לבד מול זה צלולה ושקטה

אני עומדת בדיוק במקום בו פעולה ואי פעולה נפגשים, זמן ואין זמן נבלעים אחד בשני. בנקודת המפגש הזו אני מתקיימת, כחומה, כחסימה, בין היפוכי הקטבים. יש הכרח גמור בכך שאהיה, שאהווה, שאתקיים! לכן אני לכודה בתוך קפלי הזמן, אובדת בתוך שמיכת הפוך הרכה שהוא מייצר עבורי.  דרך פעולה אובססבית בחיים, אני מוצאת את עצמי ממשיכה להאבק בקיומו, בתנועתו הנמרצת קדימה, מחכה לכנפיים שהובטחו לי.
אבל האני הזה, אין לו ברירה אלא למצוא דרך  להתגלם, ועצם קיומו הופך לפקק בתוך הפיסיקה הפשוטה של התנועה הרוטטת; הופעת החלקיקים והעלמותם.

אם אעז לרגע לצלול אל החלל בתוך גופי, אעלם והזמן יעלם אתי.

כן נכון הוא פראי, כן הוא מלא תשוקה אל עצמו, אל היכולת שלו להיות, לקרום עור במרחב שבו דבר אינו מתמשש. הוא עצמו ולא אחר יוצר את אשליית קיומו וגם נעלם בתוכה מרגע לרגע.

הוא זה המסתתר בנבכי חידת הקטבים שהמוח אינו יכול להכיל או לישב. כמו פעמון שהוכה פעם אחת וצלילו הולך ונמוג בפסגות ההרים. 

צליל שגסיסתו תלווה כל חוש שמיעה הנולד ומת אך הוא עצמו לעולם לא ידום. זו היא גוויעתו העדינה של האינסוף אל הזמני והקצוב, של  גל הים ההופך כיוון ונסוג לאחור, של הנשיפה ההופכת לשאיפה, של הלילה המתמוסס עם בוא האור.
כדי לאכול את המילים האלו בפה בבטן המוח חייב להיכנע, להכיר במגבלה התוחמת את יכולת התפיסה שלו. ידיעת אי ידיעתו. ידיעת כניעתו וקריסתו על מנת לדעת ידיעה אחרת, מיידית, חושנית, חיה. חובה וזכות הכחשותו, יהפכו לענן רך, לרגע נצחי מלא עונג של הקשבה. זו היא הקשבה נטולת בחירה, ריקה כמו החלל עצמו, שבה בדיוק כמו חלקיק המופיע ונעלם, ייוולדו החיים פראיים ומלאי תהילה וירקדו בתוכינו.

זו היא הפיסיקה החדשה של הקיום. זה המקום שחלקיקים יוצרים את רכות החומר וחושניותו, זה המקום בו כולנו קורסים אל האחדות המתקיימת בכל בלאוו הכי. 
החימר הרך על שולחן העבודה שלי מוותר על צורתו עבורי, אלוהים מוותר על עצמו עבור דבר גדול ממנו בהרבה. זו ההתבגרות שלנו שאינה זקוקה לסמכות אב נוקם ומעניש. 
ההתבגרות שלנו כחומר חווה חומר, כרטיטה מלאת חסד מתפשטת דרך אנרגיה של אהבה, מתרחבת אל עצמה, ממלאת את כל הקיים או יותר נכון מגלה את עצמה, רחבה, קרועה לרווחה אחת עם האינסוף, אחת עם כל קיים.

כל עוד לא נכיר במכניזם המוגבל של המוח שלנו ונמרוד בו, נמשיך לקרוע זה את זה ואת האדמה המופלאה הזו לגזרים. 

כל מה שדרוש לנו זו אינטימיות מוחלטת עם עצמנו; בתוכה תמיד נזהה את הרפטטיביות התבניתית של מוח המסוגל לעבד נתונים בצורה מסוימת אך נכשל לחלוטין בתמונה הגדולה. אם נבין זאת נוכל מתוך צלילות למרוד ברגשות העזים השולטים בנו דרך דפוסי מחשבה, פרשנות, זיכרונות, רצון מתמיד לעונג ופחד מכאב. נלמד להכיר את הדרך בה מנגנון המחשבה פועל בתוכנו, מכווץ את שרירי הגוף ומייצר סיפור אשר אנו מאמינים בו, מבלי לחקור את מקורותיו האמיתיים.

בתוך האינטימיות עם עצמנו נוכל להפגש עם הזמן כפי שהוא באמת, חף מדחפים, מחוספס כנייר זכוכית עדין, כמו ויברציה של צ'לו תחת קשת ההולכת לאחור וחוזרת, מנגנת את הכמיהה העצומה החבוייה בנו. אולי נגלה שאנו עשויים מהכמיהה עצמה, ונוכל סוף סוף לנוח מהמחשבה המתסכלת שיש משהו הנמצא אי שם בחוץ, שיוכל אי פעם להעניק לנו גאולה. משיח של נייר על חמור לבן וענף שקד פורח בידו, ג'יפ חדש ונוצץ, או כל דימוי אחר שהושתל בנו והפך מבלי דעת למושא, לאובייקט, נחשק ומפתה עבורנו.

אני יודעת שזו דרך לאמיצים בלבד, אבל נדמה לי שהגיע הזמן שנהיה אמיצים. כל כך הרבה דם וכאב נשפכים לשווא. כל כך הרבה חוכמה פונה לנתיבים שהתלמים החרוצים בהם אינם מאפשרים צלילות אמיתית. האומץ הזה מחייב להיות לרגע לגמרי לבד, ללא מסורת, ללא אב ואם, ללא משפחה או עם. לבד עם הכלום. לבד עם האומץ לחוש את עצמינו מבפנים ולהאמין שמה שאנו רואים, הנו אמתי.

באך עשה את זה בכל פוגה שכתב ועוד רבים המשמשים לנו השראה, נותנים לנו כוח לדעת שזה אפשרי.

אני מסימת לכתוב,על רקע ההזעקה שעולה ויורדת כרגע ומספר בומים שנשמעים במרחק, מנכיחים עבורי את כל מה שנכתב כאן בצורה חיה וחומרית לחלוטין.

ואני לבד מול זה צלולה ושקטה ואומרת שהגיע הזמן.

האומץ של העצים

זה כבר היום החמישי לרוחות העזות המטלטלות את ענפי העצים  בתזזית. הטבע נאלץ להישאר בחוץ ולעמוד בתנועה הפראית השקופה של מיליארדי חלקיקי אוויר המכים בחוסר התחשבות ברקמה העדינה של זמן בוטני, בריאה איטית אימהית היולדת עלה ועוד עלה בסבלנות אין קץ.

האומץ הזה של העצים להישאר מחוץ  לבתים המוגנים ולספוג את הכוח העצום שזז חסר התחשבות, נושם ונושף כמו חיית פרא ענקית בצמרותיהם, נוגע בי.

האומץ הזה נוגע בי עמוק, מכריח אותי לתהות על הנקודה המסתורית הזו במרכז הלב שמתחילה לכאוב. אין זה כאב על אובדן או סוג של צער המוכר לי בדרך כלל, זהו כאב אחר.

למרות הרעש הסואן בחוץ והענפים המכים על קירות הבית, אני מוצאת שאפשר להסיט בעדינות את תשומת הלב אל תוך הנקודה הזו, לנוע אל מעמקיה, אל החושך הקטיפתי הרך שקרן אור חיצונית מעולם לא האירה. ככול שאני מרפה לתוך הנגיעה הזו הכול נעלם ונוצר מחדש כפי שהוא באמת, נטול מילים.

שום רעיון, ניסיון לתפוס או להבין אינו יכול להמשיך להתקיים שם. כול מה שאי פעם נאמר לי, כול מה שאי פעם האמנתי בו מתמוסס אל הפעימה השקטה הממשיכה לנוע פנימה. הכול כואב ושקט, קרוב יותר משקרוב יכול להיות. כול החיפוש הזה אחר הארה נראה כול כך גס וילדותי. "אין שום סמכות בעולם" אני ממלמלת לעצמי "מעולם לא הייתה, זה רק זה, פה ועכשיו בתוכי ושקט, למה חיפשתי בחוץ כשזה בפנים"?

החתול הג'ינג'י שלנו מתיישב על ברכיי ומתחיל לגרגר. "אולי יש הארה לגברים והארה אחרת לנשים"? אני חושבת לעצמי תוך כדי שידיי מלטפות את הפרווה הרכה הנכנעת לאצבעותיי הסוללות בה נתיבים של מגע ורוך.

העצים מוכי הרוח מתכופפים בתוכי, מרכינים ראשם לפני הכוח המטלטל אותם כבר חמישה ימים ברציפות. אני בוכה.

למה בוכה? לא יודעת למה. הכול כול כך קרוב, איך אפשר לאהוב באמת, להישרף כך ללא הפער המתוק הזה שנועדנו לנצח?

הלב הוא המקום החי הפועם הנמצא בדיוק בין דואליות ואי דואליות, בין אחדות מוחלטת לבין הבריאה המתפוצצת באלפיי מופעיה, ססגוניותה, מורכבותה.

אני רוצה לומר לכול אישה שהייתה אי פעם בכול סוג של מסע רוחני שאלוהים נמצא בדיוק בתוך מרכז הלב שלה. שכול מה שאי פעם נוכל לעשות זה להיכנע רק לזה. שיש משהו בנו הנשים שבאמת באמת יודע, ושהאסון הגדול ביותר שלנו הוא כניעה מתמשכת לסמכות של רעיונות (או מורים) במקום ההקשבה הפשוטה והמידית הזו למרכז הלב.

 יש שם מרכז מלא תבונה, יותר נכון, יש שם מרכז שהוא התבונה עצמה. יש שם ידיעה פשוטה שממשיכה לזרום ואינה עוצרת לעולם. כול מה שהדבר דורש הוא הקשבה מלאה, שאינה  מתמצקת לרעיונות, הבנות ותפיסות. הקשבה מלאה המוכנה להינגע לרגע ומיד לשחרר הכול לפני שמשהו הופך לרעיון או תובנה מוצקים בתוכה.

הרוח כבר מרפה מעט, העצים מותחים זרועות מהוססות אל האוויר והעלים ממשיכים לצמוח במסירות סבלנית.
עוד רגע תתחלף התנועה הפראית הזו בעננים שמנמנים וגשם ירד על האדמה והצמחים. 

.