16.3.08
אתמול
ברכבת חיילת צמאה הניחה בקבוק מים מינראליים
לפניה על השולחן.
הרכבת
רעדה ואתה המים. העיגול העליון בבקבוק רטט מלא חיים כשהשמש בחלון הופכת אותו לדיסק
של אור בוהק באפלולית הקרון.
האירוע
היה כל כך מינורי על רקע, הפעילות הסואנת של אנשים עולים ויורדים, מדברים בפלאפון,
אוספים תיקים, ומצד שני הפעילות הסואנת הייתה כל כך מינורית על רקע דסקית הזהב
הרוטטת.
23/3/08
גם
כשהקיץ מגיע יש כמה מקומות שבהם החורף נשאר, הכלבים יודעים למצוא אותם. נושבת מהם
רוח של קור ולחות ומקום מסתור אפלולי. הם לא שייכים לעונה, הם שייכים לנצח והזמן
לא משתנה בהם לעולם.
זה
מה שהכלבים אוהבים.
5/4/08
בלילה
מול המחשב מחפשת שמות של חברים ישנים באינטרנט. בודקת לאן הם הגיעו בעשרים השנים
האחרונות. מוודאת שלא נשארתי מאחור.
מוודאת
שהיד החרושה על המקלדת שייכת לי.
19.12.06
תפקידה
של האמנות הוא לא לרפא אותנו מהשיגעון, אלא לרפא אותנו מהשפיות.
4/5/08
הציור
לא רק מעלה בי את השיגעון, הוא מעלה בי את הצייר. את אותה ישות שאמורה למות על מנת
לאפשר אותו.
6/5/08
אמנות
מתקיימת בדיוק בקו התפר שבין פראות לסדר.
9/4/08
הגברים
בקרונות הרכבת
ילדים
אלימים במשקפי שמש.
מתגודדים
בקבוצות של ארבעה או חמישה, מתלהמים, מנפנפים בידיים, הגוף רועד משמיע קולות.
עכשיו
הם צוחקים.
הנשים
משתתקות.
הישות
הנשית, ללא קשר לאופן שהיא מזהה את עצמה באופן מודע , מתכווצת.
הישות
הנשית, הנסתרת, באופן נפרד מהאישיות החיצונית שממשיכה לתפקד כרגיל, לחייג בטלפון
הסלולארי או למלא תשבץ.
הכול
כול כך סמוי, מתרחש מתחת להכרה כמו ממלכת עכברים המנהלת את העולם מתחת לקרשי
הרצפה.
המועקה
נמצאת 20 סנטימטרים קדימה מהגרון , נוכחת
יותר מהגופים עצמם והבגדים שהם לובשים.
10/4/08
בעולם
הרוחני מדברים על אחדות הכול.
דווקא
ברכבת שכולם נמצאים באותו קרון, נתונים לגורל משותף
ההפרדה
הופכת למוחשית יותר.
העיניים
מביטות פנימה לכודות בתוך מרחב פנימי של דאגה.
זה
הופך אחרי כמה תחנות לסוג של אלימות שקטה חדה כמו תער.
כבר
הרבה נאמר על ניכור.
ברכבת
הוא נוכח יותר. אולי בגלל שהנוף רץ כל כך מהר בחלונות ואי אפשר לגעת בו? אולי זה
המרחק הקבוע המוברג בין המושבים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה