האומץ של העצים

זה כבר היום החמישי לרוחות העזות המטלטלות את ענפי העצים  בתזזית. הטבע נאלץ להישאר בחוץ ולעמוד בתנועה הפראית השקופה של מיליארדי חלקיקי אוויר המכים בחוסר התחשבות ברקמה העדינה של זמן בוטני, בריאה איטית אימהית היולדת עלה ועוד עלה בסבלנות אין קץ.

האומץ הזה של העצים להישאר מחוץ  לבתים המוגנים ולספוג את הכוח העצום שזז חסר התחשבות, נושם ונושף כמו חיית פרא ענקית בצמרותיהם, נוגע בי.

האומץ הזה נוגע בי עמוק, מכריח אותי לתהות על הנקודה המסתורית הזו במרכז הלב שמתחילה לכאוב. אין זה כאב על אובדן או סוג של צער המוכר לי בדרך כלל, זהו כאב אחר.

למרות הרעש הסואן בחוץ והענפים המכים על קירות הבית, אני מוצאת שאפשר להסיט בעדינות את תשומת הלב אל תוך הנקודה הזו, לנוע אל מעמקיה, אל החושך הקטיפתי הרך שקרן אור חיצונית מעולם לא האירה. ככול שאני מרפה לתוך הנגיעה הזו הכול נעלם ונוצר מחדש כפי שהוא באמת, נטול מילים.

שום רעיון, ניסיון לתפוס או להבין אינו יכול להמשיך להתקיים שם. כול מה שאי פעם נאמר לי, כול מה שאי פעם האמנתי בו מתמוסס אל הפעימה השקטה הממשיכה לנוע פנימה. הכול כואב ושקט, קרוב יותר משקרוב יכול להיות. כול החיפוש הזה אחר הארה נראה כול כך גס וילדותי. "אין שום סמכות בעולם" אני ממלמלת לעצמי "מעולם לא הייתה, זה רק זה, פה ועכשיו בתוכי ושקט, למה חיפשתי בחוץ כשזה בפנים"?

החתול הג'ינג'י שלנו מתיישב על ברכיי ומתחיל לגרגר. "אולי יש הארה לגברים והארה אחרת לנשים"? אני חושבת לעצמי תוך כדי שידיי מלטפות את הפרווה הרכה הנכנעת לאצבעותיי הסוללות בה נתיבים של מגע ורוך.

העצים מוכי הרוח מתכופפים בתוכי, מרכינים ראשם לפני הכוח המטלטל אותם כבר חמישה ימים ברציפות. אני בוכה.

למה בוכה? לא יודעת למה. הכול כול כך קרוב, איך אפשר לאהוב באמת, להישרף כך ללא הפער המתוק הזה שנועדנו לנצח?

הלב הוא המקום החי הפועם הנמצא בדיוק בין דואליות ואי דואליות, בין אחדות מוחלטת לבין הבריאה המתפוצצת באלפיי מופעיה, ססגוניותה, מורכבותה.

אני רוצה לומר לכול אישה שהייתה אי פעם בכול סוג של מסע רוחני שאלוהים נמצא בדיוק בתוך מרכז הלב שלה. שכול מה שאי פעם נוכל לעשות זה להיכנע רק לזה. שיש משהו בנו הנשים שבאמת באמת יודע, ושהאסון הגדול ביותר שלנו הוא כניעה מתמשכת לסמכות של רעיונות (או מורים) במקום ההקשבה הפשוטה והמידית הזו למרכז הלב.

 יש שם מרכז מלא תבונה, יותר נכון, יש שם מרכז שהוא התבונה עצמה. יש שם ידיעה פשוטה שממשיכה לזרום ואינה עוצרת לעולם. כול מה שהדבר דורש הוא הקשבה מלאה, שאינה  מתמצקת לרעיונות, הבנות ותפיסות. הקשבה מלאה המוכנה להינגע לרגע ומיד לשחרר הכול לפני שמשהו הופך לרעיון או תובנה מוצקים בתוכה.

הרוח כבר מרפה מעט, העצים מותחים זרועות מהוססות אל האוויר והעלים ממשיכים לצמוח במסירות סבלנית.
עוד רגע תתחלף התנועה הפראית הזו בעננים שמנמנים וגשם ירד על האדמה והצמחים. 

.

הכמיהה לאינטימיות

רחוב המייסדים כרכור, שמש חורפית זוחלת לאיטה אל הכפור הצלול, משרטטת בתנועה סבלנית את הזמן הנמתח בין ישן  לחדש. בתים צנועים עם מרפסות רעפים נחבאים בין עצי פקן ואבוקדו  למול טור בניני דירות חדי זוויות באפור עכבר וחניות מקורות.

הזמן זורם וקופא, בדיוק אל נקודת האיפוס בה אני יושבת וכוס הקפה בוערת בין כפות ידיי.

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, משהו החל לנוע בתוכי כמו עובר המותח לפתע זרועות רכות ואיתנות כאחד ומתכוון לצאת אל אוויר העולם. ככה באומץ שאינו שלו, הוא נוטש את הקן החמים האפל ופורץ אל האור.

שנים של התבוננות, נגיעה, מישוש והסכמה להישאר חשופה, שנים של מוכנות להתנפץ מבלי לעשות חשבון לכאב שנדמה היה ששוב ושוב הולך להרוג אותי. שנים. בבת אחת הסתיימה תקופת האינקובציה, הדגירה הסבלנית, והלידה הזו קורית חופשיה אפילו ממני .

יש הסוברים שהרצון העמוק הבסיסי ביותר הנמצא באדם הוא הרצון בעוצמה (ניטשה). אני מגלה שהרצון, הכוח הגדול והעמוק ביותר הנחבא בתוכנו הוא הרצון לאינטימיות. זו כמיהה המלווה אותנו מהרגע בו עזבנו את אפלת הרחם ועד מותנו. זו כמיהה המשנה את צורתה בכול גיל; מהצורך של התינוק להיצמד לאמו, הצורך להתמזג דרך התאהבות וסקס, הצורך לבנות משפחה, קהילה ואפילו הצורך להשתייך לעם. מעגלים הולכים ומתרחבים של אינטימיות המוצאת את ביטוייה במיליארדי צורות שונות ומשונות.

אמנות, אהבת טבע, חקירה מדעית, פילוסופיה, פורנוגרפיה, קולינריה, רוחניות, כול אלו הן  צורות של הענות לכמיהה לאינטימיות, להתמוססות אל תוך האובייקט אותו אנו בוחנים או שואפים להתמזג עמו. הקולנוע מצליח יותר מכול מדיה לייצר את תחושת ההיעלמות הזו. סרט משובח הוא סרט בו שכחנו את עצמנו לחלוטין ונעלמנו אל קרביו המפותלים עד שהיינו לאחד עמו.

מה היה קורה אם היינו מתייחסים אל המוות עצמו כסוג של חזרה אל תוך האינטימיות העצומה  שמקיפה אותנו. חזרת חומרי הבריאה שהרכיבו את גופינו אל מקורם הבראשיתי בחיק האדמה. ההתמוססות הסופית של החומר הנפרד לכאורה אל רחמה העצומה של גאיה הנעה ומתאחדת גם היא אל היקום האינסופי? אולי היינו מגלים יכולת גבוהה יותר להיות באינטימיות עם החיים ועם המוות.

חדוה

כביש החוף נמס אל תוך הים

כביש החוף נמס אל תוך הים, רסיסי קצף מולבנים שואגים מתנפצים לרגע על החוף ומיד מרחפים אל-על כציפורים חסרות משקל. השמים צונחים מטה מאבדים גבולות אל תוך החול, האספלט, האדמה.

הכביש השחור הרטוב תחום על ידי גדר ההפרדה; פה הסופה, הפראות הים שיצא מכלל שליטה ומכה בסוכות הרחצה העירומות, ומכאן: המכוניות, הנתיבים המסומנים בצהוב ולבן, הסדר והשפיות.

הסערה כמו מבקשת לערבב לבלול להרוס את הגבולות בין חומרי הבריאה הנפרדים, מאתגרת ומטיחה אותם זה בזה מעבר לקצוות של עצמם, מבקשת למחות את החלוקות, להחזיר את מעשיי בראשית כולם לאחור למצבם ההיולי הראשוני.

לא פלא שהסופה הזו פוגשת כול כך הרבה היסטריה בתוכנו ובאמצעי התקשורת שלנו. האזהרות החמורות, הניסיון לצפות כול מהלך ולנסות לבלמו. זהו ניסיון נואש של תרבות שלמה לייצר את הבלתי אפשרי: תחושת ביטחון, נוחות ושליטה כמצב קבוע. הניסיון שלנו לשחק שח מול הלא נודע הפראי והבלתי ניתן לציפייה.

עכשיו ספונה בבקתה שרק סיימנו לבנותה ורוחות מערביות מכות בחלון הגדול ובחרוב שענפיו נקשרו לסלעים מבעוד יום, אני נרגעת סוף סוף אל הדבר האמיתי. מזהה שהפחד שגאה בי אל מול הדיווחים ששטפו דרך האינטרנט היה גרוע בהרבה מכול אי הנוחות הנמצאת כאן עכשיו. יותר מהנזילות, הברד, הרוחות הקפואות, הקור החודר לעצמות, אי הוודאות וחוסר האונים, הכול נראה קטן ממה שהמחשבה ייצרה בתוכי. הפחד מהפחד תמיד מפחיד יותר.

 חדוה

התנועה הרכה פנימה

עץ אלון בחלון ביתי במהלך הסערה השבוע

עכשיו שהגשם יורד לבסוף, משהו מבפנים נעזב. 

כמו תקתוק של שעון שהפסיק לנסות למפות את הזמן החולף ובמקום זאת הוא מקשיב, נענה לרטיבות  לרסס הטיפות על הזגוגיות השקופות, לעצים המתעוררים מחדש לחיים.

נהיה מקום פנוי מבפנים למשש לא רק את היופי הרטוב בחוץ אלא גם את התנועה הרכה פנימה.

שם בתוך השקט העמוק הקטיפתי מתחילה הנסיגה הזו מכול התכנים המהבהבים בשמי ההכרה, טרדות, תמונות, זיכרונות, תכניות לעתיד, דיבור, פטפוט, צורות רפאים המתמצקות לרגע מול פנסי תשומת הלב ומיד נסוגות אל האופק, דוהות ונמוגות.

אני מגלה שרוב חיי ניסיתי לארגן את התכנים הללו, ניסיתי לאלף אותם, לחנך אותם, לתרבת אותם, להפכם לרוחניים, ענווים, ראויים. קבלתי עצות, עברתי תרפיות, חשבתי מחשבות חיוביות, חוויתי אנרגיות. תמיד, תמיד בקונפליקט עם מה שהתגלה בהקשבה לפטפוט הזה. תמיד בתחושה שהתוכן הפנימי הזה חייב להשתנות ועל ידי כך אהיה האדם שייעדתי עצמי להיות.

אבל התכנים, תכולת הרפאים של ההכרה המשיכה בשלה, נובעת חסרת שליטה, נעה על ציר הזמן מהאופק הנמצא מולי אל האופק הנפרש מאחור, מספרת לי מה עוד נשאר לי לעשות עם עצמי לפני שאגיע לקו המטרה.

עכשיו כמו שעון שהפסיק לתקתק אני רואה בבהירות שיש שני סוגים ברורים של מסע רוחני:

האחד- עוסק בתכנים העולים בתודעה; מארגן אותם, משנה אותם, מוסיף אמונות, תפיסות, ידע, יכולות, חוויות (וכול זה נובע מהתפיסה שמה שעולה בתוך התודעה הוא מי שאני).

ממול- יש אפשרות אחרת הרבה פחות קוסמת, והיא:

להפסיק לעסוק בתכולה, לא משנה עד כמה היא מהפנטת, לא משנה כמה היא אינטליגנטית ומרתקת, לא משנה עד כמה היא מייצרת תחושה של הבנה או ראייה חדשה. להפסיק להתעניין בתכולה ובמקום זאת לחקור את המרחב שמתוכו היא מופיעה.

זה אומר שכול פעם שתעלינה תשובות הן תהפוכנה לתכולה ואז אפשר להרפות מהן  ולחזור ולחקור שוב רק את המרחב שבא אתן במגע או שבתוכו הן מופיעות.

החקירה הזו אינה מובילה לשום הבנה מוצקה, אלא להיפך היא מפוררת את כול מה שנצבר אי פעם במערכת. היא אינה מעניקה לחוקר שום דבר, אלא להיפך היא לוקחת ממנו כול דבר שאי פעם היה לו. אבל באופן שאינו נתן להסבר, היא גם מסירה איזה משא כבד מנשוא שמשום מה נשכח על כתפיו.

חדוה