בלדה לרגע שלא יחזור

לילה, קיבוץ יבנה 

כשהייתי בת שמונה, בטקס יום השואה בחדר האוכל של הקיבוץ, ראיתי את השעון הגדול שהיה תלוי שם זז ללא הפסקה קדימה. באותו רגע הבנתי שהזמן מתקדם וסופר את כל הרגעים שכבר חלפו ואבדו לי וש"אני זו אני". הבנתי שאני עשוייה מכל הרגעים שמתו שהסתימו ושלעולם לא יחזרו יותר. ניסיתי לעצור את הזמן בעיני אבל השעון היה שעון גדול ומשובח ושום דבר לא עצר אותו מלנוע הלאה.

מורים רוחניים לעתים קרובות מדברים על כך שאין משמעות לעבר אלא רק לעתיד (אני מתכוונת לכך שהם מבטיחים לנו גאולה דרך התעוררות רוחנית שתקרה לנו אם נעבוד ונזיע , רק אז נגיע!)  נדמה לי שבסופו של דבר אין כל הבדל ביניהם, שניהם אינם קיימים באותה מידה. העתיד מדומיין לא פחות מהרגשות שאנו מיחסים לעבר. את ההווה בכלל אי אפשר לתפוס. ברגע שהוא נתפס הוא כבר הפך לעבר. זה משאיר אותנו עם האיכות המסוימת של המוח שלנו והרגלי החשיבה שהוטבעו בו, פרי רגשות מודחקים, פחד ורצון להימנע ממנו ועוד תכנים פסיכולוגיים ,תרבותיים, דתיים וכו'.
על כל זה אנו בונים תלי תלים של חלומות בהקיץ להם אנו קוראים מציאות. חשבתם על זה פעם למה המציאות אצל כל אחד נראית אחרת? אם היא באמת הייתה אובייקטיבית, האם היא לא הייתה נראית לפחות דומה אצל חלק מהאנשים? כל גאולה שנמציא כל משמעות שנתן לחיים, תהייה בהכרח הצורך שלנו להטיל את העבר שלנו אל העתיד המדומיין, לצור עוד סיפור בעולם של עליזה בארץ הפלאות.
גם הזהות העצמית שלנו היא פרי דמיון המספר לנו שהיה לנו עבר ולכן גם בהכרח יש לנו עתיד. כל הפעולה הזו מתרחשת בתוך עולם המחשבה שלנו, שממנו כנראה אי אפשר לצאת. כל התנסות רוחנית שאי פעם תהייה לנו , שתספר לנו על מציאות בעלת חוקיות אחרת, נשגבה ככל שתהייה היא רק חוויה שמוחנו מיד יתרגם אותה על מנת שנוכל לרוץ ולספר לחברה. המבנה האישיותי שלנו תמיד ירצה לקטוף ממנה פרח, מסקנה, ביטחון, או אפילו יתרון על אנשים אחרים שעדיין לא חוו את החוויה האולטימטיבית.

החופש היחיד הקיים, הוא החופש מלהאמין בכל הסיפורים שלנו, החופש מלהזדקק להם, החופש מהצורך הנואש ממשמעות כזו או אחרת. זה לא אומר שאין טוב או רע, אור וחושך, הם אכן מתקיימים ברובד אחר, אבל אין להם סיפור אין להם תווי פנים.
הם אינם סוציאליסטים או דמוקרטיים, אקולוגיים או קפיטליסטים פרו ישראלים או פרו אמריקניים, הם המקום בו לרגע מתוך זרימת החיים עצמה מופיע אינטליגנציה טהורה שהלב שלנו מגיב אליה מתוך אכפתיות ורצון לא אנוכי בנתינה או באהבה. במהות שלה נתינה כזו לא תאחז ברעיון ולא תשתוקק להיבנות מהסיפור הזה, למצק רעיון  לגביו, לנכס אותה. היא תופיע לרגע תעלה בטבעיות על גדותיה ותישפך וזהו. אי אפשר יהיה לספר עליה דבר, להסיק ממנה המסקנות, לרקום סיפור. אין בה גיבורים אין בה פאנץ' - ליין. מי שירצה לרקום ממנה זהות עצמית מועצמת הוא זה הממשיך להשלות את עצמו שיש עבר ועתיד והוא מתקיים בתוכם. אפשר כבר לראות שבכל פעם שהאנושות יצרה אידיאולוגיה שנראתה כמו הטוב בכבודו ובעצמו, אותה אידיאולוגיה הביאה לטבח, רצח עם, טיהור, עינויים וסבל.
אם נקבל את המוגבלות של המחשבה עצמה,לא משום שהיא גרועה אלא משום שהיא פועלת במסגרת חוקיות מסוימת ליניארית, קוטבית, נוכל להתחיל אולי להרפות מהזמן האשלייתי המתקיים בתוכנו כמתח מתמיד. נוכל להבין שהמחשבה עצמה בטבעה היא קונפליקטואלית ומייצרת שוב ושוב את אשליית קיומו של "החושב", ה"אני" המוצק המנסה לשרוד את תנועת מחוגי השעון.

הטבע, רומז לנו שוב ושוב על אופציה אחרת של זרימה. זרימה שמצד אחד יש בה זמן ביולוגי של צמיחה והשתנות, אבל מצד שני שום דבר אינו עומד במקום, מתמצק, הכל מתקיים תוך תנועה מתמדת של שינוי, גסיסה, מוות לידה והתחדשות. ממש מול ענינו משתנה הרכס עשרות פעמים ביום ואנו מתעקשים לזהות אותו כמוצק. (כרכס, כנ"צ במפה,כשייך לנו בטאבו, וגם למדינת ישראל, כתחום שיפוט המועצה המקומית וכו'...)

אולי אם נסכים למוות הזה נסכים סוף סוף גם לחיים.