הציפייה הזו לגשם

  

הציפיה הזו לגשם לרגעים הופכת לתחינה עצבנית: "נו כבר אלוהים, מה הבעיה לארגן לנו קצת גשם, מה כבר ביקשנו "?

למה את מתפללת אני אומרת לעצמי, למי?  

למרות כול מה שאני יודעת, התפילה הזו מנצחת את השפתיים את העפעפיים, נפלטת החוצה. והמילה הזו אלוהים, אלוהים אדירים, למה להשתמש בה בצורה כול כך חסרת אחריות? מה הקשר ביני ובין השפתיים המורדות הללו, הלב הזה הסרבן ששנים של חקירה עמוקה אסרטיבית מפוררת אמונות שווא, לא עזרו לו להבין שאין למי להתפלל? מאיפה זה בא, למען השם? מאיפה הדתיות החבויה הזו המנצחת אותי בכול פעם שמופיעה מצוקה?

אני לא מאמינה בדואליות הזו. אני לא מאמינה במערכת היחסים הילדותית הזו שבין האב הגדול המקשיב לצרכינו ומכוון את המאורעות בשרירות אכזרית או בלב נכמר. כבר שנים בכול פעם שהשיחים היבשים והעצים המאובקים נראים כאילו הגיעו לקצה של עצמם ואם לא תרד אף טיפת מים מהשמיים, הם יהפכו לאבק חום ויתפוררו על המדרון ממול, מתחיל המלמול הזה.

האם זה בגלל שגדלתי בבית דתי? או שאולי כולנו כך לא משנה מה הבנו או לא הבנו, הפסיכולוגיה ממשיכה לשתף פעולה עם הצורך הבסיסי הזה לשמים מלאי משמעות.

האם יכולה באמת להתפתח עצמאות פנימית והסכמה לחיות על קצה המסתורין מבלי לאחוז בו, מבלי להשתמש בו לשום נחמה? האם נתן לחיות כאילו הרגע קפצנו ממצוק "הידוע" והאוויר הריק מחזיק אותנו בחלל באורח נס, מבלי להתערב לטובתנו?

עכשיו, אני באה במגע עם האפשרות הזו. משהו פראי בועט בצלעותיי מבפנים. הלב כמו תינוק שהגיע זמנו להיוולד, לצאת לאוויר העולם מתחיל להשתולל, כמו סוס המריח את האורווה הוא שועט אל החלל הריק.

"זה מה שחיפשת!" הוא אומר לי "לא את השחרור שעליו מדברים המורים הרוחניים, אלא את זה".

(שום "זה" אינו מתמצק בחלל).

הלב פראי אף יותר מגביר תאוצה ונוסק, רק צחוקו נשמע מתגלגל. הכול הופך לחי ולא צפוי מלא איזה אהבה חושנית חסרת אובייקט, מבלבלת, סוערת. כול מה שהחושים פוגשים מועמד להיות הסיבה להתרחשות הזו, כאילו חייבים לשפוך אותה על משהו או מישהו, אחרת המכל שממנו היא נובעת יגאה על גדותיו ויתפרץ. 

הנחמה המוצעת במערכת היחסים עם אלוהים נראית כול כך מוגבלת מול הדבר הזה.

ובכול זאת בכול פעם שהעצים צמאים והוואדי ממול נראה כאילו הכול הולך להתפורר לאבק מהיובש הזה, אני מוצאת את עצמי ממלמלת תפילה.

חדוה