עכשיו עננים כהים עמוקים משאירים פס דק מסוגנן לקרן שמש ראשונה העולה במזרח. על הפלאפון של דני הודעה בת כמה הברות בלבד: יצאנו, הכל בסדר. נשלחה בשתיים בלילה. כמה הברות המבדילות בין הגיהנום שנמשך מאמצע שבוע שעבר, לפיסת שפיות זמנית.
החקירה
הזו שהחלה להתנהל בתוכי בשנתיים האחרונות, פונה כנגד המוח עצמו, נאבקת במערכת
התפיסה הנטועה בי, בנו, שואלת שאלות נוקבות כבר מהבוקר, כבר מאתמול אחר הצהרים.
אחרי שלרגע פתאומי קרתה היווכחות; שבעצם אנו כולנו, כל האנושות רוצה לכאורה
שלום, אבל אין שלום בשום מקום לטווח רחוק, פשוט אין, נקודה. לא משנה כמה נטען- אין,
כמה נתפלל- אין, ועכשיו גם בתוך הרגע הפתאומי הזה, מסתבר לי שאי אפשר.
ומתוך
התודעה החוקרת באינטנסיביות את עצמה עלתה השאלה, האם התודעה שלנו כאנושות בכלל
נמצאת בשלב שהיא יכולה לייצר שלום, לחיות שלום?
בדרך
כלל אנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו, יש לנו יכולת מדהימה לטעון טענה כלשהי,
אידיאולוגית, תרבותית, דתית, ולא להתבלבל מכך שהמציאות מראה לנו באופן עקבי את
ההפך. הפעם המוח המופתע שלי עוצר מול העובדה הפשוטה והמרעישה- שלא! המלחמה
האינסופית המתנהלת על פני הכדור, המחליפה נשאים, כלי נשק, צורות, מקומות גאוגרפיים,
סגנונות וסיבות (והכי חשוב הסיבות) נמשכת מאז ימי קין והבל, מאז ראשית האנושות מאז
ומתמיד- זו עובדה.
אנו
תמיד עוסקים בנסיבות של כל מלחמה, חוקרים את המניעים של הגרמנים, של היטלר,
פסיכולוגיית המונים, כלכלה משובשת, לאומניות. אנו לומדים את ההיסטוריה של האנושות דרך
מלחמותיה, לומדים לבגרות עובדות אינסופיות, מי תקף את מי? כמה חיילים מתו
בקרב אוסטראליץ? עוצרים מול האבסורד המטורף של מלחמת העולם הראשונה; מיליון חיילים
בני אותה דת מתו בחפירות בשנה ועוד מיליון בשנה שלאחריה והכוחות לא זזו מטר. אחד
מול השני, נוצרים, המתפללים לאותו ישו עצמו, ירו ונורו ארבע שנים תמימות ולא
הבינו. אנו טובעים בעיסוק בפרטים, ברכילות, בסיפורים, לא מסוגלים להרים לרגע את
הראש ממיליארדי הווריאציות של הנתונים המספריים המסחררים את מוחנו המהופנט הכלוא
בתוך עצמו, חסר יכולת מינימלית להביט קצת קדימה מעבר לקצה אפו.
מה
היה קורה אם היינו קודם כל מכירים בעובדה המכאיבה כל כך שהתודעה שלנו כאנושות
עדיין לא פרצה אל השלב האבולוציוני המאפשר לה להבין, לחוות, לחיות
שלום? ההבנה הזו, העובדה הפשוטה הזו קודם כל נותנת לאובססיביות של המוח הנע
שוב ושוב על פני טקסטורות של הפרטים, מנסה בכל כוחו לפתור ולהבין, לגבש דעה כזו או
אחרת- פשוט קודם כל לעצור, להפסיק.
אולי
אז במקום לקלל את הימניים, השמאלניים , את החמאס או את הפלסטינים או את הדתיים,
פשוט יכולה להתפנות המון אנרגיה ולנוע כלפי התודעה עצמה בשאלה הנוקבת את מרחבי
ההיסטוריה הנפרשים לאחור ואת ההווה הנוכחי: מה יכול לגרום לתודעה עצמה להתפתח על
מנת שהמלחמה הנטועה בגזע המוח האנושי, בקרביה המסוכסכים של הפסיכולוגיה הפרטית
והכללית, מה יכול לעשות את הניתור הזה, הדילוג האבולוציוני לתודעה היכולה להכיל
בתוכה הרמוניה כמציאות חיה המתקיימת ביום יום עצמו כעובדה ולא כדימוי, בתוכנו
ומחוץ לנו?
תחשבו
על כל המוחות הגדולים שאנחנו מכירים, על כל התקציבים המטורפים המופנים למחקר
שמטרתו לפתח, נגיד, נשק וטכנולוגיות הריגה של בני אדם אחרים, כל המוחות הענקיים
הללו, פונים למחקר אחד עצום על פני כל הפלנטה כולה, בשאלה הטריוויאלית כמעט: איך
כאנושות אנחנו מגלים את הDNA של התודעה הקונפליקטואלית, המסוכסכת,
בעצם טבעה ומוצאים דרך לעבור לשלב אבולוציוני מתקדם יותר?
דווקא
בתוך התופת, בתוך הזוועה המתרחשת כרגע הגורמת להרג והרס, למותם של חיילינו ולמותם
של ילדים ואזרחים חפים מפשע, דווקא עכשיו, זה הזמן לשאול שאלות נוקבות שאינן
אובדות ביער הפרטים אלא מנסות לפרוץ אל מעבר לעננים האפורים הכבדים של מצב התודעה
המוכר והרפטטיבי. זה הזמן לעצור את האוטומטים ולחקור בכנות את המבנה של ההבנה שלנו,
לחקור ולגלות איך אנו מסיקים מסקנות, מה גורם לנו לפתח תמונת עולם מסוימת, מה
מייצר את תפיסת המציאות שלנו מרגע לרגע?
החדשות
הטובות הן שאנו יכולים לעשות זאת מכוון שמנגנוני התודעה האנושית פועלים בתוכנו, מה
שאומר שלכל אחד מאתנו יש מעבדת מחקר פרטית משוכללת להפליא. כל מה שנחוץ באמת זו
גישה מדעית, הבודקת קודם כל את המניע שלנו עצמו. מכוון שאם נהפוך להיות מודעים לכך
שכל מסקנה שגיבשנו אי פעם נובעת ממניע נסתר שאנו מושקעים בו פסיכולוגית
והישרדותית, נוכל להתחיל לבתר את הקשר המסועף של ההכרה בחרב הבהירות והאמת.
דרך
הבלבול האישי הקולות הפנימיים הסותרים הנשמעים באלימות ובכאב בתוכנו, אנו יכולים
לפצח את המנגנון כולו. כל מה שדרוש למעבדת המחקר שלנו אינו ציוד מורכב הקשה להשגה, כל מה שדרוש הוא אזמל המנתחים הנקרא כנות פשוטה ומוכנות לראות.
חדוה