בלילה בא ידידי המוות

בלילה בא ידידי המוות. ביקש לשאול אם סיימתי הכל, אם אני מוכנה. הרגשתי את סוף הזמן שלי קרב וידעתי שיש משהו עצום שעדין לא קרה. לא משהו שנתן להסבירו או לגעת בו במילים, אלא דבר אחר הנמצא מתחת לכל הפעולות והתנועות שעשיתי מעודי.

לכן אמרתי לידידי המוות, שלא.

לא ידעתי בלילה באפלה הסמיכה למה התכוונתי באמירה הזו; האם לאיזה תובנה, תחושה, מצב רגשי, חלום שרודף אותי מילדות, ציפייה חסרת תוחלת  למשהו נוסף, סוד, מסתורין, מה נעדר ממני מה נחסר מהחוויה של חיי, מה עדיין לא מוצה, לא מצא מרגוע, תוחלת, סיבה לקיומו, מה עדיין מקווה ולמה?

בבוקר קמתי ונסעתי לחיפה ברכבת. ראיתי שמש יקומית עצומה מחכה בסבלנות לכדור הארץ שיפנה את פניו הלחות מטל כלפיה. לרגע הים היה שטוח ברוח וניבט בין שני בנינים תעשייתים, מאיסכורית לבנה, תחום מאולף בבטון הרציפים, רוטט וחי אצור בכוח של איפוק שלא יכולתי להבינו.

כמו הים הזה שרציף הנמל עצר, כך ראיתי שיש קול בתוכי שרוצה להתפרץ, שמחכה לסערות לפראות למוות שיחריב את המלבנים הרבועים, שיזכיר לי את החיים שאולפו וסורסו בתוכי.

שטיח דהוי בגווני אוקר וציורי ערבסקות מחוקים, היה תלוי על מרפסת בקומה השלישית בבתי האבן של השכונה הנוצרית. הבתים נגמרו בבת אחת והים הכחול המתכתי עם קצת אפור וירוק בעומק שלו, דחף מתוכו גל ארוך מקומר שקוף והניח אותו למרגלות הקרונות הנעים דרומה בתנועה הפוכה לשלו.

התמכרויות רגשיות שלטו בי אמרתי למוות, תן לי עוד קצת זמן; כל הפעמים בחיי שחיכיתי לצלצול, לאסאמאס, לווטסאפ, לאהבה שהגיע במנות קטנות מדי. כל הפעמים שידעתי שהגיעה הזמן לשקט, לבית, למנוחה בתוכי, אך לא יכולתי עדיין. השנאה נדמתה לי כהפוכה מאהבה, והאהבה לא רצתה להיפתח בלעדיה. הפכתי לשופטת מגונדרת. רציתי אישיות יפה ושווה יותר. תן לי עוד רגע להישרף בכל הכוחות שנגעו בי שסירבתי להם, תן לי להיות כמו הים בסופותיו בפראותו, הורס ומנפץ ואחר כך זוחל אל החוף רך ומלא כמיהה.

תן לי לדעת את עצמי יותר. יותר עמוק יותר שורף. בלי פחד בלי הגנה. תן לי לקפוץ אל חיי כאדם הקופץ אל מותו. תן לי עוד רגע לצעוק ולצחוק במלוא ראותי מעל צוק ותהום וסערה ושקט. תן לי לגעת בי עוד.

אני זקוקה לזמן יקומי עצום לצלול אל תוכי וכאן הייתי כל כך עסוקה בזוטות. תן לי רק עוד הזדמנות לסגת לאחור, כל כך לאחור מהחיים הרגילים, לשלול את תקפותם במידה כזו, שלא אצטרך להתנצל יותר לעולם. תן לי לגעת שוב בהרף עין שכרעתי ברך ליד עשב לח מגשם, שבכיתי מול הים הסוער בחורף, שהרגשתי את הקצוות שלי נקרעים מבפנים כשמשהו עצום ניסה להרחיב אותם בתוכי.

המוות שתק. אולי הקשיב אולי אני הקשבתי בשביל שנינו. מעולם לא היינו קרובים יותר.

אני עדיין ברכבת הזו לחיפה וזמן יקומי אינסופי מראה לי רצועת אדמה אחרונה בין החממות והפסים. עשב החל לנבוט בה אחרי הגשמים, ואני כמו מלאך המוות מחכה לאיזה סוף לאיזה קצה שיצעק שיבעט שיגיד שהיה בשביל מה לפרפר לחקור, להיאבק ולהיות.