמנו.

במשך דורות נאבקים הורים בילדיהם ומנסים להתאימם למערכות שיאמללו את חייהם, מתוך אמונה בלתי סבירה שכך יהיו מאושרים יותר.

מעטים מתענינים בחיים עצמם, בתדר של אמת, שאינה מילים ריקות אלא חוייה אנרגטית הפועמת בעצים, במים, בצמחים, בשמים, בחתול משחק, בילד שגלי ים נוגעים פתאום בכפות רגליו, באור הזורם והמשתנה, במוות הנמצא בכל, נותן לחיים את הרקע התוסס להיווצרותם.

אנחנו מזועזעים מאחוז הקשישים ההופכים להיות דמנטיים וסניליים, אך לא מבינים שהסניליות שלנו כאנושות החלה בבתי הספר המתים שבהם נכלאנו על לא עוול בכפינו. שהפכנו את המכשיר היצרתי הנהדר, המצוייד ביכולות אינסופיות; המוח שלנו, לכלי לשינון מספרים מתים, עובדות עבשות, מוקדי הזדהות שיבטיות ולאומוית שיהפכו אותנו למגש הכסף המוקרב על מזבח טיפשותה וניבערותה של תרבותינו.

גדלתי בבית דתי ואני יודעת שאלוהים לובש שוב שוב את תווי פניהם המיוסרות של המאמינים בו. לא אנו נוצרנו בצלמו ובדמותו אלא הוא שנוצר שוב ושוב בצלמנו ובדמותנו. רשע, אכזר, נוקם נוטר, קטנוני, עוסק בשטויות וזוטות ומעניש אותנו אם בטעות השתמשנו בכפית של "בשר" במקום בכפית של "חלב".

אם אלוהים היה אוניברסאלי רחום וחנון לא היינו אמורים להרוג או לשנוא בשמו, לא היינו אמורים לחיות חיים חלקיים ואומללים על פני פלנטה שכולה יופי ושפע אין סופי.

כל בני אדם חולקים את התהייה הנכאבת לגבי הגורמים ליסורי האנושות, קשה לנו להבין מדוע אנו נאלצים לחיות באומללות. אנו בטוחים שנידונו באופן שרירותי לחיים של סבל וקושי.

איש אינו מעלה על דעתו שאנו בוראים את תמונת המציאות הזו בתוכנו, בכל בוקר כשאנו נוטלים עיתון בידינו, או מאזינים לחדשות ומאפשרים לאנשי תקשורת, להדהד את תמונת המציאות המעוותת אשר בה מככבים פוליטיקאים, בעלי הון, סלבריטאים, גנראלים, רוצחים ואנסים. 

אנו עצמנו בשימוש חסר תשומת הלב, בתשומת הלב שלנו, מעניקים תוקף למיתוס שהאנושות בת זמננו נמשכת אליו ומתעבת אותו, שבוייה במיקסם השווא שלו, סוגדת לו ונהרסת על ידו. אם היינו מסרבים לגיליון החינמי המחולק בתחנות הרכבת בבקרים, אולי היינו פוגשים מציאות אחרת מחוץ לחלון הקרון שלנו. אולי היינו רואים שהלהקה בת עשרים וחמש הפרטים של הפלמינגו הוורוד, החורפת בבריכות המים של עתלית, הכפילה את עצמה בשנה האחרונה ומונה כעת כמעט שישים פרטים? אולי היינו רואים במו עינינו, שהשנה הגשמים הרבים שירדו, הצמיחו שכבת עשב ירוקה ולחה על מדרונות הכרמל, ושעבודות התשתית לכביש שש צפון החריבו לחלוטין את אגן הניקוז של נחל הקישון והעמק הפורה המקיף אותו.

אנו משלמים מחיר עצום, הנובע אך ורק מכך שאיננו מעזים לחקור באומץ את אמונות היסוד הבסיסיות ביותר שלנו. אני לא מתכוונת לחקור את אמונות היסוד עצמן על מנת לגלות את חולשותיהן ולהחליפן באמונות יסוד חדשות. כוונתי היא לחקירה אמיצה של אופני התפיסה שלנו, אופני הסקת המסקנות, האופן המסויים שבו תגובה רגשית כמו פחד, חרדה, כעס וכאב, הפועלים מתחת לפני השטח גורמים לנו לבחור ולאמץ רעיונות מנטאליים למינהם וכן את האופן בו אנו בוחרים לחיות בתוך מסגרות הזדהות צרות אופקים ואבסורדיות עד גיחוך.

כנשים אנו משתפות פעולה בצורה תמוהה להחריד עם הפחד של גברים מהתשוקה המינית שלהם. אישה המכוסה כל כולה בבגדים ארוכים, ברעלות למיניהן בפיאות עשויות משיער של נשים אחרות, על מנת שגברים לא "יחטאו" ויחשקו בה, משתפת פעולה עם תבנית שהיא חונכה לציית לה. זו רק דוגמה מוחשית וציורית במיוחד, לאופן שבו כולנו בוחרים לפעול במשך חיים שלמים. מעניין שאנו יכולים לזהות בקלות את האבסורד השולט בחיי קבוצות השתייכות שונות מאתנו, אך מסרבים לחלוטין לראותו בחיינו אנו.

הדיאלוג הנוצר בין בני אדם לרוב, ישתמש בחלק זעיר מהיכולת המוחית העומדת לרשותינו. אנו נשען על עובדות וידע הנמצאים בתחום הזיכרון ונשמע את הידע המאוחסן בתאי המוח של בן שיחינו.

מתי מעט מעיזים לעמוד בקצה הידוע, במקום בו מסתימות הנחות היסוד והקלישאות, חשופים ופגיעים, לא יודעים, שקטים וסקרנים מול המסתורין העצום האופף את החיים. חקירה סקרנית ונטולת מניע, היתה מאפשרת לנו, להתחקות אחר מקורן של כל התפיסות והאופן שבו התודעה מיצרת באופן קבוע אוביקטים חיצוניים לה ונעה מתוך מרכזה כלפיהם, בוראת את קיומה בזמן, דרך תנועתה מהתופס אל הנתפס. מתי מעט מעיזים לחקור למשל את עצם חווית הזמן שלנו ועל מה היא מתבססת.

הזמן הנו החומר ממנו חווית התקימותינו מפוסלת. אנו מתיחסים אל קיומו המיוצג על ידי שעונים המונים אותו כאל מציאות ברורה הכרחית ומוצקה. אם נבחן לעומק את תחושת הזמן בתוכנו, נראה שהיא מורכבת כולה מזיכרון, מעבר, שהפך לתחושה פיזית, סוג של אילוף פנימי המחלק את ההווה לפרוסות ונתחים מדודים. אולי הכורח לייצר את קיומו של הזמן בתוכנו נובע מהצורך שלנו להעניק משמעות לחיינו, להאמין בתהליך, תסריט אופטימי בו אנו מככבים כדמות ההולכת ומתפתחת, מנצחת ומשיגה את מטרותיה.

יוצרים גדולים; משוררים, סופרים, פיסיקאים, אמנים, במאי קולנוע, אנשי רוח, ופילוסופים, הפורצים דרך חדשה בתוך התודעה האנושית, פעמים רבות  מציבים אותנו מול שאלת קיומו של הזמן, שוללים אותו ובודקים את התנהגות החומר התודעתי והפיזי ללא קיומו. המציאות המתגלה בלעדיו פורמת את עצם תחושת המתח והסבל הקיומי המתמשך, משנה את מצב ההוויה, נוטעת אותנו בתוך חושניותו של הרגע הנוכחי, מאווררת ומשחררת.

בתוך הרגע הזה, האין זמן, אנו יושבים חבוקים עם עצמנו והאחדות היקומית הפרועה והחיה, חשופים ופגיעים כמו כל חלקיק אחר במציאות הקוואנטית ביקום אינסופי עלום שכוחות של כאוס והרמוניה מפוררים ומרכיבים מחדש.

יכול להיות שכל מה שעלינו לעשות על מנת להפסיק את ההיפנוט ההמוני הזה, הנו קודם כל לעצור. לבלום את רכבת השדים הנעה במסלול מעגלי וארוך עד אין קץ, דרך ההיסטוריה הכאובה של האנושות כולה. לעצור ולבלום את מומנטום התנועה העיוור, הפלדתי הכבד מנשוא של המורשת אותה הטמענו אל תוכנו מבלי משים. לעצור כיחיד, כאינדבידואל, לעצור ולנער את הראש, לעצור ולהתעורר, לעצור ולהעיז לחקור, לשאול את עצמנו איך נוצרה ונוצרת מערכת האמונות שלנו. לא רק בעבר אלא אפילו ברגע זה.

שאלה זו אם תלך עמוק מספיק, יכולה לשנות לגמרי את גבולות התפיסה העצמית שלנו, את מבנה התודעה והצורה בה היא פועלת בתוכנו.

בחלום אנו חווים מציאות בעלת חוקיות שונה לחלוטין מזו המתקיימת דרך ערות. עדיין במציאות המופיעה, יש חוקיות, יש רגש לפעמים עז עד מאוד, סיפור, תחושת עצמיות כנקודת ייחוס, ובכל זאת דבר אינו מתרחש במציאות החומרית הגופנית המוכרת לנו. גל ענק העומד להתנפץ ולהרוג אותנו (חוויה כל כך מוחשית במהלך החלום) אינו מאיים כלל על הקיום הפיזי של גופינו. אם התודעה שלנו יכולה לברוא סמלים כה חזקים הנראים במצב החלימה אמיתיים כל כך, מניין לנו שהמבנים המוצקים הנגלים לנו בזמן הערות שלנו, אינם גם הם מצבי תודעה, שכבות ותדרים של גלי המוח המיצרים תמונות ותחושות? אם נסכים להודות בנינו לבין עצמנו שאין אנו יודעים.אם נסכים לחוש את הכאב הבהלה והבדידות שאמירה כזו אולי תביא עמה? אולי נוכל להרפות, נוכל לבסוף לפרוש ממירוץ העכברים שאנו ורוב רובה של האנושות לוקחים בו חלק.

יש אפשרות לחיות את חיינו מתוך הרמוניה ויופי, פשטות וחופש. כל מה שזה דורש מאתנו הנו להרפות ולדעת שאין אנו יודעים.

אני חיה בין מרחבים

אני לא משוררת, לא כותבת פואמות, לא סופרת, לא יודעת לספור, לא מוציאה לאור רומנים, לא פילוסופית, לא מתודית, לא לגמרי ציירת ואפילו לא ממש צלמת.

אני חיה בין מרחבים, ואף מרחב לא יכול לטעון עלי בעלות. אפילו לא המרק שלי החם, המתערסל עכשיו בין כפות ידי. אפילו האנשים שאני הכי אוהבת, אפילו אני לא יכולה לטעון עלי בעלות.

כן, אני חמקמקה, מתחייבת לתקופות ומחליקה החוצה, מתמסרת בטוטאליות רק מכוון שלכל דבר יש תאריך תפוגה.

אני חיה בין המרחבים. אף פעם לא היתי ממש אישה  וגם גבר בטח שלא. כשהייתי דתיה רק פיקפקתי באלוהים, כשהפכתי לחילונית הרגשתי אותו בוכה מחוץ לחלון.

הספק, השלילה, הם בני בריתי. כל הצורות נמסות, כל המחשבות מתגלות בעירומן, כל האידיאולוגיות נשמעות כמו צריחה רמה ונבובה בתוך האזניים המולחמות בצדי ראשי.

רעיונות עקורים משורש מפליגים בספינות ברזל כבדות, צלליותיהן הענקיות, גורעות ומחסירות מהאור, נעות במסלולים ידועים ומראש ועוגנות לרגע בנמלי הזוועה, של מי שדרושה לו סחורתן.

הזמן השתלטן, המעסיק התובעני הבולעני של בני דורי, כבר מזמן המית בי את הזיכרון של עצמו ועצר מלכת. חוסר המטרה הפסיק לרקום עבורי כוח משיכה בעתיד בידיוני כזה או אחר.

מהלכו הסביר של הזמן, הקיא אותי מתוכו, מיסמר אותי על קיר בקוטב הצפוני, לא קפואה ולא נעה, מודעת לחוסר התקיימותו אך מנסה להקפיד שבשום אופן לא אאחר את הרכבת המהירה לבינימינה, בכל יום חמישי.

התודעה שלי פנתה כנגד עצמה והחלה לצפות בבהירות צלולה ואכזרית בכל סיפור, מיתוס או פרה, שוללת ללא תנאי את תקפותם. קוללתי בתער הצלילות, שלקח ממני כל דבר שהשגתי והשליכו בצדי הדרכים הארוכות והלא סלולות, שהובילו אותי לכאן.

עכשיו אני כאן. קלה כנוצה, רכה, פגיעה, קצת המומה, בודדה, לא מפסיקה אף לרגע לדעת שאפילו תשומת הלב עצמה, מעולם באמת לא היתה שלי.

כל העולם שוקע במימיו העמוקים עד בלי די של אגם כחול, כל התופעות היפות נמוגות באויר השקוף, האפור, וקריאת עגור מפלחת בו עיגולי אדוות מתרחבות והולכות עד סוף הזמן. בתוך האין זמן רק צלילותי נשארת, עדיין חדה כתער, עדיין מסרבת לקבל נחמות קטנות, באה במגע עם הערפל ונעה לתוכו בחושניות, בהיענות, מוחקת את מסלולי ההתקדמות.

חילזון בודד באמצע הג'ונגל, מותיר שרוך של רוק שקוף הנמוג עם הטל. לא הייתי פה. לא הבנתי דבר. לא יכולתי לשנות כלום. לא יכולתי להסביר או לנסות ליצר הבנה. נענתי לצלילים ותדרים שנגעו בי וצללו על פני הריק. נענתי ליופי האופף לעת ערב את השתיקה, את האור הדועך שאין מילים יכולות לגעת בו. נענתי ליופיו של המוות, לגוויעת האור על עלי העצים, הרחק הרחק מהבוהק הזר המנוכר של משכנות האדם.

אין מה להבין, אמר יו ג'י ידידי. זה שמבין הוא שמשקר. זה שמשקר הוא המניע עצמו. ללא מניע מה נשאר? בתוך הריק נקודה זעירה של אור מצירת את עצמה, בוראת עולמות ומאמינה בהם, אמר ידידו של ידידי, הנקודה הזו היא כל מה שיש, היא את.

רק בבדידות הזו אני חיה במלואי

מאז הבוקר נופלות הטיפות בגלים על הגג מעלי, הואדי שקט ואפור נע בתוקף  מערבה כנגד מסך המים מולו. האוויר מנוקד בחלקיקים זעירים קפואים הנוגעים בפני בדרכי למעלה אל המיניבוס והמחסן.

הזמן מורד בתנועתו המבוייתת קדימה, מעדיף להישאר שרוע על הסלעים כשמיכה לחה, מותח את גבולותיו. אני מביטה מהחלונות במים היורדים על הזגוגיות, תולעים שקופות הזוחלות מטה מזגזגות מחליפות ביניהן ערוצי זרימה. מקשיבה לנגיעות הרכות של הגשם כשרוח מנערת מצבורי טיפות על הגג, צלילן עגול ומלא.

רחלי ישנה עדיין בבקתה למעלה, דני נסע להתכנסות של שומרי הגן, גי'נג'י החתול שלנו נוחר נחירות דקות על הספה ואנג'י הכלבה מכורבלת בשמיכת צמר חומה על הכרית שלה למרגלותיו.

הבית מסודר ונקי, נרות דולקים. עוד מעט אקום ואדליק את האש באח.

רק בבדידות הזו אני חיה במלואי. רק כשהזמן והמרחב אינם מתחספסים כנגד האובייקטים המכריחים אותי לצאת מהנקודה בה הכל קורס אל מרכזה ונעלם.

החסד שרויי פה שופע על פני כל המרחב, מפעפע ורוחש בביעבוע חסר גבולות. התודעה המנסה לבוא במגע עם הדבר הופכת לרכה וחושנית. עסיס החיים והיא, נשאבים פנימה בפעימה דמומה אל מקורם הנעלם.

לבד. בשקט. אני חיה לנצח בתוך עצמי.

החושים בבדידות הזו, נענים לטוטאליות של הקשבה, לקליטה המוחלטת, המתחוללת. הם נפתחים כשערים שתמיד היו שם, למקום הנמצא מחוץ לזמן. שם היא הארץ הלא נודעת שתמיד חיפשתי במסעותי, ארץ שהזמן עמד בה מלכת והיא תמיד טהורה טרייה , חדשה ומסקרנת. ארץ שהמחשבה אינה יכולה להכנס בשעריה ואת העדות לקיומה יכול לפגוש רק הלב.
שם הוא מגלה את עצמו קרוע לרווחה, משוגע, חסר מילים. אף פעם לא רציתי להיות בשום מקום אחר, כל הכמיהות שהיו הובילו לשם. 

הטאו של הצילום

במסע הרוחני המתפתל והמשתנה תדיר. מצאתי את עצמי מבינה לבסוף שאין לאן ללכת. הבנתי באופן חד וברור שכל תוכן שאייצר או שאפגוש ואנסה לאמץ, עשוי תמיד מרעיון הנמצא בתודעה, ולכן יחסי ובר חלוף. התודעה אינה יכולה לפרוץ את גבולות עצמה. כל חוויה שאחווה עדיין תשאר מתוארת על ידי המשגתה.

כך הגעתי אל הקיר.

שם מול הצל רב ההוד והמבעית של חוסר משמעות, עמדתי.

מכוון שלא יכולתי להשלות את עצמי שאפשר להגיע לאיזה מטרה דימיונית, לקפוץ  מעבר, להתעורר, להשתחרר, להפסיק לספר סיפורים. כל מה שנותר היה, הנו, לוותר,להיכנע, לשחרר, להרפות, לעצור.

בעצירה עצמה, פנתה כל האנרגיה העצומה שהתרוצצה אתי במשך השנים, לכיוון חדש. היא פנתה פנימה.

האנרגיה אני אומרת, מכוון שהיא עצמה היתה שם מול הקיר, משוחררת מהניסיון המתיש שלי לגאול את עצמי, וברגע שהתפנתה מתפקידה חסר התוחלת, היא דממה, והחלה בנסיגה אל המקור החווה ולא אל התכנים המשתנים, העולים ויורדים, נעים וצפים בתוכו.

בפנים נשרה טיפת מים זכה, טהורה, אל תוך המצולה והצליל שהידהד היה רווי ביופי.

כך נולד הטאו, הטאו שלא נולד, פתח את לבו ואסף אותי תשושה ומצולקת מקרבות ומאבקים, אסף אותי אל המצולה, הטביע בה את תוך תוכי באינותו, האינסופית.

ומה עם החיים עצמם? עם הפרטים, הניקיונות, הפרנסה, המשפחה, היום- יום, הסבל, מה עם כל זה? איך הטאו חי בגוף, רגליו באדמה, ידיו חותכות בצל לארוחת ערב, הולכות לעשות טסט, לבנק, איך? ומה על היצירה, המוסיקה, הצילום, הציור, גינת הירק, מה עליהם? ומערכות היחסים, אהבה, מיניות, חברים, מה עליהם?

בתוך האקיאנוס העצום של כל התופעות, כל החיים כולם, בתוך האוויר, המים, העצים, הערים, החיות, האוטובוסים, ראיתי שהכל עשוי מרטטים בגלים שונים הזורמים ומשתנים, מתמזגים זה אל זה, נוצרים מחדש, הופכים צורה, נערמים, מציירים כותבים, נמחקים, נחרטים. ובתוך האינות, הדמומה, הם נולדים בתוך הרגע. רגע, חסר הזמן, עכשיו, אף פעם, כל הזמן, ברגע זה.

בכל אלו, הם נולדים; ברטיטה בתדרים בלתי נראים, ריקים מחומר או אנרגיה, במצבים שאינם נתנים לצפיה או למדידה, עד לתדרים של גלים, כמו אור, כמו קול, הופכים לחומר כמו איש, כמו אישה, כמו חול, כמו ברזל, שמתכלה ונמס, או מותך ומת, וחוזר להיות כמו צליל, כמו אור, כמו רעיון, כמו סיפור, כמו שיר.

ויש אפשרות מהממת, שכל התשוקה והכמיהה שהופיעה אי פעם בתוכי זו הכמיהה לרטט אחד מושלם של הרמוניה ויופי. סדורים להם בהרף עין מדוייק וקורן של תנועה מסוחררת, נודדת, מתמוססת ורוקדת, נוצרת ונעלמת, בכוריאוגרפיה קוסמית של מוות ותהילה.

כמו גן זן יפני, כמו הטחב הגדל על סלעיו הלחים, מול ברכות מים רוטטות באור. כך הטאו חי ומת, וכל התנועה הזו וחוסר התנועה הם מופעים של אנרגיה אחת שאינה מעדיפה דבר על משנהו.

מעשה הצילום, הנו האפשרות לרקוד את המוות והחיים הנוצרים בהבזק של רגע, על ידי תשומת הלב, שהנה אלמנט בתוך הטאו. כלי שמטרתו היחידה הנה, שחלק אחד יוכל להיהפך ולהיות מודע למכלול כולו דרך התמקדות.

לכן, נקודת המבט הנשקפת להרף עין בתוך העדשה, היא הטאו עצמו, המייצר זמן יחסי, על מנת שהמחול הסוער בין הריק לבין ההתגלמות, יצפה בעצמו, ידע את עצמו ויוסיף עוד צבע צורה ויופי להתחוללות האינסופית.

לכן צילום אינו תיעוד פאסיבי, אלא אלמנט המייצר את המציאות שוב ושוב, דרך מיקוד תשומת הלב. דרך ההבנה שכל רגע הנו בר חלוף ומושלם כפי שהנו, באור, בחומר, בחולף, מנציח הצילום את חגיגת המוות, מכוון שהרגע המסוים ההוא שהונצח, לעולם כבר לא ישוב. חגיגת החיים והמוות היא השלמות של הטאו, היא ההרמוניה של ההולכים בדרך, מותכים ונמסים אל הריקוד הקוסמי שלו אנו קוראים אהבה.

הסיפור שאינו נגמר

תשומת הלב הנה פונקציה זעירה בתוך המערכת המורכבת של התודעה. דרך התמקדות בתופעה זו או אחרת, מאפשרת תשומת הלב למערכת מלאה פרטים להיקלט. מרגע שמתרחשת ההתמקדות, מתחיל מחול שלם של תגובות: תחושה, הרגשה, רגש, ולבסוף מחשבה המעבדת את הנתונים שנקלטו ופולטת מסקנה, דיעה, תובנה.

בעצם, המחשבה מארגנת את כל ההתרחשות הנקלטת, לכדי אובייקט, תבנית, המאפשרים לה (לנו) לחוות שאנו "מבינים" את ההתרחשות.

הן מאפשרות לנו לחוש שיש לה גורם, סיבה, ושהיא נמצאת על רצף של היגיון תבוני מסוים.(אם אין אנו יכולים לסדר אותה בתוך אותו רצף הגיוני שאליו התרגלנו, אנו מכנים אותה "מטורפת" ובכך תוחבים אותה לתוך הקלסר, התבנית, המתאימים).

במשך הזמן, יוצר כל אדם, מערך של העדפות ודחיות, המשפיע ישירות, על תשומת הלב עצמה, ועל הבחירה להתמקד בתבניות מסורתיות (עבורו) ולהתעלם מאחרות. כמו כן המערכת המגיבה, מלמדת את האדם להיענות, פיזית, רגשית ותחושתית, בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. תגובה זו תהיה תואמת את מערך השקפותיו,ותשוקותיו, שהן פרי ישיר של המחשבה המארגנת, מסקנותיה המסוימות, העדפותיה ובחירותיה.

לכל זה אנו קוראים "מציאות".

התבנית המסוימת של תגובות ואירגונן דרך אילוף תשומת הלב ופרשנות בעלת חוקיות מסוימת ונטיות כאלו ואחרות, היא מה שאנו מכנים ה"אישיות" שלנו.

כאשר תרבות או עם או דת, נוהגים כקולקטיב, בדיוק באופן הזה, דהיינו מיקוד תשומת הלב הקולקטיבית בתופעה או תופעות מסוימות ועיבודן באופן הנובע מהתניות קולקטיביות היסטוריות, פיזיות, גיאוגראפיות,אתניות וכו'.. אנו יכולים לראות שהקולקטיב הופך ליישות הדומה בכל לאישיות.

אותה יישות כגון מדינה, תרבות, או מערכת דתית, תגיב ותעבד את הארועים והתופעות דרך כלל המערכות הרגשיות והתחושתיות של קהל תומכיה, ותסיק דרך מנהיגיה מסקנות התואמות את ההתחוללות כולה של המערכת הקולטת. דהיינו, החל מתשומת הלב הממוקדת בדברים מסוימים והמתעלמת מאחרים, וכלה במסקנות, מחשבות, אמונות ואידיאולוגיות.

לזה אנו קוראים "פוליטיקה".

המציאות עצמה, מורכבת מאין סוף תופעות המתחוללות בכל הרמות, החל מתופעות הטבע המגוונות, תנועת בני האדם ופעולותיהם במרחב הפלנטה, ועד תנועות קוסמיות אינסופיות שחלקן הזעיר ביותר, אנו מצליחים לראות ולנתח בעזרת המדענים שלנו והטלסקופים שלהם.

בסיפור המפורסם על ששת העיוורים הממששים פיל ומתארים אותו כל אחד לפי המפגש המסוים עם אחד מחלקיו, כבר אפשר להבין שאין תופעה ולו אחת, על פני האדמה שנתן לתאר אותה בצורה אובייקטיבית ולא דרך הפילטר של ה"תופש" אותה.

אם נלך רחוק יותר ונמקד את תשומת הלב ב"תפישה" עצמה ובכלים העומדים לרשותינו כשאנו בוחנים וחוקרים את אופן התרחשותה, אולי נגלה דבר מרעיש למדי.

אולי נגלה שכל מה שאנו יכולים לבוא אתו במגע, הנו סך כל הנתונים הנקלטים בתודעה, דרך מיקוד תשומת הלב, אך בשום צורה אין אנו יכולים לתפוש את התופש עצמו. אנו מוצפים בנתונים שהתודעה הערנית וחסרת המנוח קולטת ומעבדת. אין לנו שליטה על כך. אין אנו יכולים לעצור את המערכת מלנוע,לקלוט, לנתח ולהסיק מסקנות. חלק מהמסקנות אותן פולטת המערכת ללא הפסק הוא עצם קיומינו, הווה אומר אומר, עצם קיומינו כיישות או אישיות "תופשת", הממוקמת בתוך זמן ומרחב.

דבר נוסף לא פחות דרמתי ולא נפרד מהמסקנה הקודמת שמערכת התפישה מייצרת ללא הרף, היא התבנית המכונה "זמן".

תחושת הזמן או חוויית הזמן נובעות לאוו דוקא ישירות מרצף קליטת הנתונים, אלא אך ורק מתוך הפרשנות של המחשבה את תופעת הקליטה עצמה.

על מנת שתווצר חווייה של המשכיות וזמן, חייבת להיות תנועה בין התופש והנתפש. התופש חייב להיות נפרד מהנתפש (התופש- יישות קבועה בזמן ובמרחב) והוא באמצעות התודעה קולט את מכלול התופעות המתרחשות מחוצה לו, מפרש אותן ובונה מהן תבניות קוגנטיביות ובכך בעצם מייצר שוב ושוב את מערכת היחסים הקבועה המתקימת בין שני אובייקטים- התופש והנתפש.

אך נתן לראות בבירור שהמסקנה בדבר קיומו של התופש נובעת מפרשנות, כמו כל הבנה אחרת, כמו כל אחד מהעיוורים שמישש את הפיל והסיק מסקנה, צייר במוחו ציור מדוייק לחוויה המסוימת אותה חווה.

בעצם אם נקח מהמשוואה ולו רק כדי לשחק לרגע, עם מערכת התפישה שלנו, את הנתון המכונה "זמן", נגלה דבר מרעיש. נגלה שכל מערך האישיות על נטיותיה וייחודיותה, על ההיסטוריה שלה והמניעים הפרטיים שלה, על תקוותיה ומאפיניה, אינם מתקימים יותר. האישיות עצמה מתקיימת כסיפור, עשוי מזמן, שרק התפישה של עבר ועתיד נופחים בה רוח חיים.

אם נחזור אל העיוורים והפיל, נראה שאנו העיוורים הללו, המסיקים דרך התפישה המוגבלת שלנו והחוייה המותנית והמסוימת שלנו, מסקנה חסרת שחר, על קיומינו אנו.

אם נעיז ונלך עוד צעד אחד קדימה, נראה שכל סיפור שבו האמנו אי פעם, נבע וינבע בהכרח מפרשנות לא אובייקטיבית הנולדת בתודעה המותנית שלנו.

זה זמן מצויין לעצור לרגע ואולי אף לעצום עיניים. לא כאקט רוחני, אין פה שום דבר רוחני. אלא כאקט של התרוקנות. כאקט המאפשר לחקירה הזו לצור ולו לרגע סוג של ואקום ולאתגר מחדש את מערכת התפישה.

השאלות הבאות שתעלה, אני מניחה, הן:

אז מה זה אומר? האם כל מה שנחווה או חווינו אינו אמת? האם יכולים אנו להפסיק מלספר סיפורים על חיינו? מהי המציאות? מי אנחנו?

האם יכול להיות שאין דבר כזה מציאות כלל? האם יכול להיות שהתודעה היא אינסופית, חסרת מגבלה, חסרת מימד, חסרת זמן, ושרק הסיפורים אותם אנו לשים מתוך החימר הגמיש והרך הזה, נדמים לנו כמתמצקים לכלל צורה, מבנה, עלילה ומשמעות?

האם יכול להיות שסיפור הבריאה בספר בראשית, אחד מראשוני המיתוסים והאפוסים שיצרה התודעה האנושית, אינו מתאר התרחשות שהתחוללה לפני 15 מיליארד שנה (או לפי הדת היהודית לפני חמשת אלפים שנים), אלא את התוהו ובוהו הרוחשים כחומר, כמודעות, במרחב היולי שבו המחשבה המארגנת, התודעה שלנו, עורכת כמו בקולנוע קוסמי רב מימדים את הסרט המוקרן על מליארדי מסכי התודעה האנושית. כשאני אומרת מוקרן אני מתכוונת לנערך ומוקרן ומתרחש בו זמנית, במרחב שאין בו מרחב של זמן וחלל ושאין בו תופש ונתפש. אלא לנצח הכל אפשרי, הכל נוצר מתפצפץ, מתבקע, נולד ומת, מצייר מערכות של אסטטיקה ואנטלגנציה אינסופיות ובאותה תנועה מפורר וממוסס הכל לכדי איינות וריקות מוחלטת?

עוד סיפור ללא ספק הדורש זמן על מנת לייצר את הנארטיב של עצמו. אבל מזכיר לנו להשאר ערניים, מזכיר לנו לשים לב לחוסר הממשות של כל נראטיב שנצור אי פעם, מצד אחד ומצד שני, את חוסר הברירה שלנו, אלא לייצר שוב ושוב את המיתוס שלנו.

אפשר לפרוש כנפיים ולדאות מעל מצוקי החיים, לעוף בשלווה מעל גלי האוקיאנוס הגועשים, ולדעת שאנו חופשיים מהם, כי אנו ללא זמן ומרחב, ללא תופש ונתפש, מעולם לא היינו נפרדים מהם, כי המציאות עשוייה מחומרי בריאה שקופים ורוטטים בטוהר אינסופי, משאירים לנו ליצור מהם בכל רגע ורגע את הנצח המלא וגדוש באהבה, תום, יופי ואמת.

(מצוקי גיתה,31.8.16)

בלדה לרגע שלא יחזור

לילה, קיבוץ יבנה 

כשהייתי בת שמונה, בטקס יום השואה בחדר האוכל של הקיבוץ, ראיתי את השעון הגדול שהיה תלוי שם זז ללא הפסקה קדימה. באותו רגע הבנתי שהזמן מתקדם וסופר את כל הרגעים שכבר חלפו ואבדו לי וש"אני זו אני". הבנתי שאני עשוייה מכל הרגעים שמתו שהסתימו ושלעולם לא יחזרו יותר. ניסיתי לעצור את הזמן בעיני אבל השעון היה שעון גדול ומשובח ושום דבר לא עצר אותו מלנוע הלאה.

מורים רוחניים לעתים קרובות מדברים על כך שאין משמעות לעבר אלא רק לעתיד (אני מתכוונת לכך שהם מבטיחים לנו גאולה דרך התעוררות רוחנית שתקרה לנו אם נעבוד ונזיע , רק אז נגיע!)  נדמה לי שבסופו של דבר אין כל הבדל ביניהם, שניהם אינם קיימים באותה מידה. העתיד מדומיין לא פחות מהרגשות שאנו מיחסים לעבר. את ההווה בכלל אי אפשר לתפוס. ברגע שהוא נתפס הוא כבר הפך לעבר. זה משאיר אותנו עם האיכות המסוימת של המוח שלנו והרגלי החשיבה שהוטבעו בו, פרי רגשות מודחקים, פחד ורצון להימנע ממנו ועוד תכנים פסיכולוגיים ,תרבותיים, דתיים וכו'.
על כל זה אנו בונים תלי תלים של חלומות בהקיץ להם אנו קוראים מציאות. חשבתם על זה פעם למה המציאות אצל כל אחד נראית אחרת? אם היא באמת הייתה אובייקטיבית, האם היא לא הייתה נראית לפחות דומה אצל חלק מהאנשים? כל גאולה שנמציא כל משמעות שנתן לחיים, תהייה בהכרח הצורך שלנו להטיל את העבר שלנו אל העתיד המדומיין, לצור עוד סיפור בעולם של עליזה בארץ הפלאות.
גם הזהות העצמית שלנו היא פרי דמיון המספר לנו שהיה לנו עבר ולכן גם בהכרח יש לנו עתיד. כל הפעולה הזו מתרחשת בתוך עולם המחשבה שלנו, שממנו כנראה אי אפשר לצאת. כל התנסות רוחנית שאי פעם תהייה לנו , שתספר לנו על מציאות בעלת חוקיות אחרת, נשגבה ככל שתהייה היא רק חוויה שמוחנו מיד יתרגם אותה על מנת שנוכל לרוץ ולספר לחברה. המבנה האישיותי שלנו תמיד ירצה לקטוף ממנה פרח, מסקנה, ביטחון, או אפילו יתרון על אנשים אחרים שעדיין לא חוו את החוויה האולטימטיבית.

החופש היחיד הקיים, הוא החופש מלהאמין בכל הסיפורים שלנו, החופש מלהזדקק להם, החופש מהצורך הנואש ממשמעות כזו או אחרת. זה לא אומר שאין טוב או רע, אור וחושך, הם אכן מתקיימים ברובד אחר, אבל אין להם סיפור אין להם תווי פנים.
הם אינם סוציאליסטים או דמוקרטיים, אקולוגיים או קפיטליסטים פרו ישראלים או פרו אמריקניים, הם המקום בו לרגע מתוך זרימת החיים עצמה מופיע אינטליגנציה טהורה שהלב שלנו מגיב אליה מתוך אכפתיות ורצון לא אנוכי בנתינה או באהבה. במהות שלה נתינה כזו לא תאחז ברעיון ולא תשתוקק להיבנות מהסיפור הזה, למצק רעיון  לגביו, לנכס אותה. היא תופיע לרגע תעלה בטבעיות על גדותיה ותישפך וזהו. אי אפשר יהיה לספר עליה דבר, להסיק ממנה המסקנות, לרקום סיפור. אין בה גיבורים אין בה פאנץ' - ליין. מי שירצה לרקום ממנה זהות עצמית מועצמת הוא זה הממשיך להשלות את עצמו שיש עבר ועתיד והוא מתקיים בתוכם. אפשר כבר לראות שבכל פעם שהאנושות יצרה אידיאולוגיה שנראתה כמו הטוב בכבודו ובעצמו, אותה אידיאולוגיה הביאה לטבח, רצח עם, טיהור, עינויים וסבל.
אם נקבל את המוגבלות של המחשבה עצמה,לא משום שהיא גרועה אלא משום שהיא פועלת במסגרת חוקיות מסוימת ליניארית, קוטבית, נוכל להתחיל אולי להרפות מהזמן האשלייתי המתקיים בתוכנו כמתח מתמיד. נוכל להבין שהמחשבה עצמה בטבעה היא קונפליקטואלית ומייצרת שוב ושוב את אשליית קיומו של "החושב", ה"אני" המוצק המנסה לשרוד את תנועת מחוגי השעון.

הטבע, רומז לנו שוב ושוב על אופציה אחרת של זרימה. זרימה שמצד אחד יש בה זמן ביולוגי של צמיחה והשתנות, אבל מצד שני שום דבר אינו עומד במקום, מתמצק, הכל מתקיים תוך תנועה מתמדת של שינוי, גסיסה, מוות לידה והתחדשות. ממש מול ענינו משתנה הרכס עשרות פעמים ביום ואנו מתעקשים לזהות אותו כמוצק. (כרכס, כנ"צ במפה,כשייך לנו בטאבו, וגם למדינת ישראל, כתחום שיפוט המועצה המקומית וכו'...)

אולי אם נסכים למוות הזה נסכים סוף סוף גם לחיים.