תמימים ועירומים

בדרך לתל אביב בקרונות השמורים, פיסת בורגנות אליטיסטית, אוטיסטית, עוטה גינונים של מחלקה ראשונה. קרעי שדות טסים, עמודים מתנגשים בשמש פורסים את השמים לרצועות של תכלת ריקה. האנושות דוהרת באמצעות טכנולוגיה מתקדמת למקומות מעבר להגדרה, מעבר להשגה, מעבר לחיים. לאן את הולכת? לאן את נוסעת? תגידי לאן?

הפונקציה של המוח המכונה מחשבה, כמו תאונה קטלנית שפגעה בנו והפכה אותנו לנכים. אנו קורבנות של תפיסות העולם שלנו, של האינטרפרטציה המוגבלת והתגובות האוטומטיות המפרשות את המערכת החושית שלנו. אנו רואים בחוץ את מה שחינכו אותנו לראות, את מה שנוח לנו לראות. מאמצים בשמחה כל דבר שלא יכריח אותנו לבקוע את קליפת הקונצנזוס המשמימה והמכאנית המכתיבה את בחירותנו.  מדוע אנו יכולים לעבוד בטרוף כל כך הרבה שעות ביממה, להשקיע את כל מרצנו בלהשיג חפצים מתים שלעולם לא יסבו לנו כל אושר, אך לעולם לא נטרח לחקור את המנגנון של מערכת התפיסה הגורם לנו להאמין ללא עוררין במחשבות המקובלות של תרבותנו?
הרי אם נתחיל להעביר בפשטות את תשומת לבנו פנימה אל המרחב שעליו פועלים כל הכוחות החיצוניים הללו ונפסיק לקבל אותו כמובן מאליו, אולי נתחיל לראות מה מסתתר מתחת לכול הדקלומים, הציטטות, כותרות העיתונים, הכרזות השדרנים. נתחיל לגלות שתחת הכותרת "חופש" ודמוקרטיה, קימת מערכת צינית הרואה בנו ההמון חסר הפנים: "צרכנים".
פשוטו כמשמעו, תפקידינו בעולם החופשי שבו נתן לנו "חופש בחירה" הוא בעיקר החופש לצרוך מוצרי "צריכה".

אנו רצים לתל אביב ברכבת עובדים כמו מטורפים, חוזרים הביתה מותשים, בדיוק בזמן כדי לצנוח מול מקלט הטלוויזיה שבאמצעותו מיד נקבל שטיפת מוח הגונה, בדבר מה צריך שיהיה ברשותנו, איזה בית או מכונית כדאי שנרכוש ובעצם: מי אנו אמורים להיות.
עם הדימוי של בית החלומות אנו מקבלים גם עצות בקולות קטיפה ובחיוכים בלונדיניים על איך נמלא אותו בג'אנק נוצץ על מנת שילדינו יוכלו לשחק בצעצועי פלסטיק מכוערים ומטופשים. הפרסומות מציירות לפנינו עולם אשלייתי של דימויים סינטטיים ואנו משתעבדים לחלום, מוכרים את חיינו בנזיד עדשים ריק מתוכן.

התוצאה היא חורבן. חורבן של הדבר היחיד בעולם היכול להעניק לנו שלווה, מלאות, ושמחה, ללא כל עלות – הטבע.

ככל שהטבע נעלם ומערכות מתוכננות של כבישים, אספלט, צורות נשלטות של ארכיטקטורה, הופכות להיות העולם אתו אנו באים במגע, הגוף והנשמה מתכווצים ו"המחשבה" תופסת עוד נתח, עוד שכבה של קיום נגזלת מאתנו.
אני מרימה את מבטי מהדף ומתבוננת החוצה.

מחלונות הרכבת ניבט אזור התעשייה ההרוס של צפון מפרץ חיפה; קרוניות מעוקמות, מכלי פלסטיק, שרידי טכנולוגיה שסיימו את חייהם. קילומטרים ארוכים של חומרים מתים שכובים על צידם במקום שפעם זרם נחל, גדלו עצים ועשב. עכשיו רק צחנת הקישון, גוף המים השחור שהיה פעם מים חיים שחיות ובני אדם יכלו לשתות מהם, לשחות בהם- זורם גווע אל הים.

חוץ ממני אף אחד לא מסתכל, כולם שקועים בסמארטפונים, אף אחד לא רואה. עולם וירטואלי הולך וכובש את המקום הפראי שבו אלוהים התהלך בגן ואנו היינו בו תמימים ועירומים.