אם נסתכל על העצים בטח נבין

הצליל הנמוך העמוק של מטוסי הכיבוי  מעל הוואדי, כמו המהום הבאס החלוד של נזירים טיבטיים במנזר הררי רחוק, שיכבת שמים מאובקת מעשן וגרגרי אבק מחושמלים, נחצת בקווי תפר אלכסוניים. הרוח נושאת את החול והאבק בתוכה מתנפלת על כל מה שעומד ומתנגד למסעה העיוור כלפי הים. הכל מכוסה נע מנותק נמצא ולא נמצא סביב. 

ההר ממול מצהיב מיובש, שוקע לתוך האובך העכור של צהרי יום, השיחים ועצי החורש עטופים באפרפרות סדוקה. 

המטוסים שנעו מזרחה צללו מעבר להר, התרוממו ושוב חזרו וצללו. האש ברכס מאחור לא נראית עכשיו יותר, רק ענן מסוגנן בעיגולים מקציפים ושוליו צרובים בגווני חום, מעיד על היער ההולך וכלה תחתיו.

כמו בתחנת חלל מנותקת אנחנו פה. צופים בשינויים המתרחשים סביב לנו מכורבלים בצעיפי צמר וכובעים להגנה מפני הרוח הקרה החודרת לעצמות. העולם נעלם ואתו הטיולים בהר, השוטטות בין גינת הירק והעצים שאנו מגדלים במדרון. המיניבוס נעזב ביחד עם הציורים העציצים והפרחים שהעסיקו אותי כל הקיץ. 

שקט בתוך הולם הסערה. דמום קופא לו המרחב עצמו.האינטנסיביות הופכת שם לבוראת היקומים הנמסים ונמוגים בתנועתה חסרת הנאמנות של תשומת הלב עצמה.

החושך יורד במהירות עצומה כאילו הושלכה השמש ממרום כיסאה אל האדמה וכובתה שם. האפלה עולה קרה ומצומררת מהחומריות הדחוסה רחבה הידיים של הארץ הפרושה על השיחים הנמוכים הפריכים מבצורת ארוכה מדי. הבית על פתחיו הרבועים מחשיך לפני החוץ, זוהר קלוש רך אחרון על האבן החלקלקה ביני ובין מלבני האור של דלת הכניסה.

מסביבי בני אדם מאשימים זה את זה, שורפים זה את זה, נחלקים למחנות ומתבצרים. העצים והצבים משלמים את המחיר לאנוכיות המטורפת הזו של הזדהויות ילדותיות עם רעיונות ואידיאולוגיות מופרכות.

האש עושה את מלאכתה מעידן ועידנים, שורפת את הכל. לא שואלת: מי האלוהים שלך? אתה בשמאל או בימין? אתה אוהב או שונא? רך או קשה? האדמה על ילדיה התמימים, בעלי החיים והצמחים שנטעו בגן העדן האבוד שלנו, עולים באש ללא תלונה מבלי להאשים או לזעוק, מבלי לנפנף ולהתלהם. 

כך בשקט הם נאנקים תחת הלהבות, שקטים ותמימים מתמסרים בזה אחר זה לעוצמה הארגמנית הטורפת אותם, משאירה את הירוק החי מפוחם ומת.

אם נסתכל על העצים בטח נבין שאנו חייבים להפסיק. בטח נבין שאין מצב שמישהו יכול להיות צודק בתוך זה. בטח נרכין ראש ונבקש מחילה מהאדמה שילדה אותנו ואת אחינו העצים ואת בעלי החיים יפי הכנף והנפש, שזיכו אותנו בנוכחותם התמה והטהורה. נוכחות שקטה הממלאת ומציתה בהשראה את משוררינו מאז היוולדינו כאנושות. אם נראה עץ אלון משורג גזע בן מאה או מאתיים שנה מפוחם כולו, בטח נבין שהתבלבלנו ושחייבת להיות דרך אחרת. אם נחשוב על האיטיות של הצבים מול מהירות ההתקדמות של האש בטח נבין. כל ילד היה מבין. רק אנחנו המבוגרים לא מצליחים.

עובדות המופיעות בתוך המציאות הפשוטה הנן סמלי החלימה בהקיץ של התרבות שלנו. עץ זקן מפוחם ומת בגלל שינאותינו, הנו סמל רב עוצמה לטיפשותינו. מי יתן ויסלחו לנו העצים, מי יתן ונתבגר ונראה את פשטותם של הדברים הנצבים נכוחים מול עינינו ולא את סיפורי הבלהות של דמיונינו. מי יתן ונתעורר אל האחדות הזורמת בכל, אל האנושיות שאינה מפרידה בין עץ, צב, מוסלמי, נוצרי או יהודי. מי יתן?

המקום בו חולמות הגבעות

שמונה בבוקר, פותחת את היום בבית הקפה האהוב עלי בשנים האחרונות. יושבת בשולחן הקבוע ומחכה לשרשרת האירועים המוכרת ההולכת לגרום לי אינספור הנאות קטנות מוכרות ובטוחות. הקפה שמוגש לי על ידי המלצרית, חמצמץ. אולי שינו את חלב הסוייה, אולי את החברה המספקת את הקפה? הטבח הרוסי שהיה מעדכן אותי בחיוך, מה הניח במאפה שיוגש לי עוד רגע, כבר איננו. כבר זמן מה אני יודעת שהדברים פה משתנים במהירות. יש ריח של טיגון בחלל, השולחנות עדיין לא סודרו מאתמול, רק עכשיו מתחילה המלצרית לטלטל ולמשוך אותם מצד לצד ולטאטא סביבם.

אני בוחנת את הציפייה הזו שמלווה אותי מול החיים בכלל, שהדברים האהובים עלי לא ישתנו, לא יזוזו ממקומם הבטוח שהועדתי להם בתוכי.

בעיקר אני חושבת, על הגבעות המעוגלות שיד אדם לא נגעה בהן עדיין, ועל החרדה המתמדת המלווה אותי, שלא יחוסו עליהן. ואכן, פתאום, כשאני נוסעת ביום רביעי האחרון, לטבעון דרך הכביש לרכסים, אני רואה אחת מאהובותי העתיקות נפרדת מעצמה. זו היא גבעה בהירה קטנה מעוגלת להפליא, כולה מנוקדת בסלעים פזורים שפטינה אפרפרה וחזזיות בגווני סתיו שחמחמים, הפכו ברבות השנים להיות לה למעין עור רך. בין סלעיה, שיחים קוצניים מעוגלים, מושלמים, זוקרים חוטים חומים דהויים שקופים למחצה משתדלים להיכנע לתמונה הכוללת ולמרקמים שכוחות טבע וזמן סבלניים, עיצבו באהבה.  ועכשיו טרקטור כתום ענק, גורף בעצלנות איתנה, את פני הקרקע ואחיו הצהוב כבר קודח במקדחת ענקים, קיר לבן קמחי ודרך לבנה מתה שתוביל אל הבתים הכעורים, שכבר כבר יצוצו פה בפעם הבאה שאסע לטבעון דרך רכסים.

והלב הרי נחמץ, ויודע שזה הגורל המחכה כמעט לכל גבעה, ולכל הר וואדי. כי הרי האנושות גדלה ללא שליטה, ובתיה גדלים מתשוקה, והמכוניות חולמות על כבישים מהירים ורחבים ממה שהיה להן עד כה. ותמיד יש איש ציבור שלאחיו יש חברה קבלנית לסלילת כבישים וטחינת הרים. והטרקטורים הרי כבר כמה ימים עומדים ללא מעש ויש כל כך הרבה יופי ושלמות שאפשר לטחון לאבק. ואני חושבת על שנות השישים שאליהן נולדתי ומתגעגעת בטיפשות אל הכבישים הצרים המפותלים שהוליכו מתל אביב לאשקלון וירדו בהכנעה בגשר אירי לתוך נחל לכיש ועלו בחזרה. ועל כל הגבעות וההרים השלמים ומושלמים שציירה לה אנה טיכו, ברישומיה, במשיכות הפחם שגאלו את הנוף שהייקים חשבוהו למיובש ושומם. גאלו אותו ואת גופה שלה הפראי החושני שהשתקף בו בשלמות.

כל גבעה כזו שייכת לנו, אנה, אני אומרת לה בלבי. כל גבעה כזו רק הגוף שלנו יודע את עומקה קיסמה וסודותיה הכמוסים ואת מליוני בעלי החיים הרומשים בחמוקיה המוצללים, ואיך תחיה נשמתינו הרקומה מאור ואנרגית חיים, במרחבי הגוף, תאיו, ועצביו, ללא ההידהוד המתוק הזה של יד אלוהים בבריאתו.

ואני נושאת את הידיעה הזו, את הקדושה המתחייבת מכךבביטני ההררית, בשדי המתעגלות, בדומה לך גבעתי. ואנחנו הנשים כולנו יודעות באיזה מקום חבוי שהנוף הזה המלא וממולא בקרם החיים, אינו נפרד מאתנו. ובכל זאת אישה בת זמננו תעדיף וילה רחבת ידיים מוקפת חומת בטון גבוה, שהקיפודים לא יוכלו לעבור דרכה בזחילתם הלילית החשאית. וחניה סלולה שעשבים שוטים לא יצמחו יותר חס וחלילה, והזמן יעמוד מלכת בחומריה המתים. הגוף שלנו הזה המעוגל שנדחק בקושי למכנסי ג'ינס נוקשות, חזיות ומחוכים, כואב את כאבן של כל הגבעות, את כל העיגולים הנחשקים, את כל החשקים, את הפראות שנגזלה. את הצעקה הרמה שקפאה על שפתינו התחתונה המרעידה מעוצם העצירה, ההכחשה. את הכניעה לרעיון על נוחות, ביטחון, צבירת רכוש, מעמד חברתי וכלכלי, הפרדה וחוסר אהבה.

והזמן זז במהירויות משתנות, מוחק את אהבותינו אחת לאחת ומלמד אותנו משהו שקשה כל כך ללמוד. אולי על המוות הנוכח בכל רגע נתון ושום חומת בטון לא תעצור אותו על סף החיים המשתנים תמידית, נולדים מתים באותו הבל נשימה.

אבל אני מתפללת על הגבעות, אל הלב המתבונן הרך באשר הוא שיראה ויחוש את העושר העמוק הטמון בהן ויחוס.

ועוד אני מתפללת שאנו הנשים נתעורר אל עצמנו, אל העוצמה החבוייה בנו ולא נוותר עוד. לא נשתף פעולה עם הפחד,היוהרה,תאוות הבצע והנוחות. שנדע את עצמנו פשוטות ופראיות ונדע שהאדמה והגבעות והעצים והוואדיות והציפורים,הם אנחנו. ונעדיף את הצניעות והפשטות והחסכנות על קוסמטיקה מתה ואביזרי אופנה שיעניקו לנו לרגע את התחושה המוזרה שאנחנו מושכות וסקסיות.

וברור שאם לא נעצור בחריקת בלמים נחושה, ונחקור את אמות הסיפים, עמודי היסוד של התרבות שהוזלפה באינפוזיה דורסנית אל תוך מוחותינו, לא נדע מהו אושר אמיתי.

אולי, אם בשקט, נעצום עינים ונחוש את עצמינו לרגע מבפנים, נוכל לגעת במשהו שלמרות שאין לו מילים, הוא גדול מכל הרעיונות שבשבילם אנו מוכנים לשלוח את בנינו למות. נוכל לגעת במקום המדוייק שאנחנו הופכים בו לגבעות והן הופכות להיות אנו, שבו העצים נעים ברוח הפנימית של הוויתינו, שאנו המים הצלולים הנובעים ממעינות ההר והגשמים הזורמים אל הים.