השדות המעודנים של הסתיו, יומן התבוננות. פרק ראשון.

Life unfolds for me like a theatre presenting a sequence of somewhat unreal sentiments; while the things of art are real to me and go straight to my heart."

(סבטיסלב ריכטר)

22.09.08

בעדינות רבה הולך הסתיו וחודר אלי, הגוף עצמו מתחיל לפרום את סודותיו בתוכי. הישות שהיא קמילה והתחדשות, אור דועך, ההמתנה  לגשם, הפריית האדמה ממטר השמים, כל זה הופך להיות נשיות מסתורית המופיע ממקום  הנמצאת מעבר לטווח הנגיעה שלי.

28.09.08

הבית  מכיל בתוכו אוסף חפצים שהונחו במקומם המדויק, חומרים ודימויים ויזואליים בצבעים וטקסטורות שונות, המרחק בניהם יוצר  מתח.

כוח משיכה מתוח כחוט שקוף בין חפץ אחד לשני. הסידור שנעשה בקפידה הוא מלאכת הקשבה שדרשה ריכוז וציות.

הסלון על חפציו  הופך  לרשת קורים שקופה שצורות גיאומטריות מושלמות נפערות במרווחיה ויוצרות מבנה מאורגן והרמוני שאין לתארו. הקורים במקרה הזה הם אנרגטיים, ניתן לנוע בתוכם  להילכד על ידי הכוחות הזורמים  ומתמזגים בסחרור עדין עם כוחות אחרים.

יצירת יופי נובעת מההקשבה לכוחות אלו, חפצים המונחים בדיוק במקומם, מקום הלוקח בחשבון הכול: חומר, כובד, צבע ,גודל, כמות האור החודרת מחלון, גובה השולחן, נקודות המבט האפשריות של הצופה, הדימוי, הכול נלקח בחשבון אבל לא על ידי המחשבה, אלא על ידי אינטואיציות הנובעות ישירות ממקור מסתורי הנמצא מחוץ לי ובתוכי בעת ובעונה.

סידור הבית- פעולה פשוטה לכאורה, מתגלה כעבודת אלוהים מסתורית הנעשית בתוך מקדש.

התוצאה הישירה היא יופי חד ועמוק, כל כך עמוק עד שאינך יודע יותר מי מביט ומי ניבט.

הסיפור שאינו נגמר

תשומת הלב הנה פונקציה זעירה בתוך המערכת המורכבת של התודעה. דרך התמקדות בתופעה זו או אחרת, מאפשרת תשומת הלב למערכת מלאה פרטים להיקלט. מרגע שמתרחשת ההתמקדות, מתחיל מחול שלם של תגובות: תחושה, הרגשה, רגש, ולבסוף מחשבה המעבדת את הנתונים שנקלטו ופולטת מסקנה, דיעה, תובנה.

בעצם, המחשבה מארגנת את כל ההתרחשות הנקלטת, לכדי אובייקט, תבנית, המאפשרים לה (לנו) לחוות שאנו "מבינים" את ההתרחשות.

הן מאפשרות לנו לחוש שיש לה גורם, סיבה, ושהיא נמצאת על רצף של היגיון תבוני מסוים.(אם אין אנו יכולים לסדר אותה בתוך אותו רצף הגיוני שאליו התרגלנו, אנו מכנים אותה "מטורפת" ובכך תוחבים אותה לתוך הקלסר, התבנית, המתאימים).

במשך הזמן, יוצר כל אדם, מערך של העדפות ודחיות, המשפיע ישירות, על תשומת הלב עצמה, ועל הבחירה להתמקד בתבניות מסורתיות (עבורו) ולהתעלם מאחרות. כמו כן המערכת המגיבה, מלמדת את האדם להיענות, פיזית, רגשית ותחושתית, בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. תגובה זו תהיה תואמת את מערך השקפותיו,ותשוקותיו, שהן פרי ישיר של המחשבה המארגנת, מסקנותיה המסוימות, העדפותיה ובחירותיה.

לכל זה אנו קוראים "מציאות".

התבנית המסוימת של תגובות ואירגונן דרך אילוף תשומת הלב ופרשנות בעלת חוקיות מסוימת ונטיות כאלו ואחרות, היא מה שאנו מכנים ה"אישיות" שלנו.

כאשר תרבות או עם או דת, נוהגים כקולקטיב, בדיוק באופן הזה, דהיינו מיקוד תשומת הלב הקולקטיבית בתופעה או תופעות מסוימות ועיבודן באופן הנובע מהתניות קולקטיביות היסטוריות, פיזיות, גיאוגראפיות,אתניות וכו'.. אנו יכולים לראות שהקולקטיב הופך ליישות הדומה בכל לאישיות.

אותה יישות כגון מדינה, תרבות, או מערכת דתית, תגיב ותעבד את הארועים והתופעות דרך כלל המערכות הרגשיות והתחושתיות של קהל תומכיה, ותסיק דרך מנהיגיה מסקנות התואמות את ההתחוללות כולה של המערכת הקולטת. דהיינו, החל מתשומת הלב הממוקדת בדברים מסוימים והמתעלמת מאחרים, וכלה במסקנות, מחשבות, אמונות ואידיאולוגיות.

לזה אנו קוראים "פוליטיקה".

המציאות עצמה, מורכבת מאין סוף תופעות המתחוללות בכל הרמות, החל מתופעות הטבע המגוונות, תנועת בני האדם ופעולותיהם במרחב הפלנטה, ועד תנועות קוסמיות אינסופיות שחלקן הזעיר ביותר, אנו מצליחים לראות ולנתח בעזרת המדענים שלנו והטלסקופים שלהם.

בסיפור המפורסם על ששת העיוורים הממששים פיל ומתארים אותו כל אחד לפי המפגש המסוים עם אחד מחלקיו, כבר אפשר להבין שאין תופעה ולו אחת, על פני האדמה שנתן לתאר אותה בצורה אובייקטיבית ולא דרך הפילטר של ה"תופש" אותה.

אם נלך רחוק יותר ונמקד את תשומת הלב ב"תפישה" עצמה ובכלים העומדים לרשותינו כשאנו בוחנים וחוקרים את אופן התרחשותה, אולי נגלה דבר מרעיש למדי.

אולי נגלה שכל מה שאנו יכולים לבוא אתו במגע, הנו סך כל הנתונים הנקלטים בתודעה, דרך מיקוד תשומת הלב, אך בשום צורה אין אנו יכולים לתפוש את התופש עצמו. אנו מוצפים בנתונים שהתודעה הערנית וחסרת המנוח קולטת ומעבדת. אין לנו שליטה על כך. אין אנו יכולים לעצור את המערכת מלנוע,לקלוט, לנתח ולהסיק מסקנות. חלק מהמסקנות אותן פולטת המערכת ללא הפסק הוא עצם קיומינו, הווה אומר אומר, עצם קיומינו כיישות או אישיות "תופשת", הממוקמת בתוך זמן ומרחב.

דבר נוסף לא פחות דרמתי ולא נפרד מהמסקנה הקודמת שמערכת התפישה מייצרת ללא הרף, היא התבנית המכונה "זמן".

תחושת הזמן או חוויית הזמן נובעות לאוו דוקא ישירות מרצף קליטת הנתונים, אלא אך ורק מתוך הפרשנות של המחשבה את תופעת הקליטה עצמה.

על מנת שתווצר חווייה של המשכיות וזמן, חייבת להיות תנועה בין התופש והנתפש. התופש חייב להיות נפרד מהנתפש (התופש- יישות קבועה בזמן ובמרחב) והוא באמצעות התודעה קולט את מכלול התופעות המתרחשות מחוצה לו, מפרש אותן ובונה מהן תבניות קוגנטיביות ובכך בעצם מייצר שוב ושוב את מערכת היחסים הקבועה המתקימת בין שני אובייקטים- התופש והנתפש.

אך נתן לראות בבירור שהמסקנה בדבר קיומו של התופש נובעת מפרשנות, כמו כל הבנה אחרת, כמו כל אחד מהעיוורים שמישש את הפיל והסיק מסקנה, צייר במוחו ציור מדוייק לחוויה המסוימת אותה חווה.

בעצם אם נקח מהמשוואה ולו רק כדי לשחק לרגע, עם מערכת התפישה שלנו, את הנתון המכונה "זמן", נגלה דבר מרעיש. נגלה שכל מערך האישיות על נטיותיה וייחודיותה, על ההיסטוריה שלה והמניעים הפרטיים שלה, על תקוותיה ומאפיניה, אינם מתקימים יותר. האישיות עצמה מתקיימת כסיפור, עשוי מזמן, שרק התפישה של עבר ועתיד נופחים בה רוח חיים.

אם נחזור אל העיוורים והפיל, נראה שאנו העיוורים הללו, המסיקים דרך התפישה המוגבלת שלנו והחוייה המותנית והמסוימת שלנו, מסקנה חסרת שחר, על קיומינו אנו.

אם נעיז ונלך עוד צעד אחד קדימה, נראה שכל סיפור שבו האמנו אי פעם, נבע וינבע בהכרח מפרשנות לא אובייקטיבית הנולדת בתודעה המותנית שלנו.

זה זמן מצויין לעצור לרגע ואולי אף לעצום עיניים. לא כאקט רוחני, אין פה שום דבר רוחני. אלא כאקט של התרוקנות. כאקט המאפשר לחקירה הזו לצור ולו לרגע סוג של ואקום ולאתגר מחדש את מערכת התפישה.

השאלות הבאות שתעלה, אני מניחה, הן:

אז מה זה אומר? האם כל מה שנחווה או חווינו אינו אמת? האם יכולים אנו להפסיק מלספר סיפורים על חיינו? מהי המציאות? מי אנחנו?

האם יכול להיות שאין דבר כזה מציאות כלל? האם יכול להיות שהתודעה היא אינסופית, חסרת מגבלה, חסרת מימד, חסרת זמן, ושרק הסיפורים אותם אנו לשים מתוך החימר הגמיש והרך הזה, נדמים לנו כמתמצקים לכלל צורה, מבנה, עלילה ומשמעות?

האם יכול להיות שסיפור הבריאה בספר בראשית, אחד מראשוני המיתוסים והאפוסים שיצרה התודעה האנושית, אינו מתאר התרחשות שהתחוללה לפני 15 מיליארד שנה (או לפי הדת היהודית לפני חמשת אלפים שנים), אלא את התוהו ובוהו הרוחשים כחומר, כמודעות, במרחב היולי שבו המחשבה המארגנת, התודעה שלנו, עורכת כמו בקולנוע קוסמי רב מימדים את הסרט המוקרן על מליארדי מסכי התודעה האנושית. כשאני אומרת מוקרן אני מתכוונת לנערך ומוקרן ומתרחש בו זמנית, במרחב שאין בו מרחב של זמן וחלל ושאין בו תופש ונתפש. אלא לנצח הכל אפשרי, הכל נוצר מתפצפץ, מתבקע, נולד ומת, מצייר מערכות של אסטטיקה ואנטלגנציה אינסופיות ובאותה תנועה מפורר וממוסס הכל לכדי איינות וריקות מוחלטת?

עוד סיפור ללא ספק הדורש זמן על מנת לייצר את הנארטיב של עצמו. אבל מזכיר לנו להשאר ערניים, מזכיר לנו לשים לב לחוסר הממשות של כל נראטיב שנצור אי פעם, מצד אחד ומצד שני, את חוסר הברירה שלנו, אלא לייצר שוב ושוב את המיתוס שלנו.

אפשר לפרוש כנפיים ולדאות מעל מצוקי החיים, לעוף בשלווה מעל גלי האוקיאנוס הגועשים, ולדעת שאנו חופשיים מהם, כי אנו ללא זמן ומרחב, ללא תופש ונתפש, מעולם לא היינו נפרדים מהם, כי המציאות עשוייה מחומרי בריאה שקופים ורוטטים בטוהר אינסופי, משאירים לנו ליצור מהם בכל רגע ורגע את הנצח המלא וגדוש באהבה, תום, יופי ואמת.

(מצוקי גיתה,31.8.16)

הציפייה הזו לגשם

  

הציפיה הזו לגשם לרגעים הופכת לתחינה עצבנית: "נו כבר אלוהים, מה הבעיה לארגן לנו קצת גשם, מה כבר ביקשנו "?

למה את מתפללת אני אומרת לעצמי, למי?  

למרות כול מה שאני יודעת, התפילה הזו מנצחת את השפתיים את העפעפיים, נפלטת החוצה. והמילה הזו אלוהים, אלוהים אדירים, למה להשתמש בה בצורה כול כך חסרת אחריות? מה הקשר ביני ובין השפתיים המורדות הללו, הלב הזה הסרבן ששנים של חקירה עמוקה אסרטיבית מפוררת אמונות שווא, לא עזרו לו להבין שאין למי להתפלל? מאיפה זה בא, למען השם? מאיפה הדתיות החבויה הזו המנצחת אותי בכול פעם שמופיעה מצוקה?

אני לא מאמינה בדואליות הזו. אני לא מאמינה במערכת היחסים הילדותית הזו שבין האב הגדול המקשיב לצרכינו ומכוון את המאורעות בשרירות אכזרית או בלב נכמר. כבר שנים בכול פעם שהשיחים היבשים והעצים המאובקים נראים כאילו הגיעו לקצה של עצמם ואם לא תרד אף טיפת מים מהשמיים, הם יהפכו לאבק חום ויתפוררו על המדרון ממול, מתחיל המלמול הזה.

האם זה בגלל שגדלתי בבית דתי? או שאולי כולנו כך לא משנה מה הבנו או לא הבנו, הפסיכולוגיה ממשיכה לשתף פעולה עם הצורך הבסיסי הזה לשמים מלאי משמעות.

האם יכולה באמת להתפתח עצמאות פנימית והסכמה לחיות על קצה המסתורין מבלי לאחוז בו, מבלי להשתמש בו לשום נחמה? האם נתן לחיות כאילו הרגע קפצנו ממצוק "הידוע" והאוויר הריק מחזיק אותנו בחלל באורח נס, מבלי להתערב לטובתנו?

עכשיו, אני באה במגע עם האפשרות הזו. משהו פראי בועט בצלעותיי מבפנים. הלב כמו תינוק שהגיע זמנו להיוולד, לצאת לאוויר העולם מתחיל להשתולל, כמו סוס המריח את האורווה הוא שועט אל החלל הריק.

"זה מה שחיפשת!" הוא אומר לי "לא את השחרור שעליו מדברים המורים הרוחניים, אלא את זה".

(שום "זה" אינו מתמצק בחלל).

הלב פראי אף יותר מגביר תאוצה ונוסק, רק צחוקו נשמע מתגלגל. הכול הופך לחי ולא צפוי מלא איזה אהבה חושנית חסרת אובייקט, מבלבלת, סוערת. כול מה שהחושים פוגשים מועמד להיות הסיבה להתרחשות הזו, כאילו חייבים לשפוך אותה על משהו או מישהו, אחרת המכל שממנו היא נובעת יגאה על גדותיו ויתפרץ. 

הנחמה המוצעת במערכת היחסים עם אלוהים נראית כול כך מוגבלת מול הדבר הזה.

ובכול זאת בכול פעם שהעצים צמאים והוואדי ממול נראה כאילו הכול הולך להתפורר לאבק מהיובש הזה, אני מוצאת את עצמי ממלמלת תפילה.

חדוה