בית אביונים

הבית הקריר מליל פברואר, נפתח אל טרסת האבנים הלבנבנה בחוץ. ירגזי מנסר את האוויר הצלול המתפוצץ מאור בוהק. טרקטור ממול קודח באדמת הגיר הקשה הופך מדרון לאבקה מקומחת הנושרת על צמרות האורנים.

על הספה בעינים עצומות, אני מחפשת את הבית שהיה לי, שאבד לי, שמצאתיו לרגעים, שנזרקתי שוב ושוב מתוכו, שלא הפסקתי לחפשו בגעגועי. בית שלא נחתי לרגע ולא וויתרתי על חלום קיומו. בית שקירותיו לבנים מסויידות בפשטות של בתי אביונים, שחלונותיו פונים אל נופים פנימיים, בית שבו אניח את ראשי לעת ערב והכוכבים בעלטת הרקיע יצנחו אל תוכו ויגעו בי.

בתוך אפלת גופי החי, המורד, שאינו מקבל את גבולותיה המאוסים של התבוסה, זועק הולם הדם את כמיהתו אל האור. מתוך הגוף  היודע את האור הנובע ממנו, את החוכמה והעומק, את הקרבה והדמעות, עולה התביעה האחת והיחידה; להיות קרובה אל עצמי.

כן, רק להשאר צמודה אל הבל הפה של נשימתי, לא להרחיק למחוזות המתחפשים למשהו כזה או אחר, לא לתת אמון בעולם שבוראת האנושות, לקלף באיזמל מנתחים את השקר והבורות שדבקים בי, עד שימצא האור הראשוני של אהבת האדם האדמה והשמים.

אני יודעת אותם מתוכי, הם לרגעים מתגלמים כביתי היחיד האמיתי, המקום בו צילי מוטל על הקירות העתיקים וריח תבלינים ועשבי בר נודפים מאבניו באור החמה. אם אשאר כל כך קרובה אל הסיד הלבן, אל קילופי הקירות וחריציהם, אם לא אנדוד בתשוקותיי ואדמה לעצמי הישגים ופירסום שווא, אם לא אתבלבל ואנסה להשתייך,להתקבל, להגיע, רק אז ירדו השמים בעצמם ויכרעו ברך על סף דלתי.

פשוטה אהיה להחריד, משעממת, שקטה וריקה. לא יכתבו עלי, לא יראו אותי ביומני החדשות, לא אתראיין, לא אוצג במוזיאונים הקודרים מרצינות תהומית, עירומה אהיה תחת השמים, זנוחה ושכוחה, צמודה בהבל פי אל האור.