יום שבת, 10 בפברואר 2018

לבד מול זה צלולה ושקטה










אני עומדת בדיוק במקום בו פעולה ואי פעולה נפגשים, זמן ואין זמן נבלעים אחד בשני. בנקודת המפגש הזו אני מתקיימת, כחומה, כחסימה, בין היפוכי הקטבים. יש הכרח גמור בכך שאהיה, שאהווה, שאתקיים! לכן אני לכודה בתוך קפלי הזמן, אובדת בתוך שמיכת הפוך הרכה שהוא מייצר עבורי.  דרך פעולה אובססבית בחיים, אני מוצאת את עצמי ממשיכה להאבק בקיומו, בתנועתו הנמרצת קדימה, מחכה לכנפיים שהובטחו לי.
אבל האני הזה, אין לו ברירה אלא למצוא דרך  להתגלם, ועצם קיומו הופך לפקק בתוך הפיסיקה הפשוטה של התנועה הרוטטת; הופעת החלקיקים והעלמותם.

אם אעז לרגע לצלול אל החלל בתוך גופי, אעלם והזמן יעלם אתי.

כן נכון הוא פראי, כן הוא מלא תשוקה אל עצמו, אל היכולת שלו להיות, לקרום עור במרחב שבו דבר אינו מתמשש. הוא עצמו ולא אחר יוצר את אשליית קיומו וגם נעלם בתוכה מרגע לרגע.
הוא זה המסתתר בנבכי חידת הקטבים שהמוח אינו יכול להכיל או לישב. כמו פעמון שהוכה פעם אחת וצלילו הולך ונמוג בפסגות ההרים. 
צליל שגסיסתו תלווה כל חוש שמיעה הנולד ומת אך הוא עצמו לעולם לא ידום. זו היא גוויעתו העדינה של האינסוף אל הזמני והקצוב, של  גל הים ההופך כיוון ונסוג לאחור, של הנשיפה ההופכת לשאיפה, של הלילה המתמוסס עם בוא האור.
כדי לאכול את המילים האלו בפה בבטן המוח חייב להיכנע, להכיר במגבלה התוחמת את יכולת התפיסה שלו. ידיעת אי ידיעתו. ידיעת כניעתו וקריסתו על מנת לדעת ידיעה אחרת, מיידית, חושנית, חיה. חובה וזכות הכחשותו, יהפכו לענן רך, לרגע נצחי מלא עונג של הקשבה. זו היא הקשבה נטולת בחירה, ריקה כמו החלל עצמו, שבה בדיוק כמו חלקיק המופיע ונעלם, ייוולדו החיים פראיים ומלאי תהילה וירקדו בתוכינו.

זו היא הפיסיקה החדשה של הקיום. זה המקום שחלקיקים יוצרים את רכות החומר וחושניותו, זה המקום בו כולנו קורסים אל האחדות המתקיימת בכל בלאוו הכי. 
החימר הרך על שולחן העבודה שלי מוותר על צורתו עבורי, אלוהים מוותר על עצמו עבור דבר גדול ממנו בהרבה. זו ההתבגרות שלנו שאינה זקוקה לסמכות אב נוקם ומעניש. 
ההתבגרות שלנו כחומר חווה חומר, כרטיטה מלאת חסד מתפשטת דרך אנרגיה של אהבה, מתרחבת אל עצמה, ממלאת את כל הקיים או יותר נכון מגלה את עצמה, רחבה, קרועה לרווחה אחת עם האינסוף, אחת עם כל קיים.
כל עוד לא נכיר במכניזם המוגבל של המוח שלנו ונמרוד בו, נמשיך לקרוע זה את זה ואת האדמה המופלאה הזו לגזרים. 
כל מה שדרוש לנו זו אינטימיות מוחלטת עם עצמנו; בתוכה תמיד נזהה את הרפטטיביות התבניתית של מוח המסוגל לעבד נתונים בצורה מסוימת אך נכשל לחלוטין בתמונה הגדולה. אם נבין זאת נוכל מתוך צלילות למרוד ברגשות העזים השולטים בנו דרך דפוסי מחשבה, פרשנות, זיכרונות, רצון מתמיד לעונג ופחד מכאב. נלמד להכיר את הדרך בה מנגנון המחשבה פועל בתוכנו, מכווץ את שרירי הגוף ומייצר סיפור אשר אנו מאמינים בו, מבלי לחקור את מקורותיו האמיתיים.
בתוך האינטימיות עם עצמנו נוכל להפגש עם הזמן כפי שהוא באמת, חף מדחפים, מחוספס כנייר זכוכית עדין, כמו ויברציה של צ'לו תחת קשת ההולכת לאחור וחוזרת, מנגנת את הכמיהה העצומה החבוייה בנו. אולי נגלה שאנו עשויים מהכמיהה עצמה, ונוכל סוף סוף לנוח מהמחשבה המתסכלת שיש משהו הנמצא אי שם בחוץ, שיוכל אי פעם להעניק לנו גאולה. משיח של נייר על חמור לבן וענף שקד פורח בידו, ג'יפ חדש ונוצץ, או כל דימוי אחר שהושתל בנו והפך מבלי דעת למושא, לאובייקט, נחשק ומפתה עבורנו.
אני יודעת שזו דרך לאמיצים בלבד, אבל נדמה לי שהגיע הזמן שנהיה אמיצים. כל כך הרבה דם וכאב נשפכים לשווא. כל כך הרבה חוכמה פונה לנתיבים שהתלמים החרוצים בהם אינם מאפשרים צלילות אמיתית. האומץ הזה מחייב להיות לרגע לגמרי לבד, ללא מסורת, ללא אב ואם, ללא משפחה או עם. לבד עם הכלום. לבד עם האומץ לחוש את עצמינו מבפנים ולהאמין שמה שאנו רואים, הנו אמתי.
באך עשה את זה בכל פוגה שכתב ועוד רבים המשמשים לנו השראה, נותנים לנו כוח לדעת שזה אפשרי.
אני מסימת לכתוב,על רקע ההזעקה שעולה ויורדת כרגע ומספר בומים שנשמעים במרחק, מנכיחים עבורי את כל מה שנכתב כאן בצורה חיה וחומרית לחלוטין.
ואני לבד מול זה צלולה ושקטה ואומרת שהגיע הזמן.