החושך מוטל ברווח שבין שני רכסים. הכביש הסלול בתווך, חתוך במרחב
ההיעדרות של פרוסה ענקית שהעלמותה המסתורית, הותירה פסי קרם גליים קפואים לנצח בקירות
המזדקרים משני צדדיי.
פניה חדה ימינה ברמזור של אחיהוד, מעבר מכווץ תחת גשר הבטון החדש, של
הרכבת לכרמיאל ובבת אחת כמו בעולם נטול מוצקות, השמש.
מול זגוגית השמשה הקדמית, דליים דליים של אור זהוב נשפכים לתוכי, אופפים
ונושאים אותי ספוגה ושרוייה בנהרה הזוהרת.
האספלט השחור הופך לנהר זהב, קילוגרמים של זהב, טונות, מרוחים על
הכביש ביד נדיבה.
זה כאן, לא ידעתם? כאן ולא שם כלוא בבנקים, באיגרות חוב ומניות
עוברות לסוחר. זה כאן שופע ללא הרף מהמקור עצמו.
כל בוקר שופע ונמזג ללא חשבון, ללא ספירה, לא נמדד ולא נשקל, זורם ללא
הרף בנהר השקוף הרוטט של חלקקים מרקדים, מופיעים ונעלמים מהאין אל היש. מהריקות
שבטרם ההתגלמות, אל הזהב הטהור הבלתי נודע הניצב רכון, גבו אל הידוע ופניו קדימה ננגעות
באור הדמדומים של הבלתי נתן לידיעה.
שם החיים מתרוצצים ומתחוללים מבלי שנוכל להבינם, מבלי שנוכל להקפיאם
בידיעתינו אותם, להגבילם ולסדרם. שם הנצח עצמו מתקפל ומתפשט כחתול מרוצה, מגרגר את
פעימת הזהב הרוטטת של הקיום. שם הכל נפשט עירום, מהמילים והרעיונות והתשוקות
נושרות אל תהום ריקה. שם האור פוגש את האור ועושה אהבה עם האור, שם הכל חי ורוטט
ומשוגע.
רק שמשמת הזכוכית לרגע, נדמה, מפרידה ביני ובין המרחב לו קראתי "שם",
אבל האור אינו סופר את ההבדלה הזו. הוא אינו עוצר על עורי, אלא נשפך עוד ועוד
פנימה מאחורי אפעפי. ברמזור של מושב אחיהוד לרגע עוצמת את עיני ורואה את הזהב פועם
באלימות מתוכי. רואה שהשמש עצמה היא אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה