לבדי מול הלילה

לבדי מול הלילה. כוס יין אדום ספרדי, על השולחן הקטן בסלון. נביחת כלב בואדי משרטטת את המרחק בין המדרון שלנו  לשלהם. העיפות אינה מביאה לשינה אלא רק  לעוד עיפות. 

שוב מוצאת עצמי מול גל האש  העצום  בתוכי, משהו בי אומר כבר לא  אכפת לי מכלום כבר לא אכפת לי מהאכפתיות שלי. אבל הלב ללא גיל נשרף בלהט הלילה הזה תחת היסטורית ירחים חצויים מנופצים מנסה לגעת באור של עצמו דרך תקווה. גבר ואישה והעולמות השלמים הקורסים ביניהם. כמה אבוד הניסיון הזה. 

רק בלילה מאוחר כשהעיפות כבר מזמן  היתה אמורה להכריעני משהו זועק  בתוכי,  לא! לא אתן ולא ארשה לא אסכים. לא רוצה ולא אסכים; הנח לי להשבר ולנקום ולשתות את דם  הרקיעים, דם יקומים הנח לי  לכאוב ולשנוא ולכעוס ולחיות. הנח לי לצלול אל חוסר השפיות של הלילה והיין.

לבדי מול הלילה מול כל הלילות שהיו מאז נבראו המאורות. אני אישה  מול החיים מנסה ללדת אותם מתוכי ומפסידה בכל סיבוב לאדמה הבולעת אותם. לא משנה כמה הם יפים וחכמים, אני צופה בהם כבר דורות  מתקמטים וכלים נעלמים הופכים לזבל עלים וקליפות יבשות נרקבות. ובכל המוות הזה אני מוצאת יופי מוטרף, בכל קמט בכל קפלול של חיים, כל גרגר חול, חרק, עלה, אבן שדה, חלקת מים, גבעת טרשים, הכל ספוג בדבר הבלתי נלאה הקורע הזה. כבר מזמן הייתי מוותרת אבל היופי מנצח את המרד, פורץ לו נתיבים חדשים בתוכי מכניע אותי למערכת חוקים סודית השולטת בי.  יש המון דרכים נבונות לישב את המכלול הזה. לעיתים נדמה שניסיתי וכשלתי בכולן. היופי לבדו נותר, בודד כסכין לחם בדי איכר רעב.

אכן הייתי שם

הגוף שלי זוכר את התנועות של איסוף, טיאטוא, סיבון הכלים, ניקיון  החצרות והשבילים, איסוף הפרי החקלאי של העונה. הגוף זוכר דרך העור היבשושי הוורידים הציפורניים הרחבות, המחוספסות, הגוף הוא היחיד ששומר אולי על המשכיות מסוימת, הנמשים שנותרו במקומם על הזרוע, הברכיים המעוגלות שתמיד היו יפות במבנה העצמות שלהן,בדומה לרגל של סוס וסתרו חלקים אחרים גסים יותר.

התמונות והמראות עדיין שם חלקן על פני השטח ואחרות רובצות עמוק יותר וצריך לחפור אל החומר המופשט הנלוש האוורירי הרובץ באפלה אי שם בתוכי. אבל חסרה בי התחושה שההתחוללות הזו שהשפיע על מהלך חיי, אכן קרתה לי. לא במובן ההיסטורי של הדברים, אלא במובן שחוץ מהנמשים והברכיים ואולי מבנה האמה הדקה המובילה להתרחבות המפתיעה של כף היד עצמה, הכל כבר לגמרי אחר.

והגעגוע הזה שמעלה בי צלחת או ספל אמייל מעוגלים בלבן או תכלת ודלי פח או סיר אלומניום ואפילו  ההגיה של שמות החפצים הללו, מרמזת על משהו עלום ומלא אושר הנובע ישירות ממעמקי הסבל, היעיל יותר מהשמחה, לנעוץ בלב הזמן המשתנה את חוויית היותינו. נעוץ כתריז בבשר התחושה, בחריפות ובבדידות, שאז היתה בלתי ניתנת להכלה ועכשיו דווקא היא מעלה את הטעם המר מתוק, את ההוכחה הכמעט וודאית שאכן הייתי שם.

בית אביונים

הבית הקריר מליל פברואר, נפתח אל טרסת האבנים הלבנבנה בחוץ. ירגזי מנסר את האוויר הצלול המתפוצץ מאור בוהק. טרקטור ממול קודח באדמת הגיר הקשה הופך מדרון לאבקה מקומחת הנושרת על צמרות האורנים.

על הספה בעינים עצומות, אני מחפשת את הבית שהיה לי, שאבד לי, שמצאתיו לרגעים, שנזרקתי שוב ושוב מתוכו, שלא הפסקתי לחפשו בגעגועי. בית שלא נחתי לרגע ולא וויתרתי על חלום קיומו. בית שקירותיו לבנים מסויידות בפשטות של בתי אביונים, שחלונותיו פונים אל נופים פנימיים, בית שבו אניח את ראשי לעת ערב והכוכבים בעלטת הרקיע יצנחו אל תוכו ויגעו בי.

בתוך אפלת גופי החי, המורד, שאינו מקבל את גבולותיה המאוסים של התבוסה, זועק הולם הדם את כמיהתו אל האור. מתוך הגוף  היודע את האור הנובע ממנו, את החוכמה והעומק, את הקרבה והדמעות, עולה התביעה האחת והיחידה; להיות קרובה אל עצמי.

כן, רק להשאר צמודה אל הבל הפה של נשימתי, לא להרחיק למחוזות המתחפשים למשהו כזה או אחר, לא לתת אמון בעולם שבוראת האנושות, לקלף באיזמל מנתחים את השקר והבורות שדבקים בי, עד שימצא האור הראשוני של אהבת האדם האדמה והשמים.

אני יודעת אותם מתוכי, הם לרגעים מתגלמים כביתי היחיד האמיתי, המקום בו צילי מוטל על הקירות העתיקים וריח תבלינים ועשבי בר נודפים מאבניו באור החמה. אם אשאר כל כך קרובה אל הסיד הלבן, אל קילופי הקירות וחריציהם, אם לא אנדוד בתשוקותיי ואדמה לעצמי הישגים ופירסום שווא, אם לא אתבלבל ואנסה להשתייך,להתקבל, להגיע, רק אז ירדו השמים בעצמם ויכרעו ברך על סף דלתי.

פשוטה אהיה להחריד, משעממת, שקטה וריקה. לא יכתבו עלי, לא יראו אותי ביומני החדשות, לא אתראיין, לא אוצג במוזיאונים הקודרים מרצינות תהומית, עירומה אהיה תחת השמים, זנוחה ושכוחה, צמודה בהבל פי אל האור.