רק בבדידות הזו אני חיה במלואי

מאז הבוקר נופלות הטיפות בגלים על הגג מעלי, הואדי שקט ואפור נע בתוקף  מערבה כנגד מסך המים מולו. האוויר מנוקד בחלקיקים זעירים קפואים הנוגעים בפני בדרכי למעלה אל המיניבוס והמחסן.

הזמן מורד בתנועתו המבוייתת קדימה, מעדיף להישאר שרוע על הסלעים כשמיכה לחה, מותח את גבולותיו. אני מביטה מהחלונות במים היורדים על הזגוגיות, תולעים שקופות הזוחלות מטה מזגזגות מחליפות ביניהן ערוצי זרימה. מקשיבה לנגיעות הרכות של הגשם כשרוח מנערת מצבורי טיפות על הגג, צלילן עגול ומלא.

רחלי ישנה עדיין בבקתה למעלה, דני נסע להתכנסות של שומרי הגן, גי'נג'י החתול שלנו נוחר נחירות דקות על הספה ואנג'י הכלבה מכורבלת בשמיכת צמר חומה על הכרית שלה למרגלותיו.

הבית מסודר ונקי, נרות דולקים. עוד מעט אקום ואדליק את האש באח.

רק בבדידות הזו אני חיה במלואי. רק כשהזמן והמרחב אינם מתחספסים כנגד האובייקטים המכריחים אותי לצאת מהנקודה בה הכל קורס אל מרכזה ונעלם.

החסד שרויי פה שופע על פני כל המרחב, מפעפע ורוחש בביעבוע חסר גבולות. התודעה המנסה לבוא במגע עם הדבר הופכת לרכה וחושנית. עסיס החיים והיא, נשאבים פנימה בפעימה דמומה אל מקורם הנעלם.

לבד. בשקט. אני חיה לנצח בתוך עצמי.

החושים בבדידות הזו, נענים לטוטאליות של הקשבה, לקליטה המוחלטת, המתחוללת. הם נפתחים כשערים שתמיד היו שם, למקום הנמצא מחוץ לזמן. שם היא הארץ הלא נודעת שתמיד חיפשתי במסעותי, ארץ שהזמן עמד בה מלכת והיא תמיד טהורה טרייה , חדשה ומסקרנת. ארץ שהמחשבה אינה יכולה להכנס בשעריה ואת העדות לקיומה יכול לפגוש רק הלב.
שם הוא מגלה את עצמו קרוע לרווחה, משוגע, חסר מילים. אף פעם לא רציתי להיות בשום מקום אחר, כל הכמיהות שהיו הובילו לשם.