אני אוהבת את האפלה

אני אוהבת את האפלה, את האפלה שבאפלה, לא זו שרואים בסרטים אלימים, 
שיש בה רוע לב ואלימות,אלא זו הנחבאת בתוך הויתור על המאמץ לדחוף את האור 
בכוח לחזית הקיום, להעדיף אותו על פני האין אור, אולי בכלל להעדיף.

אני אוהבת את החלל העצום שאפשר לרחף בו ללא סוף כשמסכימים לחושך, שמסכימים לא להכריח את האור להיות, כשהשחור הופך לאין ספור גוונים בתוך עצמו, עלטה וחושך ואפלוליות ללא אור ללא שמים ללא צורך בתקווה. שם מתחיל משהו חדש שאין בו כיוון מסויים. שם השחור שהוא הכי שחור בולע את כל השחורים היחסיים את תוך אינותו הכבירה.

אפילו לי קשה להבין מדוע זה כך, דוקא שם? למה באין הזה אני ניגאלת מעצמי, מאחרים, למה זה נדמה כיותר אמת ופחות שקר, למה דוקא זה קורא לי אל תוכו פנימה, מפתה אותי בכלום שלו להתמוסס אל הכלום שלי?

מי שלא נגע באפלתו, לא נגע בעצמו. מי שלא צלל חסר אונים אל הטירוף נטול השליטה שבקרקעית הוויתו, אין לו שום סיכוי  לפגוש את החיים בכוליותם. מהצל העמוק אל גווני הגוונים שהטליהם המתכהים מונעים את אור השמש מלחדור את החדרים חסרי החלונות והדלתות של הנפש שנכנעה לצורך המוחלט בכניעה. שם באלימות של הרצון להיות חפשי, הצניחה אל החלל האין סופי מתחילה. שם תהילת המוות נולדת, סוף הבשר הופך לדאייה חסרת משקל אל מרחב נטול זמן. המקום בו רוח וחומר אחד הם ומעולם לא היו נפרדים. המקום בו התודעה קורסת אל תוך עצמה, כל אובייקט הופך לנשר הדואה במרחבים, 
לרגע, צובע את החושים בקיומו וביופיו ונעלם.

השחור שבשחור שורף את הפחם ומכהה את המאורות עד שהכל מתמוסס במהופך, נוצר מהכמיה אל התנועה שאינה רוצה דבר, אלא את החופש בלבד. אפלת הליל של נשמת האדם  בוקעת את השכבות המוכרות לנו, על מנת לחדור הלאה אל החלל העמוק של המודעות המתקימת מעבר לכל מניע. 
היקום ששנות האור עדיין נעות בו לאחור, נאסף אל המקור בלהט אפל וחסר רחמים. עצם ההתהוות מעולם לא קרתה ולא התחלקה למתבונן ולמושאי התבוננותו. התשוקה, כמו במחול פלאמנקו זועם של מוות ואהבה רוקדת את ריקודה האחרון. החומר שם עושה אהבה עם חומר, והכמיהה הנכאבת של הלב היא חמלה. היא לבדה, אוחזת את כדור הארץ בחלל האינסופי. היא הגשר בין היש לאין. היא הנה כוח המשיכה המאפשר לנו להיות תלויים בין קריסה לתוך השמש הבוערת, לבין ההיפלטות אל יקום אפל וקפוא. שם בשיווי המשקל הזה אנו מרחפים כמודעות טהורה, חופשייה, ומנהלים את חיינו הקטנים והמכווצים מעדיפים גלידה בטעם וניל על שוקולד, מתקוטטים, שונאים, מתים.

חומר אפל שאינו יודע את עצמו, שאינו יודע את אורו. לב שאינו מכיר את את מקורו, שאינו מכיר את אלמותו, שמפריע לפרחים ולעצים לפרוח ולנשרים לדאות, שכמה לגאולה אך מסרב להעניק אותה לעצמו.

באפלה הריקה מכל תוכן, בחור השחור היושב במרכזה, ישנה גאולה שקטה וחסרת פניות. כל כך שקטה שאפילו בגאולה כבר אין צורך יותר. כל כך אפלה שאין שם כל תשוקה לאור. כל כך שחורה שיש בה את כל האור שאי פעם רצינו.

כמו העלה הזה ברוח

עכשיו הרוח מכה בעוצמה בשיחים, ועליהם המולחמים אל הענפים הדקים משחררים את זרועותיהם להתרשרש בנחשולים סוערים, תלויים להם באוויר המחושמל, בין החופש להתנתק ובין החיבור החומל של ההזנה, שייכות ומגבלה.

ויש שמי מהם ניתק ועף אל מחוץ להגדרה, לצורה שאנו רואים אותה כ"שיח" ו"עץ", ומממשיך למסע משלו באוויר הסואן, מסתחרר כאילו ניצח את חוקי הגרביטציה במעוף כלולות עם השמים.

בזמן שכל זה מתרחש באינטנסיביות מחוץ לחלון חדר השינה שלי, משהו בפנימיותי ממשש את כובדו העצום של המרכז בתוכי, את שידרת הספינה של הווייתי, הופך את החיכוך בין הנצחי העומד ללא זיע בזמן, ובין הנע, הנסער והמתהווה.

שתי ממלכות, שני מרחבים, שלעד ירבצו חסרי מנוחה, כאריות טרף זועמים שבוייתו על עמודי שער אבן עתיק; הכלום חסר הזמן, המרחב שדממה דקה שואבת את לשדו ופורקת את אפלתו בתוך הוואקום הריק והמרהיב של אנרגיה טהורה, ומצדו השני; המלאות הגועשת העולה על גדותיה, תסס חושני של חיים ופירות מבשילים ונרקבים על שפתותינו המושטות, לטעום, לחטוא, להתמזג, להתאהב, לרקוד את עצמנו למוות עד שנאבד ברקב ביופי ובזמן.

כמו העלה הזה ברוח התלוי בסערה המרעידה את חייו הקצרים, גועשת ונושאת אותו איתה, כך גם אני נושאת בתוכי את אובדני ושחרורי, את מותי המרחש בכל רגע מחדש, מותיר את תודעתי ריקה והמומה.

הרוח הזו השורקת בחוץ; בסמלי החלימה של החיים עצמם, מספרת לי על מהותם הנחבאת של הדברים. מספרת לי על הכוחות העצומים המניעים את תיאטרון הבובות המתחפש למוצוקויות להן אנו קוראים "נסיבות חיינו". בתוך הסערה והכאוס הריבוי והבילבול של הרצונות הסותרים המופיעים בחיי כולנו כאנושות, אני רואה את הסוד, כל כך גלוי לעין, כל כך פשוט, עד שאני מתמלאת בתמיהה, מדוע איש אינו מבחין בו.

זהו סוד פשוט ולא דרמאטי, לא כזה שמישהו מרים מהרצפה אם הוא במקרה מוצא אותו, לא כזה שאנחנו באמת רוצים לראותו. זה סוד ששולל את כל הנחות היסוד שלנו ומשאיר לנו רק מרחב אחד לעבוד אתו.

רק את מרחב החקירה והשלילה המתמדת של כל הצורות הנגלות לנו, ההתנתקות מההזנה המטמטמת של תבניות החשיבה והתרבות המפטמות את תודעותינו ברעיונות כזב, בפחדים ותשוקות. רק בהתבוננות חסרת רחמים על מנגנוני התפיסה שלנו, אפשר יהיה לבוא במגע עם הסוד הפשוט הזה.

אין זה סוד המעניק לנו דבר מה, אלא להפך, זה סוד הלוקח מאתנו את הסיפור כולו. חופר ומכרסם מתחת לבנין הקלפים המדומיין שהקמנו ביחד עם האנושות בעמל רב. אבל כשאנו לרגע עוצמים את ענינו ובאים אתו במגע, אנו יכולים לחוות במלוא הפשטות את הביטחון והברכה הנמצאים אתנו תמיד ואינם זקוקים לדבר.

לרגע ניתן לנו להניח בעדינות ובשקט את היד על הלב, לעצום עינים ולחוש את מה שיש, את הכובד המתוק והחי של הווייתינו השקטה והנוכחת.

את לא חייבת להחזיק

הרוחות העזות המכונות בחלק זה של העולם "מזרחיות", מכופפות ברעש ומהומה ציצי שיער של שיחים ועצים, מורטות, ממוללות, מיבשות את האדמה והעשבים.

מהים מורגשת איזה התמרמרות, איזה התארגנות מעוגלת כמו שטיח המתכנס פנימה אוסף שוליו, מתחפר בתוך עצמו מתמכר להירהוריו. ענני ענק אפורים, מתלכדים בהשתעלויות, רסוקי רעמים, ניסיונות מכוחכחים לביטוי לא בשל עדיין, ולפתע משתחררים בצלילים עמוקים ומהדהדים.

את לא חייבת להחזיק, אומרת מישהי על הספה, את לא חייבת.

 בבת אחת משורטטת אפשרות חדשה, מוכרת אך עדיין חדשה לגמרי. אפשרות שכל העולם המונח מחוצה לי, מונח לו הישר מול עיני, מול תפיסתי אותו, על כל מורכבויותיו רעיונותיו הסדורים, כל כולו  בעצם מוחזק ונברא במאמץ מנטאלי עצום, נוצר שוב ושוב בכוח דימיוני.

את לא חייבת. אומר הקול בתוכי על הספה. את לא חייבת להחזיק.

ומתחילה איזה הרפייה הממחוללת את עצמה, כבלים נתקים, נמסים אל תהום שקטה של "אין" חסר הוד, חסר צורה. המאמץ החשוק הזיסיפי של דמותי הגוררת כבלים עבותים של זיכרון בעל אלפי גוונים וראשים, הולכת כפופה וסוחבת בסוף כוחותיה, מארגי מארגים של סיפורים ופרשניות, הגיונות סדורים, מחרוזות קסומות של סיפורי עמים, פולקלור ומיתוסים אישיים וקולקטיביים, כל כולם צונחים אל התהום של אין זמן.

אלוהים. למה ניסיתי? כל כך מתיש, מעייף, קשה, להחזיק בכוח המחשבה את העולם הזה, על סבלותיו וסיפוריו החוזרים ונשנים שלעולם אינם מתפתחים.
שוב קיין והבל, שוב פרעה, שוב העמלקים. הכל סובב על צירו ברפטטיביות מתישה.

את לא חייבת, למה חשבת שהיית חייבת?

אולי משתגעים אם מפסיקים? אומר קול ישן בתוכי.

משתגעים אם ממשיכים לשאת את המסע הזה, אני אומרת, על הספה.

כל הטירוף של העולם, הנו כל כולו עשוי מחבלים וקורים של זיכרונות המתחפשים למהות, נגררים מתים ונגררים הלאה והלאה. מקשקשים את עצמם בקולות ריקים מתוכן וככל שהם ריקים יותר כך הופכים הם רעשניים יותר.

אף אחד מאתנו לא חייב, אני אומרת. לא חייבים.

זה לא להיות בשמאל או בימין, זה לא להיות בירוקים, או במשהו אחר. זה להבין באופן ראדיקאלי שאפשר להפסיק לברוא מתוכנו את הנראטיב כולו, להרפות ולראות מה נשאר.
זה הרבה מעבר לכל החלוקות וההפרדות. זה שקט.

יש תחושה מוזרה של וואקום בתוך הגולגולת, כאילו התוך של המוח ניגר החוצה משאיר חדרים נטושים וריקים בחללו. יש מרחב.

יש עירנות מודעת לחלון לעץ לרוח.

טיפות מים מסיימות את צלילתן מהשמים על משטח הגג שלנו. ההתנגשות גורמת לצליל ענוג ראשון ואחריו למערכת שלמה של צלילים טופפים ברוך בקצב חסר שליטה והרמוני להפליא.

אנו רוצים להשתחרר אך מחזיקים בכל הכוח את כל מה שכובל אותנו.

אתם לא חייבים. אומר הקול על הספה, אתם לא.