הסיפור שאינו נגמר

תשומת הלב הנה פונקציה זעירה בתוך המערכת המורכבת של התודעה. דרך התמקדות בתופעה זו או אחרת, מאפשרת תשומת הלב למערכת מלאה פרטים להיקלט. מרגע שמתרחשת ההתמקדות, מתחיל מחול שלם של תגובות: תחושה, הרגשה, רגש, ולבסוף מחשבה המעבדת את הנתונים שנקלטו ופולטת מסקנה, דיעה, תובנה.

בעצם, המחשבה מארגנת את כל ההתרחשות הנקלטת, לכדי אובייקט, תבנית, המאפשרים לה (לנו) לחוות שאנו "מבינים" את ההתרחשות.

הן מאפשרות לנו לחוש שיש לה גורם, סיבה, ושהיא נמצאת על רצף של היגיון תבוני מסוים.(אם אין אנו יכולים לסדר אותה בתוך אותו רצף הגיוני שאליו התרגלנו, אנו מכנים אותה "מטורפת" ובכך תוחבים אותה לתוך הקלסר, התבנית, המתאימים).

במשך הזמן, יוצר כל אדם, מערך של העדפות ודחיות, המשפיע ישירות, על תשומת הלב עצמה, ועל הבחירה להתמקד בתבניות מסורתיות (עבורו) ולהתעלם מאחרות. כמו כן המערכת המגיבה, מלמדת את האדם להיענות, פיזית, רגשית ותחושתית, בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. תגובה זו תהיה תואמת את מערך השקפותיו,ותשוקותיו, שהן פרי ישיר של המחשבה המארגנת, מסקנותיה המסוימות, העדפותיה ובחירותיה.

לכל זה אנו קוראים "מציאות".

התבנית המסוימת של תגובות ואירגונן דרך אילוף תשומת הלב ופרשנות בעלת חוקיות מסוימת ונטיות כאלו ואחרות, היא מה שאנו מכנים ה"אישיות" שלנו.

כאשר תרבות או עם או דת, נוהגים כקולקטיב, בדיוק באופן הזה, דהיינו מיקוד תשומת הלב הקולקטיבית בתופעה או תופעות מסוימות ועיבודן באופן הנובע מהתניות קולקטיביות היסטוריות, פיזיות, גיאוגראפיות,אתניות וכו'.. אנו יכולים לראות שהקולקטיב הופך ליישות הדומה בכל לאישיות.

אותה יישות כגון מדינה, תרבות, או מערכת דתית, תגיב ותעבד את הארועים והתופעות דרך כלל המערכות הרגשיות והתחושתיות של קהל תומכיה, ותסיק דרך מנהיגיה מסקנות התואמות את ההתחוללות כולה של המערכת הקולטת. דהיינו, החל מתשומת הלב הממוקדת בדברים מסוימים והמתעלמת מאחרים, וכלה במסקנות, מחשבות, אמונות ואידיאולוגיות.

לזה אנו קוראים "פוליטיקה".

המציאות עצמה, מורכבת מאין סוף תופעות המתחוללות בכל הרמות, החל מתופעות הטבע המגוונות, תנועת בני האדם ופעולותיהם במרחב הפלנטה, ועד תנועות קוסמיות אינסופיות שחלקן הזעיר ביותר, אנו מצליחים לראות ולנתח בעזרת המדענים שלנו והטלסקופים שלהם.

בסיפור המפורסם על ששת העיוורים הממששים פיל ומתארים אותו כל אחד לפי המפגש המסוים עם אחד מחלקיו, כבר אפשר להבין שאין תופעה ולו אחת, על פני האדמה שנתן לתאר אותה בצורה אובייקטיבית ולא דרך הפילטר של ה"תופש" אותה.

אם נלך רחוק יותר ונמקד את תשומת הלב ב"תפישה" עצמה ובכלים העומדים לרשותינו כשאנו בוחנים וחוקרים את אופן התרחשותה, אולי נגלה דבר מרעיש למדי.

אולי נגלה שכל מה שאנו יכולים לבוא אתו במגע, הנו סך כל הנתונים הנקלטים בתודעה, דרך מיקוד תשומת הלב, אך בשום צורה אין אנו יכולים לתפוש את התופש עצמו. אנו מוצפים בנתונים שהתודעה הערנית וחסרת המנוח קולטת ומעבדת. אין לנו שליטה על כך. אין אנו יכולים לעצור את המערכת מלנוע,לקלוט, לנתח ולהסיק מסקנות. חלק מהמסקנות אותן פולטת המערכת ללא הפסק הוא עצם קיומינו, הווה אומר אומר, עצם קיומינו כיישות או אישיות "תופשת", הממוקמת בתוך זמן ומרחב.

דבר נוסף לא פחות דרמתי ולא נפרד מהמסקנה הקודמת שמערכת התפישה מייצרת ללא הרף, היא התבנית המכונה "זמן".

תחושת הזמן או חוויית הזמן נובעות לאוו דוקא ישירות מרצף קליטת הנתונים, אלא אך ורק מתוך הפרשנות של המחשבה את תופעת הקליטה עצמה.

על מנת שתווצר חווייה של המשכיות וזמן, חייבת להיות תנועה בין התופש והנתפש. התופש חייב להיות נפרד מהנתפש (התופש- יישות קבועה בזמן ובמרחב) והוא באמצעות התודעה קולט את מכלול התופעות המתרחשות מחוצה לו, מפרש אותן ובונה מהן תבניות קוגנטיביות ובכך בעצם מייצר שוב ושוב את מערכת היחסים הקבועה המתקימת בין שני אובייקטים- התופש והנתפש.

אך נתן לראות בבירור שהמסקנה בדבר קיומו של התופש נובעת מפרשנות, כמו כל הבנה אחרת, כמו כל אחד מהעיוורים שמישש את הפיל והסיק מסקנה, צייר במוחו ציור מדוייק לחוויה המסוימת אותה חווה.

בעצם אם נקח מהמשוואה ולו רק כדי לשחק לרגע, עם מערכת התפישה שלנו, את הנתון המכונה "זמן", נגלה דבר מרעיש. נגלה שכל מערך האישיות על נטיותיה וייחודיותה, על ההיסטוריה שלה והמניעים הפרטיים שלה, על תקוותיה ומאפיניה, אינם מתקימים יותר. האישיות עצמה מתקיימת כסיפור, עשוי מזמן, שרק התפישה של עבר ועתיד נופחים בה רוח חיים.

אם נחזור אל העיוורים והפיל, נראה שאנו העיוורים הללו, המסיקים דרך התפישה המוגבלת שלנו והחוייה המותנית והמסוימת שלנו, מסקנה חסרת שחר, על קיומינו אנו.

אם נעיז ונלך עוד צעד אחד קדימה, נראה שכל סיפור שבו האמנו אי פעם, נבע וינבע בהכרח מפרשנות לא אובייקטיבית הנולדת בתודעה המותנית שלנו.

זה זמן מצויין לעצור לרגע ואולי אף לעצום עיניים. לא כאקט רוחני, אין פה שום דבר רוחני. אלא כאקט של התרוקנות. כאקט המאפשר לחקירה הזו לצור ולו לרגע סוג של ואקום ולאתגר מחדש את מערכת התפישה.

השאלות הבאות שתעלה, אני מניחה, הן:

אז מה זה אומר? האם כל מה שנחווה או חווינו אינו אמת? האם יכולים אנו להפסיק מלספר סיפורים על חיינו? מהי המציאות? מי אנחנו?

האם יכול להיות שאין דבר כזה מציאות כלל? האם יכול להיות שהתודעה היא אינסופית, חסרת מגבלה, חסרת מימד, חסרת זמן, ושרק הסיפורים אותם אנו לשים מתוך החימר הגמיש והרך הזה, נדמים לנו כמתמצקים לכלל צורה, מבנה, עלילה ומשמעות?

האם יכול להיות שסיפור הבריאה בספר בראשית, אחד מראשוני המיתוסים והאפוסים שיצרה התודעה האנושית, אינו מתאר התרחשות שהתחוללה לפני 15 מיליארד שנה (או לפי הדת היהודית לפני חמשת אלפים שנים), אלא את התוהו ובוהו הרוחשים כחומר, כמודעות, במרחב היולי שבו המחשבה המארגנת, התודעה שלנו, עורכת כמו בקולנוע קוסמי רב מימדים את הסרט המוקרן על מליארדי מסכי התודעה האנושית. כשאני אומרת מוקרן אני מתכוונת לנערך ומוקרן ומתרחש בו זמנית, במרחב שאין בו מרחב של זמן וחלל ושאין בו תופש ונתפש. אלא לנצח הכל אפשרי, הכל נוצר מתפצפץ, מתבקע, נולד ומת, מצייר מערכות של אסטטיקה ואנטלגנציה אינסופיות ובאותה תנועה מפורר וממוסס הכל לכדי איינות וריקות מוחלטת?

עוד סיפור ללא ספק הדורש זמן על מנת לייצר את הנארטיב של עצמו. אבל מזכיר לנו להשאר ערניים, מזכיר לנו לשים לב לחוסר הממשות של כל נראטיב שנצור אי פעם, מצד אחד ומצד שני, את חוסר הברירה שלנו, אלא לייצר שוב ושוב את המיתוס שלנו.

אפשר לפרוש כנפיים ולדאות מעל מצוקי החיים, לעוף בשלווה מעל גלי האוקיאנוס הגועשים, ולדעת שאנו חופשיים מהם, כי אנו ללא זמן ומרחב, ללא תופש ונתפש, מעולם לא היינו נפרדים מהם, כי המציאות עשוייה מחומרי בריאה שקופים ורוטטים בטוהר אינסופי, משאירים לנו ליצור מהם בכל רגע ורגע את הנצח המלא וגדוש באהבה, תום, יופי ואמת.

(מצוקי גיתה,31.8.16)

התרסקות רכה על חוף דומם

הסתיו מת עלי, נקבר בדיר אל שחיף שם מדומיין שהמציא סמי מהחומרי בניין למטה בצומת ג'ת למצבור הסלעים השחופים האפורים שהתגבב כאן לכדי הר. מת אב ומת אלול ומת חומם, מת ונקבר לו הסתיו.

לא רק הסתיו מת ונקבר החיים עצמם מתו ונקברו, החיים שנדמה שהתחברנו אני והם, התחבבנו, רקמנו עלילות משותפות, בחנו את המניעים הנסתרים  וגילינו רבדים עמוקים שפויים ביותר חיוביים בתכלית החיוביות, גם הם מתו. החיים מתו עלי ללא דרמה, ללא סיפור, ככה סתם גססו להם בחודשים האחרונים מתרוקנים מעצב ומשמחה, מרצון להגיע או להשיג דבר מה. כל שאיפה שהייתה לי נלקחה הצידה בשקט, נבחנה, התערטלה ונשאלה רק שאלה אחת, מה את רוצה להשיג מכך? זה תמיד הספיק לצערי, זה תמיד פירק את המוצקות והוודאות שהיו שם.

האם יכולים החיים לחיות ללא סיפור? האם נשארים בהם חיים בחיים, אחרי שנלקח מהם כל מניע? מה נשאר בהם כשכלום כבר לא יכול  לצור צורות דמיוניות מסתלסלות על פני המים, אדוות חסרות ממש המטלטלות אותנו באמונות שווא מתחלפות?

כמו אדון קהלת אני מתה בחיי, מסיימת מעגל נוסף של התפקחות, התרסקות רכה על חוף דומם ולח שאין בו דבר- אפילו לא התרסקות.

הסיפור האחרון שגווע עם הסתיו הזה, הוא התקווה הכמיהה חסרת המנוח ללכת מעבר לעצמי, להתעורר רוחנית, למצוא יום אחד את העצמיות שלי ממוזגת עם הכל ללא אגו, ללא אני. איזה סיפור מדהים, איזו עלילת גבורה שכמעט ואינה ניתנת להשגה ולכן, אין חשש לעולם לא תילקח ממני. " אי שם מעבר לאופק בענן  נפשך מבקשת להתרחק מכאן"(מתוך הקוסם מארץ עוץ). אולי כל מה שיש לנו בחיים זו כמיהה, כיסופים כמו שאומרים המשוררים?

כמה כסף, כוח והשפעה צוברים מורים רוחניים לסוגיהם בניסיון התמים או הציני שלהם לקחת אותנו לשם. אין לנו ברירה אלא ללכת אתם, כי כאן ברור שזה לא משהו. לפחות שם זה לא כאן, יש לזה פוטנציאל, משום שההבטחה שם, אינה כל כך מטומטמת כמו ההבטחה כאן. ההבטחה המגוחכת לעונג, לנוחות, לצבירת כסף ונכסים, כל הדברים המיותרים הללו שלא הפכו אפילו אדם אחד למאושר באמת. במסע הרוחני, הלב שלנו מזהה את האפשרות לחוויה משודרגת הוליסטית, מקודשת, מלאה בטוב ברוך וביופי. אין בזה רע כלל. אבל הבוקר בגשם הראשון הזה שירד לו משם, מהשמיים שמעלינו שבחובם, כך נדמה לנו, מסתתרים כל אותם דברים שאין אנו מסוגלים לראות מכאן.

 בבוקר המתוק והריחני הזה הנע מהבהיר הבוהק אל המעורפל הרטוב הסוער והמסתורי, בבוקר הזה הסתיים מעגל נוסף של חיים והותיר אותי כמו לווייתן כחול ענק גוסס על חופיהם.

המוות הוא שלם ללא חריץ של תקווה, אין בו שמחה, אין בו גילוי תובנה או סיפור. כל המניעים נאספו לתוך סל של בהירות אכזרית, נלקטו ונחשפו במהותם הפנימית, כחלום בלהה שלי ושל האנושות כולה, קורי האשליה המאמינה בעצם קיומו ותקפותו של כל סיפור.

מיליארדי סיפורים שונים ומשונים, צבועים בכל גווני הקשת הנטווים ונערכים כל רגע מחדש על ידי יחידים וקבוצות, עמים ודתות, על מנת לייצר שלל חוויות או להימנע משלל חוויות אחרות. ולכל הסיפורים לא משנה מה התוכן הצורה המסר ועלילותיהם המפותלות יש מכנה משותף אחד- המניע עצמו. המניע הוא התסריטאי המחונן הטווה את חוט האמונה יוצר מראות, ארכיטקטורה ומלבושים, תספורות, עוטף נשים בשחור מכף רגל ועד ראש, חובש כובעי פרווה מהמאה השבע עשרה על אברכים צעירים בחמסין ירושלמי, מצדיק רצח אכזרי של "לא מאמינים," מחלק את האנושות לקבוצות וגזעים.

אני רואה את חיי נעים במעגלי התפקחות הולכים ומעמיקים, בתחילה התפקחתי מאמונה ודת אחת מסוימת עליה גודלתי, אחר כך מדרך החיים המערבית המנסה להגיע לאן שהוא, לצבור כסף ורכוש, הצלחה והשפעה. אחר כך נחשף הצורך להיות אמנית או סופרת. ולבסוף נשאר המעגל המפתה והמתעתע מכל- המסלול הרוחני. מעגל שעסק בחוויה עצמה המופשטת ביותר, מעגל שעסק בחווה עצמו ובצורך שלו להיעלם אל תוך החוויה ולתוך החיים ועל ידי כך למצוא שלווה נצחית ועילאית המכונה אננדה.

יש ריח עדין של לחות מהגשם שירד הבוקר, מעורבב בריח עשן רטוב משריפת קוצים בוואדי ממול. הקפה כבר התקרר, החתול הג'ינג'י השמן נרדם מכורבל בפינת המיטה.

אין בי כוח לחיות את המוות הזה, אבל איש אינו שואל אותי, כמו שמעולם לא שאלו אותי. המוות הוא כאן וזהו, וכמו ליוויתן כחול גדול הגוסס על החוף אני מגלה שכל מה שנשאר  אולי זה החיים ללא תקווה או חוסר תקווה, ללא עתיד וללא חוסר עתיד, וכל סיפור אחר שיסופר עליהם או עלי אין בו תוקף ואפילו המוות הוא הסבר קלוש ומצוץ המנסה בציפורניו לאחוז בקיר הגבוהה של המסתורין עצמו. והגוף והגוף נהיה רעב וצמא וצריך ללכת בדחיפות לשירותים.