ואם הכל כבר נאמר

ואם הכל כבר נאמר, וכל המילים החודרות והנוגעות ביותר כבר תיארו את המרחבים שרציתי לנסות לתאר בעצמי? ואם כבר  המשוררים, שאינני נמנת אליהם, דייקו תחושות בלתי מוחשיות כמעט והגישו אותן בדקות רגש ואנינות משתקת של יופי ואמת?

האם אפשר לחדול; להפסיק לנסות לזקק, לחלחל עוד ועוד פנימה, אל המקום היחיד שכוח החיים שבי כמהה אליו? האם אפשר באמת לעצור, להתיאש, לראות את חוסר התוחלת שבניסיון לשהות שם, לדלות ללא לאות, אוצרות?

האם אפשר להפסיק לנסות שוב ושוב לגעת במקומות אשר בלעדיהם חיי פרושים מתייבשים בשמש הקופחת של ידיעה שטוחה. האם טעם הקפה החמוץ בגרוני ובפי הבוקר, אינו עוד נתיב נסתר לנוע מטה בעיקבותיו אל הנוף הזה שאור חיצוני כמעט לא נגע בו, אל המקום היחיד שברצוני לדעתו, אך לא אוכל. שאליו כלתה נפשי, אך לנצח רק גיצים זהרוריים יצנחו בו באפלת נשמתי, יאירו לרגע מחשכים מתוקים דוממים.

מצוקי חיי גבוהים ועמוקים, ינגעו ברטיטה מסתורית שאולי תלבש מילים, מחוספסות, עבות וגסות למגע, מחטיאות תדיר את הדבר עצמו. 

ויש מנגד את הכוח הזה שיכול להזיז בקלות הרים, שאין לו גבול, שיכול לצעוק לילה שלם, שלעולם אינו מתעייף מכלום. הכוח ללכת לשם. אך ורק לשם. לא מענין אותו, אלא שם.

כוח שהוא עיוור להישגים חיצוניים, עיוור לעולם הגועש שם בחוץ. עיוור וחירש לכל ההתרצצות שאובייקטים מתים תופסים בה מקום מרכזי. מנוע ממילים ריקות מתוכן, ההופכות למוסיקה רמה וצורמת, רחוק מכל המגדלים הענקיים שמליארדי ננסים דמויי אדם בונים באור הזוהר והמת של התרבות השלטת.

זהו הכוח שכל בוקר קם איתי ואומר "לא!" לא אתן ולא אוותר ולא אסכים ולא אשתף פעולה. לא. לכל טובות ההנאה המפוקפקות המוצעות למכירה, לחכירה, למשא ומתן. לא.

ויש משהו שדוחף מבפנים בעוצמה שמעולם לא ידעתי את מקורה, אבל אני לומדת להיכנע לה יותר ויותר. עוצמה שאינה סופרת שום מכשול ואינה רואה בעינים חוץ ממה שהיא קשובה לו. לא מקבלים שם טובות הנאה, לא מרוויחים דבר שאפשר ללעוס, אפילו חוויות חזקות מפנות את עורפן והולכות נכזבות למקומות אחרים. לא בחרתי בנתיב הזה, הוא בחר אותי. לא אני הולכת בו הוא הולך בי.

ככל שאני נכנעת לו, החושך המתוק והמר בתוכי, נח בתוך עצמו כקטיפה רכה. איני צריכה בו דבר ואיני רוצה דבר מלבדו. באופן מוזר המילים הלא מדוייקות שבחרתי שבחרו לבוא אלי, מושכות אותנו זה אל זו.

הכמיהה חזקה ממני והיא לבדה תוותר כמו אד מעל שמי היותי הכבויים. היא שתגע בעורפם של אלו שיביטו בתלולית העפר.

אין מנוס מלנסות, אין מנוס מלוותר ולהיכנע, אין מנוס מלחיות ולכאוב ולאהוב בלהט את כל מה שלא נתן לאהבו. לא נתן לפתור את החידה המרחפת באור האביב היפה הזה, בקסם הפריחות, בצריחת הסיסים. לא נתן לפתור.

בית אביונים

הבית הקריר מליל פברואר, נפתח אל טרסת האבנים הלבנבנה בחוץ. ירגזי מנסר את האוויר הצלול המתפוצץ מאור בוהק. טרקטור ממול קודח באדמת הגיר הקשה הופך מדרון לאבקה מקומחת הנושרת על צמרות האורנים.

על הספה בעינים עצומות, אני מחפשת את הבית שהיה לי, שאבד לי, שמצאתיו לרגעים, שנזרקתי שוב ושוב מתוכו, שלא הפסקתי לחפשו בגעגועי. בית שלא נחתי לרגע ולא וויתרתי על חלום קיומו. בית שקירותיו לבנים מסויידות בפשטות של בתי אביונים, שחלונותיו פונים אל נופים פנימיים, בית שבו אניח את ראשי לעת ערב והכוכבים בעלטת הרקיע יצנחו אל תוכו ויגעו בי.

בתוך אפלת גופי החי, המורד, שאינו מקבל את גבולותיה המאוסים של התבוסה, זועק הולם הדם את כמיהתו אל האור. מתוך הגוף  היודע את האור הנובע ממנו, את החוכמה והעומק, את הקרבה והדמעות, עולה התביעה האחת והיחידה; להיות קרובה אל עצמי.

כן, רק להשאר צמודה אל הבל הפה של נשימתי, לא להרחיק למחוזות המתחפשים למשהו כזה או אחר, לא לתת אמון בעולם שבוראת האנושות, לקלף באיזמל מנתחים את השקר והבורות שדבקים בי, עד שימצא האור הראשוני של אהבת האדם האדמה והשמים.

אני יודעת אותם מתוכי, הם לרגעים מתגלמים כביתי היחיד האמיתי, המקום בו צילי מוטל על הקירות העתיקים וריח תבלינים ועשבי בר נודפים מאבניו באור החמה. אם אשאר כל כך קרובה אל הסיד הלבן, אל קילופי הקירות וחריציהם, אם לא אנדוד בתשוקותיי ואדמה לעצמי הישגים ופירסום שווא, אם לא אתבלבל ואנסה להשתייך,להתקבל, להגיע, רק אז ירדו השמים בעצמם ויכרעו ברך על סף דלתי.

פשוטה אהיה להחריד, משעממת, שקטה וריקה. לא יכתבו עלי, לא יראו אותי ביומני החדשות, לא אתראיין, לא אוצג במוזיאונים הקודרים מרצינות תהומית, עירומה אהיה תחת השמים, זנוחה ושכוחה, צמודה בהבל פי אל האור.

אני חיה בין מרחבים

אני לא משוררת, לא כותבת פואמות, לא סופרת, לא יודעת לספור, לא מוציאה לאור רומנים, לא פילוסופית, לא מתודית, לא לגמרי ציירת ואפילו לא ממש צלמת.

אני חיה בין מרחבים, ואף מרחב לא יכול לטעון עלי בעלות. אפילו לא המרק שלי החם, המתערסל עכשיו בין כפות ידי. אפילו האנשים שאני הכי אוהבת, אפילו אני לא יכולה לטעון עלי בעלות.

כן, אני חמקמקה, מתחייבת לתקופות ומחליקה החוצה, מתמסרת בטוטאליות רק מכוון שלכל דבר יש תאריך תפוגה.

אני חיה בין המרחבים. אף פעם לא היתי ממש אישה  וגם גבר בטח שלא. כשהייתי דתיה רק פיקפקתי באלוהים, כשהפכתי לחילונית הרגשתי אותו בוכה מחוץ לחלון.

הספק, השלילה, הם בני בריתי. כל הצורות נמסות, כל המחשבות מתגלות בעירומן, כל האידיאולוגיות נשמעות כמו צריחה רמה ונבובה בתוך האזניים המולחמות בצדי ראשי.

רעיונות עקורים משורש מפליגים בספינות ברזל כבדות, צלליותיהן הענקיות, גורעות ומחסירות מהאור, נעות במסלולים ידועים ומראש ועוגנות לרגע בנמלי הזוועה, של מי שדרושה לו סחורתן.

הזמן השתלטן, המעסיק התובעני הבולעני של בני דורי, כבר מזמן המית בי את הזיכרון של עצמו ועצר מלכת. חוסר המטרה הפסיק לרקום עבורי כוח משיכה בעתיד בידיוני כזה או אחר.

מהלכו הסביר של הזמן, הקיא אותי מתוכו, מיסמר אותי על קיר בקוטב הצפוני, לא קפואה ולא נעה, מודעת לחוסר התקיימותו אך מנסה להקפיד שבשום אופן לא אאחר את הרכבת המהירה לבינימינה, בכל יום חמישי.

התודעה שלי פנתה כנגד עצמה והחלה לצפות בבהירות צלולה ואכזרית בכל סיפור, מיתוס או פרה, שוללת ללא תנאי את תקפותם. קוללתי בתער הצלילות, שלקח ממני כל דבר שהשגתי והשליכו בצדי הדרכים הארוכות והלא סלולות, שהובילו אותי לכאן.

עכשיו אני כאן. קלה כנוצה, רכה, פגיעה, קצת המומה, בודדה, לא מפסיקה אף לרגע לדעת שאפילו תשומת הלב עצמה, מעולם באמת לא היתה שלי.

כל העולם שוקע במימיו העמוקים עד בלי די של אגם כחול, כל התופעות היפות נמוגות באויר השקוף, האפור, וקריאת עגור מפלחת בו עיגולי אדוות מתרחבות והולכות עד סוף הזמן. בתוך האין זמן רק צלילותי נשארת, עדיין חדה כתער, עדיין מסרבת לקבל נחמות קטנות, באה במגע עם הערפל ונעה לתוכו בחושניות, בהיענות, מוחקת את מסלולי ההתקדמות.

חילזון בודד באמצע הג'ונגל, מותיר שרוך של רוק שקוף הנמוג עם הטל. לא הייתי פה. לא הבנתי דבר. לא יכולתי לשנות כלום. לא יכולתי להסביר או לנסות ליצר הבנה. נענתי לצלילים ותדרים שנגעו בי וצללו על פני הריק. נענתי ליופי האופף לעת ערב את השתיקה, את האור הדועך שאין מילים יכולות לגעת בו. נענתי ליופיו של המוות, לגוויעת האור על עלי העצים, הרחק הרחק מהבוהק הזר המנוכר של משכנות האדם.

אין מה להבין, אמר יו ג'י ידידי. זה שמבין הוא שמשקר. זה שמשקר הוא המניע עצמו. ללא מניע מה נשאר? בתוך הריק נקודה זעירה של אור מצירת את עצמה, בוראת עולמות ומאמינה בהם, אמר ידידו של ידידי, הנקודה הזו היא כל מה שיש, היא את.

המסע פנימה

מי שלא חווה כאב רגשי עצום בחייו, לעולם לא יוכל להקשיב לעצמו. הכאב המופיע בחיינו כתגובה לאובדן, מוות, אהבה נכזבת, עצב קיומי ועוד, מלמד אותנו על נוכחות של עולם שלם, המתקיים באינטנסיביות בתוכנו. 

הכאב מוליך אותנו ישירות אל המעיין אשר ממנו נובעות אנטלגנציה, בהירות וידיעה עצמית. האפשרות של כניעה והרפייה לתוך כאב, הנחווה לעיתים כסכין הננעצת בתוך לבינו, היא ראשיתו של המסע היחיד היכול להוביל אותנו פנימה.

בכל פעם שאנו חווים כאב עמוק בחיינו, ניתנת לנו הבחירה להתכווץ ולנסות להדפו, או לצלול בטוטאליות אל תוך אפלתו הבוערת, הנחוות עבור מערכת העצבים שלנו, כאש הגיהנום המאיימת לכלותנו.

ההסכמה להרפות ולתת לכאב להיות מבלי לנסות להימנע ממנו, הנה הרגע המשמעותי והחשוב ביותר שיכול לקרות לנו בחיים. זהו רגע של התבגרות המערכת הרגשית והנפשית שלנו, הבשלה נדירה של הפרי שנועדנו להיות.

מאותו רגע המסע עצמו משתנה. ההימנעות המתמדת מפני כל מה שאיים לגזול מאתנו את האושר השברירי בו ניסינו להחזיק, הופך את כיוון ההבטה ותשומת הלב, הפונים תדיר החוצה, לריכוז והתבוננות במרחב הפונה פנימה. היפוך כיוונה של תשומת הלב מהאוביקטים המופיעים לכאורה מחוץ לנו, מאפשר לנו לנוע בעקבות התנועה של הכאב, אל עבר נקודה במרכז הלב בה הכל חי, רועד, רגיש, שברירי ועוצמתי כאחד.

נראה כי המרחב העדין הזה מזהה כל ניסיון של התודעה להיכנס אליו דרך מטרות הנובעות מתשוקה ושאיפה, הוא מסרב להיענות לכל חיזור או מניע הזרים לפעולת ההקשבה עצמה.

הדרך היחידה לצלול פנימה היא ההרפייה למה שיש ברגע זה, להווה שאין בו זיכרון או תקווה. בטאואיזם הקדום קראו לכך: " הפיכת האור" והכוונה היתה שאור המודעות אינו דולף החוצה אל אובייקטים המופיעים בדעת או בחושים, אלא פונה אך ורק פנימה, מבלי לתת תוקף לתכנים המופיעים בחוץ.

התחושה היא שכל העולם ותופעותיו נאספות לתוכנו, החושים נסוגים מהרעש והריבוי, תשומת הלב הופכת לנקודה זעירה ואינטנסיבית הדומה ללהבה הנוצרת בזמן ריתוך. ככל שהלהבה ממוקדת יותר, היכולת שלה לחתוך את המארג המהפנט של עולם התופעות ולעבור דרכו, גדולה יותר, ובתוכנו מתחילה להשתרר דממה רחבת ידיים.

ההקשבה מתרחשת לא כתוצאה או פרס, אלא יותר כפליאה, כסוג של נס שחוללה התודעה בתוך עצמה, בהסכמתה להיכנע לחוסר היעילות של המבנים אותם היא מיצרת.

הזמן עצמו נפתח לרווחה, מתמתח ומאפשר תנועה הדומה יותר לדאייה חסרת משקל של המודעות הצפה ללא מאמץ במרחב אפוף באינטימיות וקירבה עם עצם עצמיותינו. זהו המקום שתמיד היה ויהיה נתון לנו, ההתענגות על עצם היותינו.

זו לא ההתתענגות שלנו כפרטים בודדים, אלא של המודעות המקשיבה לעצמה ומקבלת פידבק חושני מהמערכת שהעמדנו לרשותה.

הכאב עצמו היה רק אופנוע הים ששירטט את הדרך במנהרת המים הכחולה ירוקה, במרחביו הדמומים של אוקיאנוס הקיום. אנחנו אחזנו בידיות ונתנו לו לקחתינו למעמקיו. שם במעמקים אנו יודעים את שיש לדעת, מרגע לרגע, לא כמסקנה שאפשר לארוז בתיק ולקחת אתנו הביתה, אלא כמקום בתוכנו הזמין לנו תמיד. מקום אליו נוכל לשוב תמימים וטהורים ולשמוע את הצליל הטהור האחד של הווייתינו.

אם נסתכל על העצים בטח נבין

הצליל הנמוך העמוק של מטוסי הכיבוי  מעל הוואדי, כמו המהום הבאס החלוד של נזירים טיבטיים במנזר הררי רחוק, שיכבת שמים מאובקת מעשן וגרגרי אבק מחושמלים, נחצת בקווי תפר אלכסוניים. הרוח נושאת את החול והאבק בתוכה מתנפלת על כל מה שעומד ומתנגד למסעה העיוור כלפי הים. הכל מכוסה נע מנותק נמצא ולא נמצא סביב. 

ההר ממול מצהיב מיובש, שוקע לתוך האובך העכור של צהרי יום, השיחים ועצי החורש עטופים באפרפרות סדוקה. 

המטוסים שנעו מזרחה צללו מעבר להר, התרוממו ושוב חזרו וצללו. האש ברכס מאחור לא נראית עכשיו יותר, רק ענן מסוגנן בעיגולים מקציפים ושוליו צרובים בגווני חום, מעיד על היער ההולך וכלה תחתיו.

כמו בתחנת חלל מנותקת אנחנו פה. צופים בשינויים המתרחשים סביב לנו מכורבלים בצעיפי צמר וכובעים להגנה מפני הרוח הקרה החודרת לעצמות. העולם נעלם ואתו הטיולים בהר, השוטטות בין גינת הירק והעצים שאנו מגדלים במדרון. המיניבוס נעזב ביחד עם הציורים העציצים והפרחים שהעסיקו אותי כל הקיץ. 

שקט בתוך הולם הסערה. דמום קופא לו המרחב עצמו.האינטנסיביות הופכת שם לבוראת היקומים הנמסים ונמוגים בתנועתה חסרת הנאמנות של תשומת הלב עצמה.

החושך יורד במהירות עצומה כאילו הושלכה השמש ממרום כיסאה אל האדמה וכובתה שם. האפלה עולה קרה ומצומררת מהחומריות הדחוסה רחבה הידיים של הארץ הפרושה על השיחים הנמוכים הפריכים מבצורת ארוכה מדי. הבית על פתחיו הרבועים מחשיך לפני החוץ, זוהר קלוש רך אחרון על האבן החלקלקה ביני ובין מלבני האור של דלת הכניסה.

מסביבי בני אדם מאשימים זה את זה, שורפים זה את זה, נחלקים למחנות ומתבצרים. העצים והצבים משלמים את המחיר לאנוכיות המטורפת הזו של הזדהויות ילדותיות עם רעיונות ואידיאולוגיות מופרכות.

האש עושה את מלאכתה מעידן ועידנים, שורפת את הכל. לא שואלת: מי האלוהים שלך? אתה בשמאל או בימין? אתה אוהב או שונא? רך או קשה? האדמה על ילדיה התמימים, בעלי החיים והצמחים שנטעו בגן העדן האבוד שלנו, עולים באש ללא תלונה מבלי להאשים או לזעוק, מבלי לנפנף ולהתלהם. 

כך בשקט הם נאנקים תחת הלהבות, שקטים ותמימים מתמסרים בזה אחר זה לעוצמה הארגמנית הטורפת אותם, משאירה את הירוק החי מפוחם ומת.

אם נסתכל על העצים בטח נבין שאנו חייבים להפסיק. בטח נבין שאין מצב שמישהו יכול להיות צודק בתוך זה. בטח נרכין ראש ונבקש מחילה מהאדמה שילדה אותנו ואת אחינו העצים ואת בעלי החיים יפי הכנף והנפש, שזיכו אותנו בנוכחותם התמה והטהורה. נוכחות שקטה הממלאת ומציתה בהשראה את משוררינו מאז היוולדינו כאנושות. אם נראה עץ אלון משורג גזע בן מאה או מאתיים שנה מפוחם כולו, בטח נבין שהתבלבלנו ושחייבת להיות דרך אחרת. אם נחשוב על האיטיות של הצבים מול מהירות ההתקדמות של האש בטח נבין. כל ילד היה מבין. רק אנחנו המבוגרים לא מצליחים.

עובדות המופיעות בתוך המציאות הפשוטה הנן סמלי החלימה בהקיץ של התרבות שלנו. עץ זקן מפוחם ומת בגלל שינאותינו, הנו סמל רב עוצמה לטיפשותינו. מי יתן ויסלחו לנו העצים, מי יתן ונתבגר ונראה את פשטותם של הדברים הנצבים נכוחים מול עינינו ולא את סיפורי הבלהות של דמיונינו. מי יתן ונתעורר אל האחדות הזורמת בכל, אל האנושיות שאינה מפרידה בין עץ, צב, מוסלמי, נוצרי או יהודי. מי יתן?

כמו העלה הזה ברוח

עכשיו הרוח מכה בעוצמה בשיחים, ועליהם המולחמים אל הענפים הדקים משחררים את זרועותיהם להתרשרש בנחשולים סוערים, תלויים להם באוויר המחושמל, בין החופש להתנתק ובין החיבור החומל של ההזנה, שייכות ומגבלה.

ויש שמי מהם ניתק ועף אל מחוץ להגדרה, לצורה שאנו רואים אותה כ"שיח" ו"עץ", ומממשיך למסע משלו באוויר הסואן, מסתחרר כאילו ניצח את חוקי הגרביטציה במעוף כלולות עם השמים.

בזמן שכל זה מתרחש באינטנסיביות מחוץ לחלון חדר השינה שלי, משהו בפנימיותי ממשש את כובדו העצום של המרכז בתוכי, את שידרת הספינה של הווייתי, הופך את החיכוך בין הנצחי העומד ללא זיע בזמן, ובין הנע, הנסער והמתהווה.

שתי ממלכות, שני מרחבים, שלעד ירבצו חסרי מנוחה, כאריות טרף זועמים שבוייתו על עמודי שער אבן עתיק; הכלום חסר הזמן, המרחב שדממה דקה שואבת את לשדו ופורקת את אפלתו בתוך הוואקום הריק והמרהיב של אנרגיה טהורה, ומצדו השני; המלאות הגועשת העולה על גדותיה, תסס חושני של חיים ופירות מבשילים ונרקבים על שפתותינו המושטות, לטעום, לחטוא, להתמזג, להתאהב, לרקוד את עצמנו למוות עד שנאבד ברקב ביופי ובזמן.

כמו העלה הזה ברוח התלוי בסערה המרעידה את חייו הקצרים, גועשת ונושאת אותו איתה, כך גם אני נושאת בתוכי את אובדני ושחרורי, את מותי המרחש בכל רגע מחדש, מותיר את תודעתי ריקה והמומה.

הרוח הזו השורקת בחוץ; בסמלי החלימה של החיים עצמם, מספרת לי על מהותם הנחבאת של הדברים. מספרת לי על הכוחות העצומים המניעים את תיאטרון הבובות המתחפש למוצוקויות להן אנו קוראים "נסיבות חיינו". בתוך הסערה והכאוס הריבוי והבילבול של הרצונות הסותרים המופיעים בחיי כולנו כאנושות, אני רואה את הסוד, כל כך גלוי לעין, כל כך פשוט, עד שאני מתמלאת בתמיהה, מדוע איש אינו מבחין בו.

זהו סוד פשוט ולא דרמאטי, לא כזה שמישהו מרים מהרצפה אם הוא במקרה מוצא אותו, לא כזה שאנחנו באמת רוצים לראותו. זה סוד ששולל את כל הנחות היסוד שלנו ומשאיר לנו רק מרחב אחד לעבוד אתו.

רק את מרחב החקירה והשלילה המתמדת של כל הצורות הנגלות לנו, ההתנתקות מההזנה המטמטמת של תבניות החשיבה והתרבות המפטמות את תודעותינו ברעיונות כזב, בפחדים ותשוקות. רק בהתבוננות חסרת רחמים על מנגנוני התפיסה שלנו, אפשר יהיה לבוא במגע עם הסוד הפשוט הזה.

אין זה סוד המעניק לנו דבר מה, אלא להפך, זה סוד הלוקח מאתנו את הסיפור כולו. חופר ומכרסם מתחת לבנין הקלפים המדומיין שהקמנו ביחד עם האנושות בעמל רב. אבל כשאנו לרגע עוצמים את ענינו ובאים אתו במגע, אנו יכולים לחוות במלוא הפשטות את הביטחון והברכה הנמצאים אתנו תמיד ואינם זקוקים לדבר.

לרגע ניתן לנו להניח בעדינות ובשקט את היד על הלב, לעצום עינים ולחוש את מה שיש, את הכובד המתוק והחי של הווייתינו השקטה והנוכחת.

הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות

הכתיבה חיכתה לגשם כדי להיות, כדי לזרום חסרת התחשבות במורד הצוקים האפורים, בתוך העננים הנמוכים המתפקעים בנינו לבין הוואדי. הריחות עכשיו אופפים הכל, עלי החרוב ופרחיו מתבוססים ברטיבות על הסלע הגדול מחוץ לחדר השינה. האדמה כמו פולטת אד חמים מתוכה מתפרשת לה בנינוחות גמישה ועוטפת את הסלעים הרטובים סביב. יש איזה אושר בלתי נתפס באויר הספוג מים הנושא בחובו ניחוח כבד המתפשט ללא מאמץ מהמרוות, גלדי הקוצים היבשים, האבנים הנוצצות, ההופכות גב עצל נרגע מחודשים ארוכים בהן נאפו בחומה היוקד האכזרי של השמש.

עכשיו פרצי רוח הומים לרגעים בחרוב ובאלונים, עדת טיפות שנתלו בעליהם נתכות ברסס על זגוגיות החלון.

ומה עם האדם, היכן הוא בכל זה? האם הוא היישות המתבוננת מבחוץ ומתארת את ההתרחשות הזו, רגע לפני שיחזור להקיש על המקלדת, לתכנן מהלכים עתידיים בעולמו המתרוצץ?

ככל שהבית פתוח יותר לתנועה הזו של מזגי האוויר המתחלפים מרגע לרגע, אני נכנעת להקשבה, לרוח המשתנה, לתנודה המרשרשת של שיחי האלון במורד הבקעה האפופת סלעים עתיקים הרובצים בה ללא תלונה מיליוני שנים.

ממול הטרקטור הענק הצהוב, הופך את המדרון הפראי לאבק חוזר לקדוח במקצביו המכניים, הרוח שורקת לרגע נאבקת בצליל הזה החלול המתכתי המופק במרחבי העתיד בהם מדמיין לו האדם את ההר לרחובות כרך ישרים מצופים באספלט אפור.

העצים נרעדים, מגיבים בירקות לחה לכל תנועה של הרוח, נענים לריקוד חי חסר שליטה שכולנו לכודים נעים בתוכו. ברחם היקומית הזו שמציעה לנו את הכל בנדיבות אין קץ, אנו בוחרים בנוחות בשליטה, במוות המתחפש למוצר ,למותג, בחומרים הבוהקים כרעל של פלסטיק ומתכת.

האדמה הולכת ונפרשת בטנה הרכה סופגת את הגשם ומפנה את פגיעותה כלפי השמים האפורים.

כל אדם חייב למחוק את הכול, אני חושבת לעצמי, להיות חופשי מהתרבות הזו המכה בנו כמו רכבת פלדה הדוהרת במורד האלים של חיינו, של הזמן הקצוב הזה שנועדנו לחיות ולמות בו. כל אדם חייב להקשיב למיתוס השקט הפנימי העדין, המתנגן באוזניו מאז ילדותו. כל אדם חייב להיכנע לאדמה ולשמים הנמצאים בתוכו ולתת להם מקום. לדעת שהם והוא הנם רטט החיים הגועש ורוקד באחדות שאין בה שניים. כל אדם חייב להמציא את עצמו מחדש דרך ההקשבה והכניעה למזגי האוויר לריחות הגשם, לתנועת הרוח, ללבו הפתוח לרווחה הנושם את עצמו ונזכר.

האספלט, תפקידו לקחת מאתנו את הזכות הבסיסית הזו של החופש, כי בלי האדמה והעצים, הים והשמים, אנחנו נדונים לשיכחה ממאירה' סרטן העתיד החרד המבקש לו רק נוחות פיזית סטרילית, סרטן הפנסיות וביטוחי החיים, משכורות ומיסים, מכוניות, טלוויזיה ובוטוקס.

לעצים הרטובים אחרי הגשם יש ריח כל כך חזק, שהוא יכול לנצח לרגע את השיכחה. שהוא יכול לעזור לנו למרוד את המרד שלא מרדנו, לצעוק את הצעקה שלא צעקנו. אותה צעקה התקועה במעמקי גרוננו שהדחקתה הופכת אותנו ואת חיינו לתבוסה מתמשכת.

אני שומעת אותה מתגלגלת במורדות המיוערים של ההרים ניתכת על הסלעים, כמו הגשם הזה היום, משחררת כל אחד מאתנו מכלוב הברזל של המחשבה שניטעה בו; מחשבה שיש מישהו שם בחוץ שיודע יותר מאתנו מי אנחנו, ומה משמעותם של חיינו. חיינו המאולפים שספגו מאז  שחר ילדותינו את הסמכות התבניתית של מוסדות מתים, זהויות לאומיות ודתיות שהוכתבו לנו בעודינו רכים מכדי לנצח את הצורך הנואש, להיות נאהבים, שייכים. דורות על דורות הלכודים בלבירינט התפיסות שמועברות אלינו דרך ה DNA   של האומללות האנושית.

מול כל אלו נצב לו הטבע על כוחותיו, יופיו ושלמותו. על רגעיו המשתנים ללא הרף. על האור הנע תמידית, חושף פרט ומעלים אותו, עם בוא החושך הרך, העננים, הריחות, הטעמים, השיכרון, בעלי החיים והעופות הפורשים כנפים ודואים ללא מאמץ לתוך השמים הכחולים, בתוך אורה של השמש המקיימת כל.

עוד לא מאוחר מדי, אני אומרת לעצמי, לקום בבוקר סתווי ולחוש את טעמן של הטיפות הנוגעות בפני, ולדעת שגם היום נגזר עלי להמציא את המיתוס של חיי מחדש, להקשיב לציית ולהיכנע לו ובאותה נשימה ליצור אותו מתוך הכאוס של הקולות והדחפים. לתת בו אמון ולדעת שתקפותו שברירית יותר מהערפל הרטוב בחוץ וכשתזרח השמש יכול אף הוא להתפוגג אל האין.