הסתיו החל לזרום בנוגה רך חודר את המעטפת הנוקשה שהעטיתי על עצמי במהלך חודשי הקייץ הלוהטים המלובנים מחום ושמש צורבת. הסתיו הוא זמן הרחמים כך ראיתי. תנועה של רכות אינסופית המאפשרת לנגיעה של הרוח וקרני החמה המתלכסנות לפרום אותי מבפנים להפתח להתמעטות האור, להתעוררות הגוף, להקשבה נשית סבילה ונהדרת.
אתמול אחר הצהרים, ברגע פשוט של התבוננות והתענגות על מעופה של להקת שרקרקים העוצרת למנוחה על קוצים ושיחים במעלה הגבעה שלנו, כוח רחום בקש ממני להקשיב רק לגוף, רק לגוף, להקשיב ולהענות לכל גחמה שלו.
שכבתי לי על הגבעה היבשה של סוף הקיץ, על גבי, על האדמה, הראש נח על סלע קשה ואפור, הקשבתי ואמרתי כן לכל דבר שהגוף ביקש ממני.
זה לא היה הרבה, קצת להתכווץ קצת להתמתח קצת להתנועע. הבטן העגולה מדי לטעמי החלה לצחוק עלי ועל הרעיונות שיש לי לגביה ולגבי צורתה. היא ביקשה ממני להקשיב לה עד הסוף - והקשבתי.
וראיתי שהגוף חכם בהרבה מהדעת המתעתעת, המקשקשת, שהבטן תמיד יודעת ושהידיעה הזו אינה נפרדת לעולם מהרגע, מהחושניות, מהתשוקה, מהמתיקות של החיים עצמם.
משהו בתוכי צעק, אני, עכשיו אני,אני,עכשיו.
פרץ של עוצמה מסחררת אמר לי מתוכי להפסיק לפחד מהאני הזה שכל כך הזהירו אותי מפניו(קראו לו אגו ודרכו עליו בבהלה) מהאנרגיה הסוחפת שלו, המטלטלת ושורפת וחיה, כל כך חיה בתוך העכשיו, בתוך הרגע.
על העפר תנועי עם האור והאדמה והריחות ושירקוקי השרקרקים הנוחתים לרגע יפיפה באור הסתיו, צונחים מהרקיע הענק צהובים ירקרקים וטורקיזים מבליחים, מבין השיחים החומים היבשים וגלד שהשמש צרבה בו את מכוותה האיומה, מכוות אוגוסט, ילטף את נגיעתך בזמן.
הרפי לתוך שערי גופך הנפתחים, הרגישי בפליאת הלשון בתוך פיך הנוגעת בפנימיות הלחיים, השפתיים, הנחיריים, בפליאת העור - והנגיעה הזו היא הידיעה שתמיד חיפשת.
הגוף יודע מרגע לרגע את החיים בתוך העכשיו, בתוך ההווה. כל החושים פעורים כשערים של חישה רגישה הנוגעת בחיספוס המתוק הריחני של כל הטקסטורות שנבראו, על מנת שנשאר נטועים ערים לחלוטין בתוך הרגע הזה שאין אחר מלבדו.
כל המדיטציות, הטקסטים שנקראו בכובד ראש, הרעיונות, הרעיונות, מצבור הידע הרוחני, הכל הכל, רק הרחיק ונטע איזו כמיהה מוזרה שלבשה צורת מחשבה מענה ושופטת.
אנו הנשים לבטח אין אנו צריכות בהם, משום שזה פה וזה עכשיו.
רק תפתחי להם ולך ואל תפחדי מהשגעון, הוא בן בריתך תמיד היה. עזר לך להקשיב לקולות החושניים בתוכך ולא לקולות שניסו להכתיב לך, ניסו להכריח אותך להתאים. למי? למה?
בתוך הסתיו החושני המונח על שפתיי נפרמת גם צורת החלום הנקראת "הארה". עשרים שנות עבודת אלילים בהן סגדתי לרעיון האלוהות הנמצאת שם בחוץ, גברית, אינטלקטואלית. בתחילה מרדתי בה בהתגלמותה היהודית, המחלקת שמים וארץ, טמאה,קדוש, שופט, כועס, נוקם, משיח יבוא אי שם בעתיד- ועכשיו גיהנום. ואחר כך דרך המזרח, הרדיפה אחר הישג רוחני, שלווה אין קץ ואושר ללא סיבה, פרס למי שיצליח, למתי המעט שיכולים ולאחרים נשארת רק התקווה.
המדיטציות קפוצות הפנים, סגורות המבט, שניסו להשתלט על התודעה, להשקיטה, להרגיעה, ללמדה לקח. אני יודעת שאי אפשר להשפיע עם התודעה על התודעה. היא שם רוטנת וגועשת באה והולכת.
אבל החיים עצמם חושניים וחזקים ממנה בהרבה. לא החושניות הניהליסטית המחפשת עונג כבריחה מפניהם ומפני מכאוביהם, אלא זאת הפעורה לרווחה שאינה פוחדת מהכאב והמוות, כאילו מצפה להם בשקיקה, טועמת בסקרנות את טעמם על לשונה וזוללת כל חווייה עד תומה ללא העדפה, בחגיגת חיים מתמשכת.
הבטן הגדולה מדי, ההומה שלנו מוארת.
לא, לא מוארת, עוד מושג גברי המנסה ללכת מעבר לחיים. לא מוארת אלא חיה, רוטטת את הבריאה באחדות פראית ומשוחררת, בתוך כל רגע, בתוך העכשיו, דוהרת באינטימיות שאין בה שניים על פני כל התחושות והטעמים והריחות הנספגים בה.
הזמן מלטף את החיים בחושניות השמורה לדקות בלבד, לרגעים הריחניים של תבשיל ומגע אוהב, לדם לזיעה לדמעות, לצמחים לציפורים שיודעות.
ואנחנו נשים, הגיע הזמן שלנו לדעת את מה שאנחנו יודעות, הרי אפילו הסתיו יודע שהגיע זמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה