המקום בו חולמות הגבעות

שמונה בבוקר, פותחת את היום בבית הקפה האהוב עלי בשנים האחרונות. יושבת בשולחן הקבוע ומחכה לשרשרת האירועים המוכרת ההולכת לגרום לי אינספור הנאות קטנות מוכרות ובטוחות. הקפה שמוגש לי על ידי המלצרית, חמצמץ. אולי שינו את חלב הסוייה, אולי את החברה המספקת את הקפה? הטבח הרוסי שהיה מעדכן אותי בחיוך, מה הניח במאפה שיוגש לי עוד רגע, כבר איננו. כבר זמן מה אני יודעת שהדברים פה משתנים במהירות. יש ריח של טיגון בחלל, השולחנות עדיין לא סודרו מאתמול, רק עכשיו מתחילה המלצרית לטלטל ולמשוך אותם מצד לצד ולטאטא סביבם.

אני בוחנת את הציפייה הזו שמלווה אותי מול החיים בכלל, שהדברים האהובים עלי לא ישתנו, לא יזוזו ממקומם הבטוח שהועדתי להם בתוכי.

בעיקר אני חושבת, על הגבעות המעוגלות שיד אדם לא נגעה בהן עדיין, ועל החרדה המתמדת המלווה אותי, שלא יחוסו עליהן. ואכן, פתאום, כשאני נוסעת ביום רביעי האחרון, לטבעון דרך הכביש לרכסים, אני רואה אחת מאהובותי העתיקות נפרדת מעצמה. זו היא גבעה בהירה קטנה מעוגלת להפליא, כולה מנוקדת בסלעים פזורים שפטינה אפרפרה וחזזיות בגווני סתיו שחמחמים, הפכו ברבות השנים להיות לה למעין עור רך. בין סלעיה, שיחים קוצניים מעוגלים, מושלמים, זוקרים חוטים חומים דהויים שקופים למחצה משתדלים להיכנע לתמונה הכוללת ולמרקמים שכוחות טבע וזמן סבלניים, עיצבו באהבה.  ועכשיו טרקטור כתום ענק, גורף בעצלנות איתנה, את פני הקרקע ואחיו הצהוב כבר קודח במקדחת ענקים, קיר לבן קמחי ודרך לבנה מתה שתוביל אל הבתים הכעורים, שכבר כבר יצוצו פה בפעם הבאה שאסע לטבעון דרך רכסים.

והלב הרי נחמץ, ויודע שזה הגורל המחכה כמעט לכל גבעה, ולכל הר וואדי. כי הרי האנושות גדלה ללא שליטה, ובתיה גדלים מתשוקה, והמכוניות חולמות על כבישים מהירים ורחבים ממה שהיה להן עד כה. ותמיד יש איש ציבור שלאחיו יש חברה קבלנית לסלילת כבישים וטחינת הרים. והטרקטורים הרי כבר כמה ימים עומדים ללא מעש ויש כל כך הרבה יופי ושלמות שאפשר לטחון לאבק. ואני חושבת על שנות השישים שאליהן נולדתי ומתגעגעת בטיפשות אל הכבישים הצרים המפותלים שהוליכו מתל אביב לאשקלון וירדו בהכנעה בגשר אירי לתוך נחל לכיש ועלו בחזרה. ועל כל הגבעות וההרים השלמים ומושלמים שציירה לה אנה טיכו, ברישומיה, במשיכות הפחם שגאלו את הנוף שהייקים חשבוהו למיובש ושומם. גאלו אותו ואת גופה שלה הפראי החושני שהשתקף בו בשלמות.

כל גבעה כזו שייכת לנו, אנה, אני אומרת לה בלבי. כל גבעה כזו רק הגוף שלנו יודע את עומקה קיסמה וסודותיה הכמוסים ואת מליוני בעלי החיים הרומשים בחמוקיה המוצללים, ואיך תחיה נשמתינו הרקומה מאור ואנרגית חיים, במרחבי הגוף, תאיו, ועצביו, ללא ההידהוד המתוק הזה של יד אלוהים בבריאתו.

ואני נושאת את הידיעה הזו, את הקדושה המתחייבת מכךבביטני ההררית, בשדי המתעגלות, בדומה לך גבעתי. ואנחנו הנשים כולנו יודעות באיזה מקום חבוי שהנוף הזה המלא וממולא בקרם החיים, אינו נפרד מאתנו. ובכל זאת אישה בת זמננו תעדיף וילה רחבת ידיים מוקפת חומת בטון גבוה, שהקיפודים לא יוכלו לעבור דרכה בזחילתם הלילית החשאית. וחניה סלולה שעשבים שוטים לא יצמחו יותר חס וחלילה, והזמן יעמוד מלכת בחומריה המתים. הגוף שלנו הזה המעוגל שנדחק בקושי למכנסי ג'ינס נוקשות, חזיות ומחוכים, כואב את כאבן של כל הגבעות, את כל העיגולים הנחשקים, את כל החשקים, את הפראות שנגזלה. את הצעקה הרמה שקפאה על שפתינו התחתונה המרעידה מעוצם העצירה, ההכחשה. את הכניעה לרעיון על נוחות, ביטחון, צבירת רכוש, מעמד חברתי וכלכלי, הפרדה וחוסר אהבה.

והזמן זז במהירויות משתנות, מוחק את אהבותינו אחת לאחת ומלמד אותנו משהו שקשה כל כך ללמוד. אולי על המוות הנוכח בכל רגע נתון ושום חומת בטון לא תעצור אותו על סף החיים המשתנים תמידית, נולדים מתים באותו הבל נשימה.

אבל אני מתפללת על הגבעות, אל הלב המתבונן הרך באשר הוא שיראה ויחוש את העושר העמוק הטמון בהן ויחוס.

ועוד אני מתפללת שאנו הנשים נתעורר אל עצמנו, אל העוצמה החבוייה בנו ולא נוותר עוד. לא נשתף פעולה עם הפחד,היוהרה,תאוות הבצע והנוחות. שנדע את עצמנו פשוטות ופראיות ונדע שהאדמה והגבעות והעצים והוואדיות והציפורים,הם אנחנו. ונעדיף את הצניעות והפשטות והחסכנות על קוסמטיקה מתה ואביזרי אופנה שיעניקו לנו לרגע את התחושה המוזרה שאנחנו מושכות וסקסיות.

וברור שאם לא נעצור בחריקת בלמים נחושה, ונחקור את אמות הסיפים, עמודי היסוד של התרבות שהוזלפה באינפוזיה דורסנית אל תוך מוחותינו, לא נדע מהו אושר אמיתי.

אולי, אם בשקט, נעצום עינים ונחוש את עצמינו לרגע מבפנים, נוכל לגעת במשהו שלמרות שאין לו מילים, הוא גדול מכל הרעיונות שבשבילם אנו מוכנים לשלוח את בנינו למות. נוכל לגעת במקום המדוייק שאנחנו הופכים בו לגבעות והן הופכות להיות אנו, שבו העצים נעים ברוח הפנימית של הוויתינו, שאנו המים הצלולים הנובעים ממעינות ההר והגשמים הזורמים אל הים.

האספלט השחור הופך לנהר

החושך מוטל ברווח שבין שני רכסים. הכביש הסלול בתווך, חתוך במרחב ההיעדרות של פרוסה ענקית שהעלמותה המסתורית, הותירה פסי קרם גליים קפואים לנצח בקירות המזדקרים משני צדדיי.

פניה חדה ימינה ברמזור של אחיהוד, מעבר מכווץ תחת גשר הבטון החדש, של הרכבת לכרמיאל ובבת אחת כמו בעולם נטול מוצקות, השמש.

מול זגוגית השמשה הקדמית, דליים דליים של אור זהוב נשפכים לתוכי, אופפים ונושאים אותי ספוגה ושרוייה בנהרה הזוהרת.

האספלט השחור הופך לנהר זהב, קילוגרמים של זהב, טונות, מרוחים על הכביש ביד נדיבה.

זה כאן, לא ידעתם? כאן ולא שם כלוא בבנקים, באיגרות חוב ומניות עוברות לסוחר. זה כאן שופע ללא הרף מהמקור עצמו.

כל בוקר שופע ונמזג ללא חשבון, ללא ספירה, לא נמדד ולא נשקל, זורם ללא הרף בנהר השקוף הרוטט של חלקקים מרקדים, מופיעים ונעלמים מהאין אל היש. מהריקות שבטרם ההתגלמות, אל הזהב הטהור הבלתי נודע הניצב רכון, גבו אל הידוע ופניו קדימה ננגעות באור הדמדומים של הבלתי נתן לידיעה.

שם החיים מתרוצצים ומתחוללים מבלי שנוכל להבינם, מבלי שנוכל להקפיאם בידיעתינו אותם, להגבילם ולסדרם. שם הנצח עצמו מתקפל ומתפשט כחתול מרוצה, מגרגר את פעימת הזהב הרוטטת של הקיום. שם הכל נפשט עירום, מהמילים והרעיונות והתשוקות נושרות אל תהום ריקה. שם האור פוגש את האור ועושה אהבה עם האור, שם הכל חי ורוטט ומשוגע.

רק שמשמת הזכוכית לרגע, נדמה, מפרידה ביני ובין המרחב לו קראתי "שם", אבל האור אינו סופר את ההבדלה הזו. הוא אינו עוצר על עורי, אלא נשפך עוד ועוד פנימה מאחורי אפעפי. ברמזור של מושב אחיהוד לרגע עוצמת את עיני ורואה את הזהב פועם באלימות מתוכי. רואה שהשמש עצמה היא אני.

מהר מאוד ירד הערב

מהר מאוד ירד הערב, קר ויבש. בביתנו הלהבה החיה רוקדת באח ומשאירה מעין דוק של עשן ניחוחי העומד שקוף בחלל החדר.

חושך מתנפל מבחוץ דרך החלונות. לא,אין זה"אין אור" אלא ממש החושך עצמו, כחומר הבולע את החיים, חודר ללא מעצור מהעלטה בחוץ וכובש לו מקום בתוכי. דבר אינו חוסם  את זרימתו הפלומתית, לא וילונות הבד הכבדים הצונחים מטה מהקרניז או הזגוגיות הקפואות הכפולות.

יש רגע כמו קו פרשת מים פנימי, שאני חוצה מבלי משים, קו המסמן את הרצון והכמיהה להתממש כמשהו בחיים. כך נדמה לי. מעברו השני, של הקו הזה, נמסים ונעלמים כל הרצונות, התקוות והתשוקות הישנות, כל החלומות שחלמתי מאז ילדותי נמוגים.

זה קורה כלאחר יד, ללא שום כוונה או התכוננות מצידי, תופס אותי לרגע באיזה סיבוב על רגל ימין, בין ארון הבגדים למשקוף חדר השינה. מול פני המהבהבות במראה הקטנה, פנים שהגיל חרץ בהן עמוקות, שינה אותן כליל בשנים האחרונות, ועדיין לא התרגלתי אליהן (אף פעם לא הספקתי להתרגל לשינוי שחל בהן ולזהות אותן כפני) ואז בכלום הזה שלא קורה בו דבר, מתרחשת איזה בלימה שקטה ונוכחת. עצירה אשר בה כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי שאממש, שאשיג, מפסיקות בבת אחת להתקיים.

כל זה מתרחש בדיוק במקום הגיאוגראפי המסוים שבו נפגשים מתלה ברזל בודד וחלוד, המוברג אל צדודית הארון, עליו תלויים צעיפיי הרכים הצבעוניים, לבין המשקוף ממנו מתפצלות שתי דלתות העץ של חדר השינה. אני תופסת רגע מת וריק שבו אני יודעת את מותו, אבל עדיין, מכוח ההרגל, האינרציה אני מקיימת אותו. מקיימת בכל כוח שרירי מאמצי, יכולותיי המנטאליות והרגשיות, עובדת אותו, ממלאות אותו בחוסר לאות. זה רק מכוון שאין שום דבר אחר שאני מכירה שיכול להחליף את המאמץ המוכר והבטוח של יצירתו.

זה לא איזה הארה פורצת מודעות, לא איזה גילוי מבהיק בשמיי חיי, אלא פשוט ההבטה לאחור אל משהו שכבר התפוגג די מזמן, אבל לא יכולתי להכיר בהתפוגגותו. הייתי עסוקה בלתחזק את התמונה השלמה של חיים פעילים רצופים בהיגיון, סיבות ותוצאות, מטרות והשגתן. כך שכשהייתי על קו הרכס, קו פרשת המים, כלל לא ידעתי שאני פוסעת על חודו של להב ובטח לא ידעתי שמה שהכרתי, עד עכשיו, הסתיים.

רק ברגע זה, בערב שירד כל כך מהר, לא הספקתי להכין את תחפושות הלילה שלי. כל אותם מעשים ותפקידים שיכולה אני לעטות עלי, על מנת להמשיך ולתחזק בלב את התקווה המהבהבת שלובשת כל כך הרבה צורות וסיפורים, חיזוקים ותחושות.

ובפער שנוצר, משהו עצר וראה בצלילות בין ערפילי ההכרה המעומעמים שלעולם לא אהיה האמנית או הצלמת שרציתי להיות, ולעולם לא באמת רציתי להיות הצלמת או האמנית שרציתי להיות.

אבל ככל שניסיתי לעצור בעבר, לא באמת יכולתי לעצור. כי הייתי צעירה ומלאת תשוקה ויופי ותקווה, כן מפוצצת מפנים בתשוקה ובתקווה ועוצמה ויופי וחיים וגילוי.

לפעמים ואולי תמיד, בעצם, זו היתה הכמיהה, להיראות, להיות לגמרי נראית, נראית ואהובה. הייתי חייבת שמישהו שם בחוץ ינכיח את קיומי בהכרתו, יכיר בחד פעמיות הייחודית של הוויתי, שאראה דרך מבטו, את עובדת היותי ואאמין לה.

לא מחליטים לעצור, אלא ממצים את כל התנועות והריצות וההתרוצציות עד תום, ואז כבר אי אפשר להמציא את זה יותר. זה פשוט עוצר, כמו מוות, כמו התבגרות.

כמו הקולות הסובבים אותנו תמיד, קודחים בנו, בחוסר הביטחון שלנו, בקנאה ובהשוואה המתמדת לאחרים:

"את הסרט הזה כבר ראית? ממש מדהים ובתערוכה הנהדרת ההיא ובמוזיאון ובפסטיבל והסדנה, והמסעדה, ובקובה ובקזאחסטאן כבר היית"? כן, אני מהדהדת עם כל המשפטים הללו, כן, עוד רציתי לקפוץ בבאנג'י ולדאות מעל הכינרת, ולצלם אריה בספארי בטאנזניה ועוד'...

רגע. ומה אם כל זה שטויות מוחלטות, קישקושי תודעה חסרי כל משמעות? ומה אם כל הרצון הזה לחוות ולחוות, הנו סתם חסר משמעות?

והנה אני מבלי שהתכוונתי לכך הוטלתי כבר לצדו השני של קו פרשת המים.

בחיי שלא התכוונתי להגיע לשם. היו לי עוד המון תוכניות לעשות דברים, לראות אגמים צלולים, פסגות מושלגות, להתפתח בציור, לצלם את הבלתי נתן לתאור, המון.

אבל כאן כבר ירד לו הערב, וחושך ענוג, עלטה סמיכה, לוקחת לידיה את החיים שחייתי ואומרת לי שזה נגמר.

אומרים שאדם ללא תקווה אינו אדם. זהותינו העמוקה ביותר עשוייה כולה מתנועה קדימה כלפי הזמן שלא התגלם עדיין, מוחזקת ונשאת הלאה על ידי הדימיון שהוא יציר כפיו של הבטחות הזיכרון.

ומה עכשיו? לא עצובה, לא שמחה, רק סקרנית. מאוד סקרנית.

כאילו סוף כל סוף התפנה השולחן מהחיים, התפנה מכל פרטי הפרטים שגדשו אותו ונשאר ריק לחלוטין מולי. ללא הבטחה, ללא בריחה.

אני מחכה ואין כלום. כלום, אפילו לא יאוש.

זבוב  מטייל מתחת לאורה החם הזהוב של המנורה, ימים קשים לזבובים ימי הקרה הללו. מצד שמאל לו ולעיגול האור, מונחים משקפי הראייה שלי וצדף שאספתי פעם בים. החושך והאור מגיעים לכדי איזון מושלם.

השדות המעודנים של הסתיו, יומן התבוננות. פרק שני.

 16.3.08

אתמול ברכבת חיילת צמאה הניחה  בקבוק מים מינראליים לפניה על השולחן.

הרכבת רעדה ואתה המים. העיגול העליון בבקבוק רטט מלא חיים כשהשמש בחלון הופכת אותו לדיסק של אור בוהק באפלולית הקרון.

האירוע היה כל כך מינורי על רקע, הפעילות הסואנת של אנשים עולים ויורדים, מדברים בפלאפון, אוספים תיקים, ומצד שני הפעילות הסואנת הייתה כל כך מינורית על רקע דסקית הזהב הרוטטת.

23/3/08

גם כשהקיץ מגיע יש כמה מקומות שבהם החורף נשאר, הכלבים יודעים למצוא אותם. נושבת מהם רוח של קור ולחות ומקום מסתור אפלולי. הם לא שייכים לעונה, הם שייכים לנצח והזמן לא משתנה בהם לעולם.

זה מה שהכלבים אוהבים.

5/4/08

 בלילה מול המחשב מחפשת שמות של חברים ישנים באינטרנט. בודקת לאן הם הגיעו בעשרים השנים האחרונות. מוודאת שלא נשארתי מאחור.

מוודאת שהיד החרושה על המקלדת שייכת לי. 

19.12.06

 תפקידה של האמנות הוא לא לרפא אותנו מהשיגעון, אלא לרפא אותנו מהשפיות.

4/5/08

 הציור לא רק מעלה בי את השיגעון, הוא מעלה בי את הצייר. את אותה ישות שאמורה למות על מנת לאפשר אותו.

6/5/08

אמנות מתקיימת בדיוק בקו התפר שבין פראות לסדר.

9/4/08

הגברים בקרונות הרכבת

ילדים אלימים במשקפי שמש.

מתגודדים בקבוצות של ארבעה או חמישה, מתלהמים, מנפנפים בידיים, הגוף רועד משמיע קולות.

עכשיו הם צוחקים.

הנשים משתתקות.

הישות הנשית, ללא קשר לאופן שהיא מזהה את עצמה באופן מודע , מתכווצת. 

הישות הנשית, הנסתרת, באופן נפרד מהאישיות החיצונית שממשיכה לתפקד כרגיל, לחייג בטלפון הסלולארי או למלא תשבץ.

הכול כול כך סמוי, מתרחש מתחת להכרה כמו ממלכת עכברים המנהלת את העולם מתחת לקרשי הרצפה.

המועקה נמצאת 20  סנטימטרים קדימה מהגרון , נוכחת יותר מהגופים עצמם והבגדים שהם לובשים.

10/4/08

בעולם הרוחני מדברים על אחדות הכול.

דווקא ברכבת שכולם נמצאים באותו קרון, נתונים לגורל משותף

ההפרדה הופכת למוחשית יותר.

העיניים מביטות פנימה לכודות בתוך מרחב פנימי של דאגה.

זה הופך אחרי כמה תחנות לסוג של אלימות שקטה חדה כמו תער.

כבר הרבה נאמר על ניכור.

ברכבת הוא נוכח יותר. אולי בגלל שהנוף רץ כל כך מהר בחלונות ואי אפשר לגעת בו? אולי זה המרחק הקבוע המוברג בין המושבים?

את לא חייבת להחזיק

הרוחות העזות המכונות בחלק זה של העולם "מזרחיות", מכופפות ברעש ומהומה ציצי שיער של שיחים ועצים, מורטות, ממוללות, מיבשות את האדמה והעשבים.

מהים מורגשת איזה התמרמרות, איזה התארגנות מעוגלת כמו שטיח המתכנס פנימה אוסף שוליו, מתחפר בתוך עצמו מתמכר להירהוריו. ענני ענק אפורים, מתלכדים בהשתעלויות, רסוקי רעמים, ניסיונות מכוחכחים לביטוי לא בשל עדיין, ולפתע משתחררים בצלילים עמוקים ומהדהדים.

את לא חייבת להחזיק, אומרת מישהי על הספה, את לא חייבת.

 בבת אחת משורטטת אפשרות חדשה, מוכרת אך עדיין חדשה לגמרי. אפשרות שכל העולם המונח מחוצה לי, מונח לו הישר מול עיני, מול תפיסתי אותו, על כל מורכבויותיו רעיונותיו הסדורים, כל כולו  בעצם מוחזק ונברא במאמץ מנטאלי עצום, נוצר שוב ושוב בכוח דימיוני.

את לא חייבת. אומר הקול בתוכי על הספה. את לא חייבת להחזיק.

ומתחילה איזה הרפייה הממחוללת את עצמה, כבלים נתקים, נמסים אל תהום שקטה של "אין" חסר הוד, חסר צורה. המאמץ החשוק הזיסיפי של דמותי הגוררת כבלים עבותים של זיכרון בעל אלפי גוונים וראשים, הולכת כפופה וסוחבת בסוף כוחותיה, מארגי מארגים של סיפורים ופרשניות, הגיונות סדורים, מחרוזות קסומות של סיפורי עמים, פולקלור ומיתוסים אישיים וקולקטיביים, כל כולם צונחים אל התהום של אין זמן.

אלוהים. למה ניסיתי? כל כך מתיש, מעייף, קשה, להחזיק בכוח המחשבה את העולם הזה, על סבלותיו וסיפוריו החוזרים ונשנים שלעולם אינם מתפתחים.
שוב קיין והבל, שוב פרעה, שוב העמלקים. הכל סובב על צירו ברפטטיביות מתישה.

את לא חייבת, למה חשבת שהיית חייבת?

אולי משתגעים אם מפסיקים? אומר קול ישן בתוכי.

משתגעים אם ממשיכים לשאת את המסע הזה, אני אומרת, על הספה.

כל הטירוף של העולם, הנו כל כולו עשוי מחבלים וקורים של זיכרונות המתחפשים למהות, נגררים מתים ונגררים הלאה והלאה. מקשקשים את עצמם בקולות ריקים מתוכן וככל שהם ריקים יותר כך הופכים הם רעשניים יותר.

אף אחד מאתנו לא חייב, אני אומרת. לא חייבים.

זה לא להיות בשמאל או בימין, זה לא להיות בירוקים, או במשהו אחר. זה להבין באופן ראדיקאלי שאפשר להפסיק לברוא מתוכנו את הנראטיב כולו, להרפות ולראות מה נשאר.
זה הרבה מעבר לכל החלוקות וההפרדות. זה שקט.

יש תחושה מוזרה של וואקום בתוך הגולגולת, כאילו התוך של המוח ניגר החוצה משאיר חדרים נטושים וריקים בחללו. יש מרחב.

יש עירנות מודעת לחלון לעץ לרוח.

טיפות מים מסיימות את צלילתן מהשמים על משטח הגג שלנו. ההתנגשות גורמת לצליל ענוג ראשון ואחריו למערכת שלמה של צלילים טופפים ברוך בקצב חסר שליטה והרמוני להפליא.

אנו רוצים להשתחרר אך מחזיקים בכל הכוח את כל מה שכובל אותנו.

אתם לא חייבים. אומר הקול על הספה, אתם לא.

השדות המעודנים של הסתיו, יומן התבוננות. פרק ראשון.

Life unfolds for me like a theatre presenting a sequence of somewhat unreal sentiments; while the things of art are real to me and go straight to my heart."

(סבטיסלב ריכטר)

22.09.08

בעדינות רבה הולך הסתיו וחודר אלי, הגוף עצמו מתחיל לפרום את סודותיו בתוכי. הישות שהיא קמילה והתחדשות, אור דועך, ההמתנה  לגשם, הפריית האדמה ממטר השמים, כל זה הופך להיות נשיות מסתורית המופיע ממקום  הנמצאת מעבר לטווח הנגיעה שלי.

28.09.08

הבית  מכיל בתוכו אוסף חפצים שהונחו במקומם המדויק, חומרים ודימויים ויזואליים בצבעים וטקסטורות שונות, המרחק בניהם יוצר  מתח.

כוח משיכה מתוח כחוט שקוף בין חפץ אחד לשני. הסידור שנעשה בקפידה הוא מלאכת הקשבה שדרשה ריכוז וציות.

הסלון על חפציו  הופך  לרשת קורים שקופה שצורות גיאומטריות מושלמות נפערות במרווחיה ויוצרות מבנה מאורגן והרמוני שאין לתארו. הקורים במקרה הזה הם אנרגטיים, ניתן לנוע בתוכם  להילכד על ידי הכוחות הזורמים  ומתמזגים בסחרור עדין עם כוחות אחרים.

יצירת יופי נובעת מההקשבה לכוחות אלו, חפצים המונחים בדיוק במקומם, מקום הלוקח בחשבון הכול: חומר, כובד, צבע ,גודל, כמות האור החודרת מחלון, גובה השולחן, נקודות המבט האפשריות של הצופה, הדימוי, הכול נלקח בחשבון אבל לא על ידי המחשבה, אלא על ידי אינטואיציות הנובעות ישירות ממקור מסתורי הנמצא מחוץ לי ובתוכי בעת ובעונה.

סידור הבית- פעולה פשוטה לכאורה, מתגלה כעבודת אלוהים מסתורית הנעשית בתוך מקדש.

התוצאה הישירה היא יופי חד ועמוק, כל כך עמוק עד שאינך יודע יותר מי מביט ומי ניבט.

הטאו של הצילום

במסע הרוחני המתפתל והמשתנה תדיר. מצאתי את עצמי מבינה לבסוף שאין לאן ללכת. הבנתי באופן חד וברור שכל תוכן שאייצר או שאפגוש ואנסה לאמץ, עשוי תמיד מרעיון הנמצא בתודעה, ולכן יחסי ובר חלוף. התודעה אינה יכולה לפרוץ את גבולות עצמה. כל חוויה שאחווה עדיין תשאר מתוארת על ידי המשגתה.

כך הגעתי אל הקיר.

שם מול הצל רב ההוד והמבעית של חוסר משמעות, עמדתי.

מכוון שלא יכולתי להשלות את עצמי שאפשר להגיע לאיזה מטרה דימיונית, לקפוץ  מעבר, להתעורר, להשתחרר, להפסיק לספר סיפורים. כל מה שנותר היה, הנו, לוותר,להיכנע, לשחרר, להרפות, לעצור.

בעצירה עצמה, פנתה כל האנרגיה העצומה שהתרוצצה אתי במשך השנים, לכיוון חדש. היא פנתה פנימה.

האנרגיה אני אומרת, מכוון שהיא עצמה היתה שם מול הקיר, משוחררת מהניסיון המתיש שלי לגאול את עצמי, וברגע שהתפנתה מתפקידה חסר התוחלת, היא דממה, והחלה בנסיגה אל המקור החווה ולא אל התכנים המשתנים, העולים ויורדים, נעים וצפים בתוכו.

בפנים נשרה טיפת מים זכה, טהורה, אל תוך המצולה והצליל שהידהד היה רווי ביופי.

כך נולד הטאו, הטאו שלא נולד, פתח את לבו ואסף אותי תשושה ומצולקת מקרבות ומאבקים, אסף אותי אל המצולה, הטביע בה את תוך תוכי באינותו, האינסופית.

ומה עם החיים עצמם? עם הפרטים, הניקיונות, הפרנסה, המשפחה, היום- יום, הסבל, מה עם כל זה? איך הטאו חי בגוף, רגליו באדמה, ידיו חותכות בצל לארוחת ערב, הולכות לעשות טסט, לבנק, איך? ומה על היצירה, המוסיקה, הצילום, הציור, גינת הירק, מה עליהם? ומערכות היחסים, אהבה, מיניות, חברים, מה עליהם?

בתוך האקיאנוס העצום של כל התופעות, כל החיים כולם, בתוך האוויר, המים, העצים, הערים, החיות, האוטובוסים, ראיתי שהכל עשוי מרטטים בגלים שונים הזורמים ומשתנים, מתמזגים זה אל זה, נוצרים מחדש, הופכים צורה, נערמים, מציירים כותבים, נמחקים, נחרטים. ובתוך האינות, הדמומה, הם נולדים בתוך הרגע. רגע, חסר הזמן, עכשיו, אף פעם, כל הזמן, ברגע זה.

בכל אלו, הם נולדים; ברטיטה בתדרים בלתי נראים, ריקים מחומר או אנרגיה, במצבים שאינם נתנים לצפיה או למדידה, עד לתדרים של גלים, כמו אור, כמו קול, הופכים לחומר כמו איש, כמו אישה, כמו חול, כמו ברזל, שמתכלה ונמס, או מותך ומת, וחוזר להיות כמו צליל, כמו אור, כמו רעיון, כמו סיפור, כמו שיר.

ויש אפשרות מהממת, שכל התשוקה והכמיהה שהופיעה אי פעם בתוכי זו הכמיהה לרטט אחד מושלם של הרמוניה ויופי. סדורים להם בהרף עין מדוייק וקורן של תנועה מסוחררת, נודדת, מתמוססת ורוקדת, נוצרת ונעלמת, בכוריאוגרפיה קוסמית של מוות ותהילה.

כמו גן זן יפני, כמו הטחב הגדל על סלעיו הלחים, מול ברכות מים רוטטות באור. כך הטאו חי ומת, וכל התנועה הזו וחוסר התנועה הם מופעים של אנרגיה אחת שאינה מעדיפה דבר על משנהו.

מעשה הצילום, הנו האפשרות לרקוד את המוות והחיים הנוצרים בהבזק של רגע, על ידי תשומת הלב, שהנה אלמנט בתוך הטאו. כלי שמטרתו היחידה הנה, שחלק אחד יוכל להיהפך ולהיות מודע למכלול כולו דרך התמקדות.

לכן, נקודת המבט הנשקפת להרף עין בתוך העדשה, היא הטאו עצמו, המייצר זמן יחסי, על מנת שהמחול הסוער בין הריק לבין ההתגלמות, יצפה בעצמו, ידע את עצמו ויוסיף עוד צבע צורה ויופי להתחוללות האינסופית.

לכן צילום אינו תיעוד פאסיבי, אלא אלמנט המייצר את המציאות שוב ושוב, דרך מיקוד תשומת הלב. דרך ההבנה שכל רגע הנו בר חלוף ומושלם כפי שהנו, באור, בחומר, בחולף, מנציח הצילום את חגיגת המוות, מכוון שהרגע המסוים ההוא שהונצח, לעולם כבר לא ישוב. חגיגת החיים והמוות היא השלמות של הטאו, היא ההרמוניה של ההולכים בדרך, מותכים ונמסים אל הריקוד הקוסמי שלו אנו קוראים אהבה.