הציפייה הזו לגשם

  

הציפיה הזו לגשם לרגעים הופכת לתחינה עצבנית: "נו כבר אלוהים, מה הבעיה לארגן לנו קצת גשם, מה כבר ביקשנו "?

למה את מתפללת אני אומרת לעצמי, למי?  

למרות כול מה שאני יודעת, התפילה הזו מנצחת את השפתיים את העפעפיים, נפלטת החוצה. והמילה הזו אלוהים, אלוהים אדירים, למה להשתמש בה בצורה כול כך חסרת אחריות? מה הקשר ביני ובין השפתיים המורדות הללו, הלב הזה הסרבן ששנים של חקירה עמוקה אסרטיבית מפוררת אמונות שווא, לא עזרו לו להבין שאין למי להתפלל? מאיפה זה בא, למען השם? מאיפה הדתיות החבויה הזו המנצחת אותי בכול פעם שמופיעה מצוקה?

אני לא מאמינה בדואליות הזו. אני לא מאמינה במערכת היחסים הילדותית הזו שבין האב הגדול המקשיב לצרכינו ומכוון את המאורעות בשרירות אכזרית או בלב נכמר. כבר שנים בכול פעם שהשיחים היבשים והעצים המאובקים נראים כאילו הגיעו לקצה של עצמם ואם לא תרד אף טיפת מים מהשמיים, הם יהפכו לאבק חום ויתפוררו על המדרון ממול, מתחיל המלמול הזה.

האם זה בגלל שגדלתי בבית דתי? או שאולי כולנו כך לא משנה מה הבנו או לא הבנו, הפסיכולוגיה ממשיכה לשתף פעולה עם הצורך הבסיסי הזה לשמים מלאי משמעות.

האם יכולה באמת להתפתח עצמאות פנימית והסכמה לחיות על קצה המסתורין מבלי לאחוז בו, מבלי להשתמש בו לשום נחמה? האם נתן לחיות כאילו הרגע קפצנו ממצוק "הידוע" והאוויר הריק מחזיק אותנו בחלל באורח נס, מבלי להתערב לטובתנו?

עכשיו, אני באה במגע עם האפשרות הזו. משהו פראי בועט בצלעותיי מבפנים. הלב כמו תינוק שהגיע זמנו להיוולד, לצאת לאוויר העולם מתחיל להשתולל, כמו סוס המריח את האורווה הוא שועט אל החלל הריק.

"זה מה שחיפשת!" הוא אומר לי "לא את השחרור שעליו מדברים המורים הרוחניים, אלא את זה".

(שום "זה" אינו מתמצק בחלל).

הלב פראי אף יותר מגביר תאוצה ונוסק, רק צחוקו נשמע מתגלגל. הכול הופך לחי ולא צפוי מלא איזה אהבה חושנית חסרת אובייקט, מבלבלת, סוערת. כול מה שהחושים פוגשים מועמד להיות הסיבה להתרחשות הזו, כאילו חייבים לשפוך אותה על משהו או מישהו, אחרת המכל שממנו היא נובעת יגאה על גדותיו ויתפרץ. 

הנחמה המוצעת במערכת היחסים עם אלוהים נראית כול כך מוגבלת מול הדבר הזה.

ובכול זאת בכול פעם שהעצים צמאים והוואדי ממול נראה כאילו הכול הולך להתפורר לאבק מהיובש הזה, אני מוצאת את עצמי ממלמלת תפילה.

חדוה

מדיטציה

24.11.13

בוקר. עדיין סתיו מאוחר. ללא גשם. צפייה.

כיסוי המיטה הירוק המחוספס מול החרוב הזכרי הפורח.

נשימה עמוקה וצלילה בעיניים עצומות שנפתחות מיד בחזרה. משהו מסרב לוותר על חוש הראייה. צלילה שניה פוגשת גושים עמוסי זיכרונות ותמונות, דאגות, הרהורים. לאט מתחילה לקרות מעין הפרדה בין תשומת הלב עצמה לבין התכנים המופעים בתוכה.

מתגלה המודעות למרחב הפוגש את האובייקטים המופיעים ונעלמים בו זה אחר זה.

יש רכות ועומק תחושת חלל קטיפתית פועמת מכילה, הזמן בולם לאיטו. כמו מכונית שחורה עתיקה העוצרת ברחוב לא סלול חשוך תחת פנס מסוגנן. ההתרחשות כבר מזמן השאירה אותי מאחור, פוגגה את קיומי, כול שנשאר הוא מודעות הניזונה מהאובייקטים המופיעים בתוכה. (האם ללא אובייקטים עדיין יכולה המודעות  להתקיים? האם אין היא בעצם סך כול האובייקטים הנמצאים בתנועה מתמדת של הופעה והעלמות?) נוצר הכרח לראות את כול המרחב כולו, מראשו ועד זנבו. כאילו תשומת הלב פונה לאחור, אל המקור ממנה נובעת המודעות אליה ומנסה לבלוע אל תוכה בבת אחת את כול המתקיים בה.( זו התנועה של הרכבת הנעה קדימה והברושים מול החלון טסים לאחור. שתי תנועות של זמן המאיינות זו את זו).

הדבר היחיד ששורד את ההתאיינות הזו, האובייקט האחרון הוא ה"כלום", השום דבר, החושך הקטיפתי שאין בו זמן או גבולות גזרה. עדיין אובייקט- עדיין מודעות שבתוכה הריקות הזו מתקיימת, נגיעה דקיקה על סף הדממה.

כול הסבר, כול ניסיון להבין, כול ניסיון להחזיק, כול ניסיון לומר לעצמך משהו עליו, מחזיר את עולם האובייקטים. אין שום ידיעה ולעולם לא תהיה. כמו אדם המגיע לתחנת רכבת ומוצא אותה ריקה מיד לאחר שהרכבת עברה בה. האם באמת עברה שם רכבת?

או אולי כמו אדם שאהובתו עזבה את העיר בזמן העדרו והוא פוסע בסמטאות מנסה לעקוב אחר ניחוח הבושם שנותר בהן. לעולם לא ידע האם דמיין את עקבות הבושם או שאכן העננה הקלושה ממשיכה להתקיים שם? אך כול עוד נשמה באפו יישאר הוא עומד בסמטה, לבדו, נושם את האוויר הקר הריק והמסתורין עצמו יהיה הניחוח הבשום שאליו הוא נעלם.

חדוה

14.11.13

שבע בבוקר.  קפה כרכור, פיסת חיים קודמת החוזרת בכל יום חמישי, כמו בית משיר ישן  מחיים קודמים. מטפלים אלטרנטיביים שהפכו למלצרים מורידים כיסאות מהשולחנות ושורקים לעצמם. תריס מתכת מתנגד לרגע ונפתח ברעש, רגלי שולחן חורקות על פני הרצפה המתקלפת, אור דמדומים צהוב של מנורות תקרה משתקף במשטחי הפורמייקה הבהירים של השולחנות.

בדרך לכאן המוח חד כתער זרם עם האוטוסטרדות הנפתחות אל ערפליי הבוקר אל עשן המכוניות הראשונות. חד כתער התעקש לחלק את החוויה האנושית למדרגות. הכריח אותי להתנסח בניגוד לרצוני בצורה שאינה מקובלת עלי:

שלושה סוגים שונים של התייחסות לחוויה האנושית.

אחד-

הכול הוא חוויה לכן כדאי לצבור כמה שיותר חוויות מוצלחות וחיוביות, חוויות עונג, לשתות, לאכול, סקס, הרפתקאות, מסעות  וכו'.  להספיק להתנסות בתקופת החיים כמה שיותר. לעשות וי על הגראנד קניון, על פנטזיה מסוימת ולהמשיך לחוויה הבאה. סוג זה של חיים מייצר  עליות ומורדות חדים. על כול עלייה מתגלה שיש גם ירידה. רולר- קוסטר אין סופי.

שניים-

קורית הבנה שחוויה חיובית גוררת אחריה חוויה שלילית ושהציפייה לעונג מביאה עמה סבל (הבודהא). מתפתח רצון לנוע מעבר לקטבים של עונג וכאב. מתחיל חיפוש אחר מרחב הנמצא מעבר לחוויה המשתנה, קרקע יציבה הקודמת להתנסות ומשיכה אל תורות רוחניות המדברות על נירוונה כמצב קיומי.

בהמשך מתברר שהחווה עצמו הוא הבעיה, עצם רצונו לשלוט בחוויה מפריע להיספגות במודעות האינסופית הנמצאת מעבר  לקטבים של עונג וכאב.

מתחיל מסע להיפתר מהחווה העיקש על מנת להיות החוויה נטו. המורים מבטיחים שכאשר ינשור החווה, נתמזג כמו טיפה אל אוקיינוס המודעות האינסופית ונדע שלווה, אהבה, התעלות ואושר. מבחינת המורים מכוון שאין יותר חווה, זו אינה חוויה אלא קרקע המציאות עצמה דהיינו הגשמה מלאה של משמעות החיים.

שלוש-

מסתבר שגם כאשר קרתה הנשירה של החווה עדיין מתקיימת יישות שרצה לספר לחברה. מסתבר שגם בליס ומודעות אינסופית זו עדיין חוויה. מסתבר שאין שום דבר הנמצא מעבר לחוויה אלא עוד סיפור המחליף את הסיפורים המוכרים. סיפור עם עומק כמובן ויש בו פאנצ' ליין הרבה יותר מבטיח בדבר הגשמה ומשמעות, אבל בסופו של דבר הוא אינו שונה מכול סיפור אחר.

 אנו חוזרים לנקודת ההתחלה ולהבנה שהכול הוא רק חוויה ושאי אפשר לצאת מתקרת הזכוכית הזו בחיים.

במקום לספר סיפור בדים חדש או לייצר דימויי מחליף, קורת הבנה שאין לאן ללכת ושמרגע הנשימה הראשון שלנו ועד האחרון הכול היה ויהיה סיפורים.

אין מה לעשות ואין לאן ללכת! כל משמעות שנתן למסע זה היא רק עוד ניסיון לשלוט בחוויה, לסדר את החיים לפי דימוי.

בשלב הזה אפשר לסדר את החוויה בחופשיות רבה ולגלות שהכול מלא הומור קוסמי שחור משחור ופשוט להרפות ולהשיל את מסעה הכבד מנשוא של המשמעות לטובת החיים עצמם.

חדוה