המקום בו חולמות הגבעות

שמונה בבוקר, פותחת את היום בבית הקפה האהוב עלי בשנים האחרונות. יושבת בשולחן הקבוע ומחכה לשרשרת האירועים המוכרת ההולכת לגרום לי אינספור הנאות קטנות מוכרות ובטוחות. הקפה שמוגש לי על ידי המלצרית, חמצמץ. אולי שינו את חלב הסוייה, אולי את החברה המספקת את הקפה? הטבח הרוסי שהיה מעדכן אותי בחיוך, מה הניח במאפה שיוגש לי עוד רגע, כבר איננו. כבר זמן מה אני יודעת שהדברים פה משתנים במהירות. יש ריח של טיגון בחלל, השולחנות עדיין לא סודרו מאתמול, רק עכשיו מתחילה המלצרית לטלטל ולמשוך אותם מצד לצד ולטאטא סביבם.

אני בוחנת את הציפייה הזו שמלווה אותי מול החיים בכלל, שהדברים האהובים עלי לא ישתנו, לא יזוזו ממקומם הבטוח שהועדתי להם בתוכי.

בעיקר אני חושבת, על הגבעות המעוגלות שיד אדם לא נגעה בהן עדיין, ועל החרדה המתמדת המלווה אותי, שלא יחוסו עליהן. ואכן, פתאום, כשאני נוסעת ביום רביעי האחרון, לטבעון דרך הכביש לרכסים, אני רואה אחת מאהובותי העתיקות נפרדת מעצמה. זו היא גבעה בהירה קטנה מעוגלת להפליא, כולה מנוקדת בסלעים פזורים שפטינה אפרפרה וחזזיות בגווני סתיו שחמחמים, הפכו ברבות השנים להיות לה למעין עור רך. בין סלעיה, שיחים קוצניים מעוגלים, מושלמים, זוקרים חוטים חומים דהויים שקופים למחצה משתדלים להיכנע לתמונה הכוללת ולמרקמים שכוחות טבע וזמן סבלניים, עיצבו באהבה.  ועכשיו טרקטור כתום ענק, גורף בעצלנות איתנה, את פני הקרקע ואחיו הצהוב כבר קודח במקדחת ענקים, קיר לבן קמחי ודרך לבנה מתה שתוביל אל הבתים הכעורים, שכבר כבר יצוצו פה בפעם הבאה שאסע לטבעון דרך רכסים.

והלב הרי נחמץ, ויודע שזה הגורל המחכה כמעט לכל גבעה, ולכל הר וואדי. כי הרי האנושות גדלה ללא שליטה, ובתיה גדלים מתשוקה, והמכוניות חולמות על כבישים מהירים ורחבים ממה שהיה להן עד כה. ותמיד יש איש ציבור שלאחיו יש חברה קבלנית לסלילת כבישים וטחינת הרים. והטרקטורים הרי כבר כמה ימים עומדים ללא מעש ויש כל כך הרבה יופי ושלמות שאפשר לטחון לאבק. ואני חושבת על שנות השישים שאליהן נולדתי ומתגעגעת בטיפשות אל הכבישים הצרים המפותלים שהוליכו מתל אביב לאשקלון וירדו בהכנעה בגשר אירי לתוך נחל לכיש ועלו בחזרה. ועל כל הגבעות וההרים השלמים ומושלמים שציירה לה אנה טיכו, ברישומיה, במשיכות הפחם שגאלו את הנוף שהייקים חשבוהו למיובש ושומם. גאלו אותו ואת גופה שלה הפראי החושני שהשתקף בו בשלמות.

כל גבעה כזו שייכת לנו, אנה, אני אומרת לה בלבי. כל גבעה כזו רק הגוף שלנו יודע את עומקה קיסמה וסודותיה הכמוסים ואת מליוני בעלי החיים הרומשים בחמוקיה המוצללים, ואיך תחיה נשמתינו הרקומה מאור ואנרגית חיים, במרחבי הגוף, תאיו, ועצביו, ללא ההידהוד המתוק הזה של יד אלוהים בבריאתו.

ואני נושאת את הידיעה הזו, את הקדושה המתחייבת מכךבביטני ההררית, בשדי המתעגלות, בדומה לך גבעתי. ואנחנו הנשים כולנו יודעות באיזה מקום חבוי שהנוף הזה המלא וממולא בקרם החיים, אינו נפרד מאתנו. ובכל זאת אישה בת זמננו תעדיף וילה רחבת ידיים מוקפת חומת בטון גבוה, שהקיפודים לא יוכלו לעבור דרכה בזחילתם הלילית החשאית. וחניה סלולה שעשבים שוטים לא יצמחו יותר חס וחלילה, והזמן יעמוד מלכת בחומריה המתים. הגוף שלנו הזה המעוגל שנדחק בקושי למכנסי ג'ינס נוקשות, חזיות ומחוכים, כואב את כאבן של כל הגבעות, את כל העיגולים הנחשקים, את כל החשקים, את הפראות שנגזלה. את הצעקה הרמה שקפאה על שפתינו התחתונה המרעידה מעוצם העצירה, ההכחשה. את הכניעה לרעיון על נוחות, ביטחון, צבירת רכוש, מעמד חברתי וכלכלי, הפרדה וחוסר אהבה.

והזמן זז במהירויות משתנות, מוחק את אהבותינו אחת לאחת ומלמד אותנו משהו שקשה כל כך ללמוד. אולי על המוות הנוכח בכל רגע נתון ושום חומת בטון לא תעצור אותו על סף החיים המשתנים תמידית, נולדים מתים באותו הבל נשימה.

אבל אני מתפללת על הגבעות, אל הלב המתבונן הרך באשר הוא שיראה ויחוש את העושר העמוק הטמון בהן ויחוס.

ועוד אני מתפללת שאנו הנשים נתעורר אל עצמנו, אל העוצמה החבוייה בנו ולא נוותר עוד. לא נשתף פעולה עם הפחד,היוהרה,תאוות הבצע והנוחות. שנדע את עצמנו פשוטות ופראיות ונדע שהאדמה והגבעות והעצים והוואדיות והציפורים,הם אנחנו. ונעדיף את הצניעות והפשטות והחסכנות על קוסמטיקה מתה ואביזרי אופנה שיעניקו לנו לרגע את התחושה המוזרה שאנחנו מושכות וסקסיות.

וברור שאם לא נעצור בחריקת בלמים נחושה, ונחקור את אמות הסיפים, עמודי היסוד של התרבות שהוזלפה באינפוזיה דורסנית אל תוך מוחותינו, לא נדע מהו אושר אמיתי.

אולי, אם בשקט, נעצום עינים ונחוש את עצמינו לרגע מבפנים, נוכל לגעת במשהו שלמרות שאין לו מילים, הוא גדול מכל הרעיונות שבשבילם אנו מוכנים לשלוח את בנינו למות. נוכל לגעת במקום המדוייק שאנחנו הופכים בו לגבעות והן הופכות להיות אנו, שבו העצים נעים ברוח הפנימית של הוויתינו, שאנו המים הצלולים הנובעים ממעינות ההר והגשמים הזורמים אל הים.

האספלט השחור הופך לנהר

החושך מוטל ברווח שבין שני רכסים. הכביש הסלול בתווך, חתוך במרחב ההיעדרות של פרוסה ענקית שהעלמותה המסתורית, הותירה פסי קרם גליים קפואים לנצח בקירות המזדקרים משני צדדיי.

פניה חדה ימינה ברמזור של אחיהוד, מעבר מכווץ תחת גשר הבטון החדש, של הרכבת לכרמיאל ובבת אחת כמו בעולם נטול מוצקות, השמש.

מול זגוגית השמשה הקדמית, דליים דליים של אור זהוב נשפכים לתוכי, אופפים ונושאים אותי ספוגה ושרוייה בנהרה הזוהרת.

האספלט השחור הופך לנהר זהב, קילוגרמים של זהב, טונות, מרוחים על הכביש ביד נדיבה.

זה כאן, לא ידעתם? כאן ולא שם כלוא בבנקים, באיגרות חוב ומניות עוברות לסוחר. זה כאן שופע ללא הרף מהמקור עצמו.

כל בוקר שופע ונמזג ללא חשבון, ללא ספירה, לא נמדד ולא נשקל, זורם ללא הרף בנהר השקוף הרוטט של חלקקים מרקדים, מופיעים ונעלמים מהאין אל היש. מהריקות שבטרם ההתגלמות, אל הזהב הטהור הבלתי נודע הניצב רכון, גבו אל הידוע ופניו קדימה ננגעות באור הדמדומים של הבלתי נתן לידיעה.

שם החיים מתרוצצים ומתחוללים מבלי שנוכל להבינם, מבלי שנוכל להקפיאם בידיעתינו אותם, להגבילם ולסדרם. שם הנצח עצמו מתקפל ומתפשט כחתול מרוצה, מגרגר את פעימת הזהב הרוטטת של הקיום. שם הכל נפשט עירום, מהמילים והרעיונות והתשוקות נושרות אל תהום ריקה. שם האור פוגש את האור ועושה אהבה עם האור, שם הכל חי ורוטט ומשוגע.

רק שמשמת הזכוכית לרגע, נדמה, מפרידה ביני ובין המרחב לו קראתי "שם", אבל האור אינו סופר את ההבדלה הזו. הוא אינו עוצר על עורי, אלא נשפך עוד ועוד פנימה מאחורי אפעפי. ברמזור של מושב אחיהוד לרגע עוצמת את עיני ורואה את הזהב פועם באלימות מתוכי. רואה שהשמש עצמה היא אני.

מהר מאוד ירד הערב

מהר מאוד ירד הערב, קר ויבש. בביתנו הלהבה החיה רוקדת באח ומשאירה מעין דוק של עשן ניחוחי העומד שקוף בחלל החדר.

חושך מתנפל מבחוץ דרך החלונות. לא,אין זה"אין אור" אלא ממש החושך עצמו, כחומר הבולע את החיים, חודר ללא מעצור מהעלטה בחוץ וכובש לו מקום בתוכי. דבר אינו חוסם  את זרימתו הפלומתית, לא וילונות הבד הכבדים הצונחים מטה מהקרניז או הזגוגיות הקפואות הכפולות.

יש רגע כמו קו פרשת מים פנימי, שאני חוצה מבלי משים, קו המסמן את הרצון והכמיהה להתממש כמשהו בחיים. כך נדמה לי. מעברו השני, של הקו הזה, נמסים ונעלמים כל הרצונות, התקוות והתשוקות הישנות, כל החלומות שחלמתי מאז ילדותי נמוגים.

זה קורה כלאחר יד, ללא שום כוונה או התכוננות מצידי, תופס אותי לרגע באיזה סיבוב על רגל ימין, בין ארון הבגדים למשקוף חדר השינה. מול פני המהבהבות במראה הקטנה, פנים שהגיל חרץ בהן עמוקות, שינה אותן כליל בשנים האחרונות, ועדיין לא התרגלתי אליהן (אף פעם לא הספקתי להתרגל לשינוי שחל בהן ולזהות אותן כפני) ואז בכלום הזה שלא קורה בו דבר, מתרחשת איזה בלימה שקטה ונוכחת. עצירה אשר בה כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי שאממש, שאשיג, מפסיקות בבת אחת להתקיים.

כל זה מתרחש בדיוק במקום הגיאוגראפי המסוים שבו נפגשים מתלה ברזל בודד וחלוד, המוברג אל צדודית הארון, עליו תלויים צעיפיי הרכים הצבעוניים, לבין המשקוף ממנו מתפצלות שתי דלתות העץ של חדר השינה. אני תופסת רגע מת וריק שבו אני יודעת את מותו, אבל עדיין, מכוח ההרגל, האינרציה אני מקיימת אותו. מקיימת בכל כוח שרירי מאמצי, יכולותיי המנטאליות והרגשיות, עובדת אותו, ממלאות אותו בחוסר לאות. זה רק מכוון שאין שום דבר אחר שאני מכירה שיכול להחליף את המאמץ המוכר והבטוח של יצירתו.

זה לא איזה הארה פורצת מודעות, לא איזה גילוי מבהיק בשמיי חיי, אלא פשוט ההבטה לאחור אל משהו שכבר התפוגג די מזמן, אבל לא יכולתי להכיר בהתפוגגותו. הייתי עסוקה בלתחזק את התמונה השלמה של חיים פעילים רצופים בהיגיון, סיבות ותוצאות, מטרות והשגתן. כך שכשהייתי על קו הרכס, קו פרשת המים, כלל לא ידעתי שאני פוסעת על חודו של להב ובטח לא ידעתי שמה שהכרתי, עד עכשיו, הסתיים.

רק ברגע זה, בערב שירד כל כך מהר, לא הספקתי להכין את תחפושות הלילה שלי. כל אותם מעשים ותפקידים שיכולה אני לעטות עלי, על מנת להמשיך ולתחזק בלב את התקווה המהבהבת שלובשת כל כך הרבה צורות וסיפורים, חיזוקים ותחושות.

ובפער שנוצר, משהו עצר וראה בצלילות בין ערפילי ההכרה המעומעמים שלעולם לא אהיה האמנית או הצלמת שרציתי להיות, ולעולם לא באמת רציתי להיות הצלמת או האמנית שרציתי להיות.

אבל ככל שניסיתי לעצור בעבר, לא באמת יכולתי לעצור. כי הייתי צעירה ומלאת תשוקה ויופי ותקווה, כן מפוצצת מפנים בתשוקה ובתקווה ועוצמה ויופי וחיים וגילוי.

לפעמים ואולי תמיד, בעצם, זו היתה הכמיהה, להיראות, להיות לגמרי נראית, נראית ואהובה. הייתי חייבת שמישהו שם בחוץ ינכיח את קיומי בהכרתו, יכיר בחד פעמיות הייחודית של הוויתי, שאראה דרך מבטו, את עובדת היותי ואאמין לה.

לא מחליטים לעצור, אלא ממצים את כל התנועות והריצות וההתרוצציות עד תום, ואז כבר אי אפשר להמציא את זה יותר. זה פשוט עוצר, כמו מוות, כמו התבגרות.

כמו הקולות הסובבים אותנו תמיד, קודחים בנו, בחוסר הביטחון שלנו, בקנאה ובהשוואה המתמדת לאחרים:

"את הסרט הזה כבר ראית? ממש מדהים ובתערוכה הנהדרת ההיא ובמוזיאון ובפסטיבל והסדנה, והמסעדה, ובקובה ובקזאחסטאן כבר היית"? כן, אני מהדהדת עם כל המשפטים הללו, כן, עוד רציתי לקפוץ בבאנג'י ולדאות מעל הכינרת, ולצלם אריה בספארי בטאנזניה ועוד'...

רגע. ומה אם כל זה שטויות מוחלטות, קישקושי תודעה חסרי כל משמעות? ומה אם כל הרצון הזה לחוות ולחוות, הנו סתם חסר משמעות?

והנה אני מבלי שהתכוונתי לכך הוטלתי כבר לצדו השני של קו פרשת המים.

בחיי שלא התכוונתי להגיע לשם. היו לי עוד המון תוכניות לעשות דברים, לראות אגמים צלולים, פסגות מושלגות, להתפתח בציור, לצלם את הבלתי נתן לתאור, המון.

אבל כאן כבר ירד לו הערב, וחושך ענוג, עלטה סמיכה, לוקחת לידיה את החיים שחייתי ואומרת לי שזה נגמר.

אומרים שאדם ללא תקווה אינו אדם. זהותינו העמוקה ביותר עשוייה כולה מתנועה קדימה כלפי הזמן שלא התגלם עדיין, מוחזקת ונשאת הלאה על ידי הדימיון שהוא יציר כפיו של הבטחות הזיכרון.

ומה עכשיו? לא עצובה, לא שמחה, רק סקרנית. מאוד סקרנית.

כאילו סוף כל סוף התפנה השולחן מהחיים, התפנה מכל פרטי הפרטים שגדשו אותו ונשאר ריק לחלוטין מולי. ללא הבטחה, ללא בריחה.

אני מחכה ואין כלום. כלום, אפילו לא יאוש.

זבוב  מטייל מתחת לאורה החם הזהוב של המנורה, ימים קשים לזבובים ימי הקרה הללו. מצד שמאל לו ולעיגול האור, מונחים משקפי הראייה שלי וצדף שאספתי פעם בים. החושך והאור מגיעים לכדי איזון מושלם.

השדות המעודנים של הסתיו, יומן התבוננות. פרק שני.

 16.3.08

אתמול ברכבת חיילת צמאה הניחה  בקבוק מים מינראליים לפניה על השולחן.

הרכבת רעדה ואתה המים. העיגול העליון בבקבוק רטט מלא חיים כשהשמש בחלון הופכת אותו לדיסק של אור בוהק באפלולית הקרון.

האירוע היה כל כך מינורי על רקע, הפעילות הסואנת של אנשים עולים ויורדים, מדברים בפלאפון, אוספים תיקים, ומצד שני הפעילות הסואנת הייתה כל כך מינורית על רקע דסקית הזהב הרוטטת.

23/3/08

גם כשהקיץ מגיע יש כמה מקומות שבהם החורף נשאר, הכלבים יודעים למצוא אותם. נושבת מהם רוח של קור ולחות ומקום מסתור אפלולי. הם לא שייכים לעונה, הם שייכים לנצח והזמן לא משתנה בהם לעולם.

זה מה שהכלבים אוהבים.

5/4/08

 בלילה מול המחשב מחפשת שמות של חברים ישנים באינטרנט. בודקת לאן הם הגיעו בעשרים השנים האחרונות. מוודאת שלא נשארתי מאחור.

מוודאת שהיד החרושה על המקלדת שייכת לי. 

19.12.06

 תפקידה של האמנות הוא לא לרפא אותנו מהשיגעון, אלא לרפא אותנו מהשפיות.

4/5/08

 הציור לא רק מעלה בי את השיגעון, הוא מעלה בי את הצייר. את אותה ישות שאמורה למות על מנת לאפשר אותו.

6/5/08

אמנות מתקיימת בדיוק בקו התפר שבין פראות לסדר.

9/4/08

הגברים בקרונות הרכבת

ילדים אלימים במשקפי שמש.

מתגודדים בקבוצות של ארבעה או חמישה, מתלהמים, מנפנפים בידיים, הגוף רועד משמיע קולות.

עכשיו הם צוחקים.

הנשים משתתקות.

הישות הנשית, ללא קשר לאופן שהיא מזהה את עצמה באופן מודע , מתכווצת. 

הישות הנשית, הנסתרת, באופן נפרד מהאישיות החיצונית שממשיכה לתפקד כרגיל, לחייג בטלפון הסלולארי או למלא תשבץ.

הכול כול כך סמוי, מתרחש מתחת להכרה כמו ממלכת עכברים המנהלת את העולם מתחת לקרשי הרצפה.

המועקה נמצאת 20  סנטימטרים קדימה מהגרון , נוכחת יותר מהגופים עצמם והבגדים שהם לובשים.

10/4/08

בעולם הרוחני מדברים על אחדות הכול.

דווקא ברכבת שכולם נמצאים באותו קרון, נתונים לגורל משותף

ההפרדה הופכת למוחשית יותר.

העיניים מביטות פנימה לכודות בתוך מרחב פנימי של דאגה.

זה הופך אחרי כמה תחנות לסוג של אלימות שקטה חדה כמו תער.

כבר הרבה נאמר על ניכור.

ברכבת הוא נוכח יותר. אולי בגלל שהנוף רץ כל כך מהר בחלונות ואי אפשר לגעת בו? אולי זה המרחק הקבוע המוברג בין המושבים?