הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות

הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות, כדי לזרום חסרת התחשבות במורד הצוקים האפורים, בתוך העננים הנמוכים המתפקעים בנינו לבין הוואדי. הריחות עכשיו אופפים הכל, עלי החרוב ופרחיו מתבוססים ברטיבות על הסלע הגדול מחוץ לחדר השינה. האדמה כמו פולטת אד חמים מתוכה מתפרשת לה בנינוחות גמישה ועוטפת את הסלעים הרטובים סביב. יש איזה אושר בלתי נתפס באויר הספוג מים הנושא בחובו ניחוח כבד המתפשט ללא מאמץ מהמרוות, גלדי הקוצים היבשים, האבנים הנוצצות, ההופכות גב עצל נרגע מחודשים ארוכים בהן נאפו בחומה היוקד האכזרי של השמש.

עכשיו פרצי רוח הומים לרגעים בחרוב ובאלונים, עדת טיפות שנתלו בעליהם נתכות ברסס על זגוגיות החלון.

ומה עם האדם, היכן הוא בכל זה? האם הוא היישות המתבוננת מבחוץ ומתארת את ההתרחשות הזו, רגע לפני שיחזור להקיש על המקלדת, לתכנן מהלכים עתידיים בעולמו המתרוצץ?

ככל שהבית פתוח יותר לתנועה הזו של מזגי האוויר המתחלפים מרגע לרגע, אני נכנעת להקשבה, לרוח המשתנה, לתנודה המרשרשת של שיחי האלון במורד הבקעה האפופת סלעים עתיקים הרובצים בה ללא תלונה מיליוני שנים.

ממול הטרקטור הענק הצהוב, הופך את המדרון הפראי לאבק חוזר לקדוח במקצביו המכניים, הרוח שורקת לרגע נאבקת בצליל הזה החלול המתכתי המופק במרחבי העתיד בהם מדמיין לו האדם את ההר לרחובות כרך ישרים מצופים באספלט אפור.

העצים נרעדים, מגיבים בירקות לחה לכל תנועה של הרוח, נענים לריקוד חי חסר שליטה שכולנו לכודים נעים בתוכו. ברחם היקומית הזו שמציעה לנו את הכל בנדיבות אין קץ, אנו בוחרים בנוחות בשליטה, במוות המתחפש למוצר ,למותג, בחומרים הבוהקים כרעל של פלסטיק ומתכת.

האדמה הולכת ונפרשת בטנה הרכה סופגת את הגשם ומפנה את פגיעותה כלפי השמים האפורים.

כל אדם חייב למחוק את הכול, אני חושבת לעצמי, להיות חופשי מהתרבות הזו המכה בנו כמו רכבת פלדה הדוהרת במורד האלים של חיינו, של הזמן הקצוב הזה שנועדנו לחיות ולמות בו. כל אדם חייב להקשיב למיתוס השקט הפנימי העדין, המתנגן באוזניו מאז ילדותו. כל אדם חייב להיכנע לאדמה ולשמים הנמצאים בתוכו ולתת להם מקום. לדעת שהם והוא הנם רטט החיים הגועש ורוקד באחדות שאין בה שניים. כל אדם חייב להמציא את עצמו מחדש דרך ההקשבה והכניעה למזגי האוויר לריחות הגשם, לתנועת הרוח, ללבו הפתוח לרווחה הנושם את עצמו ונזכר.

האספלט, תפקידו לקחת מאתנו את הזכות הבסיסית הזו של החופש, כי בלי האדמה והעצים, הים והשמים, אנחנו נדונים לשיכחה ממאירה' סרטן העתיד החרד המבקש לו רק נוחות פיזית סטרילית, סרטן הפנסיות וביטוחי החיים, משכורות ומיסים, מכוניות, טלוויזיה ובוטוקס.

לעצים הרטובים אחרי הגשם יש ריח כל כך חזק, שהוא יכול לנצח לרגע את השיכחה. שהוא יכול לעזור לנו למרוד את המרד שלא מרדנו, לצעוק את הצעקה שלא צעקנו. אותה צעקה התקועה במעמקי גרוננו שהדחקתה הופכת אותנו ואת חיינו לתבוסה מתמשכת.

אני שומעת אותה מתגלגלת במורדות המיוערים של ההרים ניתכת על הסלעים, כמו הגשם הזה היום, משחררת כל אחד מאתנו מכלוב הברזל של המחשבה שניטעה בו; מחשבה שיש מישהו שם בחוץ שיודע יותר מאתנו מי אנחנו, ומה משמעותם של חיינו. חיינו המאולפים שספגו מאז  שחר ילדותינו את הסמכות התבניתית של מוסדות מתים, זהויות לאומיות ודתיות שהוכתבו לנו בעודינו רכים מכדי לנצח את הצורך הנואש, להיות נאהבים, שייכים. דורות על דורות הלכודים בלבירינט התפיסות שמועברות אלינו דרך ה DNA   של האומללות האנושית.

מול כל אלו נצב לו הטבע על כוחותיו, יופיו ושלמותו. על רגעיו המשתנים ללא הרף. על האור הנע תמידית, חושף פרט ומעלים אותו, עם בוא החושך הרך, העננים, הריחות, הטעמים, השיכרון, בעלי החיים והעופות הפורשים כנפים ודואים ללא מאמץ לתוך השמים הכחולים, בתוך אורה של השמש המקיימת כל.

עוד לא מאוחר מדי, אני אומרת לעצמי, לקום בבוקר סתווי ולחוש את טעמן של הטיפות הנוגעות בפני, ולדעת שגם היום נגזר עלי להמציא את המיתוס של חיי מחדש, להקשיב לציית ולהיכנע לו ובאותה נשימה ליצור אותו מתוך הכאוס של הקולות והדחפים. לתת בו אמון ולדעת שתקפותו שברירית יותר מהערפל הרטוב בחוץ וכשתזרח השמש יכול אף הוא להתפוגג אל האין.

על הרצפה רוקדים הצללים

על הרצפה רוקדים למטה ולמעלה צללים הנובעים מהעדר האור, מהחציצה בפועל של ענפים ועלים הנמצאים בין הגוף השמימי המכונה אצלנו כלאחר יד, שמש. הצללים תחומים במלבן שגזר החלון מתלכסנים בקו היורד בארבעים וחמש מעלות מקצה ארון  המגרות הימני אל צדו השמאלי ומגיעים כמעט עד הרצפה.

מזה שלושה ימים רוקדים להם הצללים בפראות נעים וזעים ברוח. רוח היא זרימה של תנועת האוויר הנמצא בינינו לבין היקום הדמום המתנשא מכאן, הווה אומר מרצפת המטבח שלנו ואל מרחבים שאינם תחומים בדבר, אינסופיים ללא שום קצה או גבול שנתן למדוד.

התנועה של האוויר הזה מניעה את העלים ותנועתם מרקדת לפני קרני האור השופעות מהמקור שבלעדיו כך אומרים לא יתכנו פה חיים כלל. לפראות הזו אנו קוראים סערה. כאילו במילה הזו נתן לאחוז, לסדר, לשלוט  דרך החזאי והמספרים המתארים את מהירות תנועתה לאורך קילומטר אחד(קמ'ש) בכאוס המכונה חיים.

אנחנו יושבים עם החתול והכלבה הקטנה המבוהלת ומחכים לרגיעה. עולים לרגע לגג ומסדרים יריעה שהתרוממה והחלה מכה באוויר כמו כנף של ציפור משוגעת. הצורות שיוצרת היריעה הנפתחת לאליפסות מנופחות מרהיבות הקורסות באחת למשטח דומם, נשארים אתי זמן רב אחרי שהיא עצמה כבר נקשרה למקומה, אולפה בחבכים וחבלים וטבעות וכבלים עם מותחנים והוחזרה ליעודה בכוח השרירים ומשקלו וכפות ידיו של דני. (באור ראשון כששערו מכה בפניו ועיניו דומעות החזיר את כל אותם עזרים טכניים מלאי חסד למקומם וקשר והניח ומתח עד שנרגעה המפלצת ששאגה והכתה בבית). עכשיו רק המרזב חורק וצללי העלים מרקדים באלכסון תחומים במלבן החלון ובמשולש האור.

ויש בי עמוק בתוכי משהו שמתבונן בכל הדברים הנראים לכאורה ברורים כל כך, סדורים ומוגדרים היטב תחת קטגורית ידוע, ידיעה, יודע, שמתמלא בפליאה חיה כאילו נלקחתי מכאן לתהומות יקומיים מרוחקים מעבר לנגיעת ידה המושטת במאמץ מתוח של התרבות האנושית כולה. נלקחתי לשם ויד מלאכים חסרת רחמים וחסודה עד אין קץ, מחקה בהרף עיין את כל ידיעותיי כולן ואפילו אותי את ידיעת עצמי מחקה ללא רחמים ואז אותתה בראשה בניע קלוש כמעט לא מובחן והוצנחתי בחזרה על ידי משרתיה הדמומים לכאן, שכוחה, עצומת עיניים, בורה, מחוקה ללא עבר ללא עתיד, בחזרה אל מיליארדי הפרטים הקטנים והגדולים המכונים כאן מציאות.

צללים של חלומות מרחפים בתוכי שואלים מישהו הנמצא ממש מעבר לי מאחורי גבי נסתר ושותק, חלומות שואלים את עצמם לגבי ממשותם, החיים שואלים את החלומות מי חולם את מי? הסערה שוככת לאיטה, סדרי עולם צונחים למקומם כמו פרורי אבק הנשאים ומתערבלים בקרן אור, מסתלסלים באיטיות כיקומים שלמים ונעלמים עם שינוי זווית השמש מעל הגג והיריעה המאולפת.