בבוקר על הדק מול הסלעים האפורים

בבוקר על הדק מול סלעים האפורים, שוב החורף ואני מחפשים להתאבד אל תהום מרחיקת לכת. 

אני נחשפת לחלק בתוכי שרוצה לקפוץ מעבר לחוויה האנושית המוגבלת  מעבר למוח המותנה מעבר לתבניות המוכרות, שמוכן להטיל את עצמו מחוץ לעצמו באלימות המטלטלת את מרקם חיי כל מספר שנים מחדש.

אני עוצרת באמצע היוגה ושוללת כל סמכות שאי פעם אמרה לי כיצד עלי להניע את גופי. השאלה העולה בי חותכת את האוויר האפרפר הלבנבן הסמיך.

"האם את מוכנה להרפות מכל מה שידעת אי פעם. אבל מהכול?"

הגוף מתחיל מחדש לנוע במקצב משלו, אני רק מצייתת לזמן, מונשמת, ננשמת.

הקצוות שלי אוחזות בתבניות ההגיוניות של החיים המוכרים. פרנסה, נשים מצלמות, העולם שבחוץ, הצלחה. כל זה נמצא בפריפריה של התודעה של הגוף החושב שיש כאן עניין של חיים ומוות, הישרדות, אימהות, אחריות. אבל במקביל קורית נסיגה זעירה כמו ההתמעטות של האור בסתיו. נסיגה מהפריפריה מהעור מהמוכר אל מקום אחר. קיימת ידיעה בתוך הכאוס שרק שם מתוך החשיכה שאינה יודעת את עצמה יכולה לקרות התנועה מעבר.

דני נסע לקנות עוד חומרי בנייה ובידוד וצבע וירקות אורגניים וסוף סוף נשארתי לבד מול המוות. בנוף הירחי של המקום אליו עברנו לגור, אני גוססת לבדי מטילה את עצמי מעבר לסלעים. (שתי יריות בוואדי. אנג'י הכלבה רועדת לרגע מסתכלת עלי מחפשת ביטחון).

חזרתי לכאן. לא במובן שהייתי כאן לפני כן. באתי לגור כאן רק בשנה האחרונה, אבל החזרה שאני מתכוונת אליה היא כמו חזרה גנראלית לסוף המתרחש מרגע לרגע. 

כבר לא מחפשת הארה רוחנית, כבר לא צמודה לאף מורה והחיים עצמם מתגלים כסמל של עצמם. התת מודע אינו רובד עמוק יותר של החוויה האנושית אלא רק מקום המסכם את התבניות לכדי צורות, מצייר סמלים תלת ממדיים כמו שביל, שער, האם הגדולה, על מנת לשמור תיעוד שהיינו פה.

כי באמת באמת באמת לעולם לא נדע אם אנחנו קיימים או לא.

האם אני מוכנה לחיות מבלי לספר לעצמי שיש משמעות לכול זה? מבלי לאחוז באף נראטיב? לפעול ללא מניע? לזהות את היווצרות הסיפור המתרחשת בכל רגע מחדש? האם אפשר לחיות כך?

חורף שאינו חורף מונח על הסלעים והוואדי, תפילות נושרות מהמצוק ומתרסקות אחת אחרי השנייה אל התהום. הגשם אינו נענע להן ולי. שקט.

הציפייה הזו לגשם

  

הציפיה הזו לגשם לרגעים הופכת לתחינה עצבנית: "נו כבר אלוהים, מה הבעיה לארגן לנו קצת גשם, מה כבר ביקשנו "?

למה את מתפללת אני אומרת לעצמי, למי?  

למרות כול מה שאני יודעת, התפילה הזו מנצחת את השפתיים את העפעפיים, נפלטת החוצה. והמילה הזו אלוהים, אלוהים אדירים, למה להשתמש בה בצורה כול כך חסרת אחריות? מה הקשר ביני ובין השפתיים המורדות הללו, הלב הזה הסרבן ששנים של חקירה עמוקה אסרטיבית מפוררת אמונות שווא, לא עזרו לו להבין שאין למי להתפלל? מאיפה זה בא, למען השם? מאיפה הדתיות החבויה הזו המנצחת אותי בכול פעם שמופיעה מצוקה?

אני לא מאמינה בדואליות הזו. אני לא מאמינה במערכת היחסים הילדותית הזו שבין האב הגדול המקשיב לצרכינו ומכוון את המאורעות בשרירות אכזרית או בלב נכמר. כבר שנים בכול פעם שהשיחים היבשים והעצים המאובקים נראים כאילו הגיעו לקצה של עצמם ואם לא תרד אף טיפת מים מהשמיים, הם יהפכו לאבק חום ויתפוררו על המדרון ממול, מתחיל המלמול הזה.

האם זה בגלל שגדלתי בבית דתי? או שאולי כולנו כך לא משנה מה הבנו או לא הבנו, הפסיכולוגיה ממשיכה לשתף פעולה עם הצורך הבסיסי הזה לשמים מלאי משמעות.

האם יכולה באמת להתפתח עצמאות פנימית והסכמה לחיות על קצה המסתורין מבלי לאחוז בו, מבלי להשתמש בו לשום נחמה? האם נתן לחיות כאילו הרגע קפצנו ממצוק "הידוע" והאוויר הריק מחזיק אותנו בחלל באורח נס, מבלי להתערב לטובתנו?

עכשיו, אני באה במגע עם האפשרות הזו. משהו פראי בועט בצלעותיי מבפנים. הלב כמו תינוק שהגיע זמנו להיוולד, לצאת לאוויר העולם מתחיל להשתולל, כמו סוס המריח את האורווה הוא שועט אל החלל הריק.

"זה מה שחיפשת!" הוא אומר לי "לא את השחרור שעליו מדברים המורים הרוחניים, אלא את זה".

(שום "זה" אינו מתמצק בחלל).

הלב פראי אף יותר מגביר תאוצה ונוסק, רק צחוקו נשמע מתגלגל. הכול הופך לחי ולא צפוי מלא איזה אהבה חושנית חסרת אובייקט, מבלבלת, סוערת. כול מה שהחושים פוגשים מועמד להיות הסיבה להתרחשות הזו, כאילו חייבים לשפוך אותה על משהו או מישהו, אחרת המכל שממנו היא נובעת יגאה על גדותיו ויתפרץ. 

הנחמה המוצעת במערכת היחסים עם אלוהים נראית כול כך מוגבלת מול הדבר הזה.

ובכול זאת בכול פעם שהעצים צמאים והוואדי ממול נראה כאילו הכול הולך להתפורר לאבק מהיובש הזה, אני מוצאת את עצמי ממלמלת תפילה.

חדוה