מהר מאוד ירד הערב

מהר מאוד ירד הערב, קר ויבש. בביתנו הלהבה החיה רוקדת באח ומשאירה מעין דוק של עשן ניחוחי העומד שקוף בחלל החדר.

חושך מתנפל מבחוץ דרך החלונות. לא,אין זה"אין אור" אלא ממש החושך עצמו, כחומר הבולע את החיים, חודר ללא מעצור מהעלטה בחוץ וכובש לו מקום בתוכי. דבר אינו חוסם  את זרימתו הפלומתית, לא וילונות הבד הכבדים הצונחים מטה מהקרניז או הזגוגיות הקפואות הכפולות.

יש רגע כמו קו פרשת מים פנימי, שאני חוצה מבלי משים, קו המסמן את הרצון והכמיהה להתממש כמשהו בחיים. כך נדמה לי. מעברו השני, של הקו הזה, נמסים ונעלמים כל הרצונות, התקוות והתשוקות הישנות, כל החלומות שחלמתי מאז ילדותי נמוגים.

זה קורה כלאחר יד, ללא שום כוונה או התכוננות מצידי, תופס אותי לרגע באיזה סיבוב על רגל ימין, בין ארון הבגדים למשקוף חדר השינה. מול פני המהבהבות במראה הקטנה, פנים שהגיל חרץ בהן עמוקות, שינה אותן כליל בשנים האחרונות, ועדיין לא התרגלתי אליהן (אף פעם לא הספקתי להתרגל לשינוי שחל בהן ולזהות אותן כפני) ואז בכלום הזה שלא קורה בו דבר, מתרחשת איזה בלימה שקטה ונוכחת. עצירה אשר בה כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי שאממש, שאשיג, מפסיקות בבת אחת להתקיים.

כל זה מתרחש בדיוק במקום הגיאוגראפי המסוים שבו נפגשים מתלה ברזל בודד וחלוד, המוברג אל צדודית הארון, עליו תלויים צעיפיי הרכים הצבעוניים, לבין המשקוף ממנו מתפצלות שתי דלתות העץ של חדר השינה. אני תופסת רגע מת וריק שבו אני יודעת את מותו, אבל עדיין, מכוח ההרגל, האינרציה אני מקיימת אותו. מקיימת בכל כוח שרירי מאמצי, יכולותיי המנטאליות והרגשיות, עובדת אותו, ממלאות אותו בחוסר לאות. זה רק מכוון שאין שום דבר אחר שאני מכירה שיכול להחליף את המאמץ המוכר והבטוח של יצירתו.

זה לא איזה הארה פורצת מודעות, לא איזה גילוי מבהיק בשמיי חיי, אלא פשוט ההבטה לאחור אל משהו שכבר התפוגג די מזמן, אבל לא יכולתי להכיר בהתפוגגותו. הייתי עסוקה בלתחזק את התמונה השלמה של חיים פעילים רצופים בהיגיון, סיבות ותוצאות, מטרות והשגתן. כך שכשהייתי על קו הרכס, קו פרשת המים, כלל לא ידעתי שאני פוסעת על חודו של להב ובטח לא ידעתי שמה שהכרתי, עד עכשיו, הסתיים.

רק ברגע זה, בערב שירד כל כך מהר, לא הספקתי להכין את תחפושות הלילה שלי. כל אותם מעשים ותפקידים שיכולה אני לעטות עלי, על מנת להמשיך ולתחזק בלב את התקווה המהבהבת שלובשת כל כך הרבה צורות וסיפורים, חיזוקים ותחושות.

ובפער שנוצר, משהו עצר וראה בצלילות בין ערפילי ההכרה המעומעמים שלעולם לא אהיה האמנית או הצלמת שרציתי להיות, ולעולם לא באמת רציתי להיות הצלמת או האמנית שרציתי להיות.

אבל ככל שניסיתי לעצור בעבר, לא באמת יכולתי לעצור. כי הייתי צעירה ומלאת תשוקה ויופי ותקווה, כן מפוצצת מפנים בתשוקה ובתקווה ועוצמה ויופי וחיים וגילוי.

לפעמים ואולי תמיד, בעצם, זו היתה הכמיהה, להיראות, להיות לגמרי נראית, נראית ואהובה. הייתי חייבת שמישהו שם בחוץ ינכיח את קיומי בהכרתו, יכיר בחד פעמיות הייחודית של הוויתי, שאראה דרך מבטו, את עובדת היותי ואאמין לה.

לא מחליטים לעצור, אלא ממצים את כל התנועות והריצות וההתרוצציות עד תום, ואז כבר אי אפשר להמציא את זה יותר. זה פשוט עוצר, כמו מוות, כמו התבגרות.

כמו הקולות הסובבים אותנו תמיד, קודחים בנו, בחוסר הביטחון שלנו, בקנאה ובהשוואה המתמדת לאחרים:

"את הסרט הזה כבר ראית? ממש מדהים ובתערוכה הנהדרת ההיא ובמוזיאון ובפסטיבל והסדנה, והמסעדה, ובקובה ובקזאחסטאן כבר היית"? כן, אני מהדהדת עם כל המשפטים הללו, כן, עוד רציתי לקפוץ בבאנג'י ולדאות מעל הכינרת, ולצלם אריה בספארי בטאנזניה ועוד'...

רגע. ומה אם כל זה שטויות מוחלטות, קישקושי תודעה חסרי כל משמעות? ומה אם כל הרצון הזה לחוות ולחוות, הנו סתם חסר משמעות?

והנה אני מבלי שהתכוונתי לכך הוטלתי כבר לצדו השני של קו פרשת המים.

בחיי שלא התכוונתי להגיע לשם. היו לי עוד המון תוכניות לעשות דברים, לראות אגמים צלולים, פסגות מושלגות, להתפתח בציור, לצלם את הבלתי נתן לתאור, המון.

אבל כאן כבר ירד לו הערב, וחושך ענוג, עלטה סמיכה, לוקחת לידיה את החיים שחייתי ואומרת לי שזה נגמר.

אומרים שאדם ללא תקווה אינו אדם. זהותינו העמוקה ביותר עשוייה כולה מתנועה קדימה כלפי הזמן שלא התגלם עדיין, מוחזקת ונשאת הלאה על ידי הדימיון שהוא יציר כפיו של הבטחות הזיכרון.

ומה עכשיו? לא עצובה, לא שמחה, רק סקרנית. מאוד סקרנית.

כאילו סוף כל סוף התפנה השולחן מהחיים, התפנה מכל פרטי הפרטים שגדשו אותו ונשאר ריק לחלוטין מולי. ללא הבטחה, ללא בריחה.

אני מחכה ואין כלום. כלום, אפילו לא יאוש.

זבוב  מטייל מתחת לאורה החם הזהוב של המנורה, ימים קשים לזבובים ימי הקרה הללו. מצד שמאל לו ולעיגול האור, מונחים משקפי הראייה שלי וצדף שאספתי פעם בים. החושך והאור מגיעים לכדי איזון מושלם.