המסע פנימה

מי שלא חווה כאב רגשי עצום בחייו, לעולם לא יוכל להקשיב לעצמו. הכאב המופיע בחיינו כתגובה לאובדן, מוות, אהבה נכזבת, עצב קיומי ועוד, מלמד אותנו על נוכחות של עולם שלם, המתקיים באינטנסיביות בתוכנו. 

הכאב מוליך אותנו ישירות אל המעיין אשר ממנו נובעות אנטלגנציה, בהירות וידיעה עצמית. האפשרות של כניעה והרפייה לתוך כאב, הנחווה לעיתים כסכין הננעצת בתוך לבינו, היא ראשיתו של המסע היחיד היכול להוביל אותנו פנימה.

בכל פעם שאנו חווים כאב עמוק בחיינו, ניתנת לנו הבחירה להתכווץ ולנסות להדפו, או לצלול בטוטאליות אל תוך אפלתו הבוערת, הנחוות עבור מערכת העצבים שלנו, כאש הגיהנום המאיימת לכלותנו.

ההסכמה להרפות ולתת לכאב להיות מבלי לנסות להימנע ממנו, הנה הרגע המשמעותי והחשוב ביותר שיכול לקרות לנו בחיים. זהו רגע של התבגרות המערכת הרגשית והנפשית שלנו, הבשלה נדירה של הפרי שנועדנו להיות.

מאותו רגע המסע עצמו משתנה. ההימנעות המתמדת מפני כל מה שאיים לגזול מאתנו את האושר השברירי בו ניסינו להחזיק, הופך את כיוון ההבטה ותשומת הלב, הפונים תדיר החוצה, לריכוז והתבוננות במרחב הפונה פנימה. היפוך כיוונה של תשומת הלב מהאוביקטים המופיעים לכאורה מחוץ לנו, מאפשר לנו לנוע בעקבות התנועה של הכאב, אל עבר נקודה במרכז הלב בה הכל חי, רועד, רגיש, שברירי ועוצמתי כאחד.

נראה כי המרחב העדין הזה מזהה כל ניסיון של התודעה להיכנס אליו דרך מטרות הנובעות מתשוקה ושאיפה, הוא מסרב להיענות לכל חיזור או מניע הזרים לפעולת ההקשבה עצמה.

הדרך היחידה לצלול פנימה היא ההרפייה למה שיש ברגע זה, להווה שאין בו זיכרון או תקווה. בטאואיזם הקדום קראו לכך: " הפיכת האור" והכוונה היתה שאור המודעות אינו דולף החוצה אל אובייקטים המופיעים בדעת או בחושים, אלא פונה אך ורק פנימה, מבלי לתת תוקף לתכנים המופיעים בחוץ.

התחושה היא שכל העולם ותופעותיו נאספות לתוכנו, החושים נסוגים מהרעש והריבוי, תשומת הלב הופכת לנקודה זעירה ואינטנסיבית הדומה ללהבה הנוצרת בזמן ריתוך. ככל שהלהבה ממוקדת יותר, היכולת שלה לחתוך את המארג המהפנט של עולם התופעות ולעבור דרכו, גדולה יותר, ובתוכנו מתחילה להשתרר דממה רחבת ידיים.

ההקשבה מתרחשת לא כתוצאה או פרס, אלא יותר כפליאה, כסוג של נס שחוללה התודעה בתוך עצמה, בהסכמתה להיכנע לחוסר היעילות של המבנים אותם היא מיצרת.

הזמן עצמו נפתח לרווחה, מתמתח ומאפשר תנועה הדומה יותר לדאייה חסרת משקל של המודעות הצפה ללא מאמץ במרחב אפוף באינטימיות וקירבה עם עצם עצמיותינו. זהו המקום שתמיד היה ויהיה נתון לנו, ההתענגות על עצם היותינו.

זו לא ההתתענגות שלנו כפרטים בודדים, אלא של המודעות המקשיבה לעצמה ומקבלת פידבק חושני מהמערכת שהעמדנו לרשותה.

הכאב עצמו היה רק אופנוע הים ששירטט את הדרך במנהרת המים הכחולה ירוקה, במרחביו הדמומים של אוקיאנוס הקיום. אנחנו אחזנו בידיות ונתנו לו לקחתינו למעמקיו. שם במעמקים אנו יודעים את שיש לדעת, מרגע לרגע, לא כמסקנה שאפשר לארוז בתיק ולקחת אתנו הביתה, אלא כמקום בתוכנו הזמין לנו תמיד. מקום אליו נוכל לשוב תמימים וטהורים ולשמוע את הצליל הטהור האחד של הווייתינו.