בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם

"למה כשבני אדם הורסים מה שבני אדם אחרים בנו זה נקרא ונדאליזם,
אבל כשבני הורסים את הטבע זה נקרא קידמה"?

(מתוךהפייסבוק)

בשש וחצי בבוקר התחיל הנס הזה שאנו קוראים לו גשם לזלוג בעדינות על האדמה, העצים, גג  הבית, הסלעים. עלי הכותרת הדקיקים של פרחי החורף נפתחו כמו גביעים ונתנו לטיפות לגלוש אל תוכם.  אי אפשר היה להגדיר במילים את העדינות הזו . הנגיעה של טיפות המים הזעירות בעלווה של החרוב. געגועי נרטבו גם הם רוו ונספגו בחסד.

בשמונה וחצי יצאה השמש והאירה את רבבות הטיפות התלויות. הנחל למטה זרם. האוויר הקר צבט את קצה האף ואצבעותיי הסוגרות על הזכוכית החמימה של כוס הקפה. לרגע ידעתי שלא סתם זכיתי, שחייבת אני לדבר את הדבר בשפתיי, לגעת בליבותיהם של בני האדם ולהזכיר להם שהאושר הטמון בפשטות הזו, הוא הדבר שאנו מחפשים אחריו כל חיינו.

המלאות של גן העדן היא כאן ואינה נמצאת אי שם במרחבים שלאחר המוות. אלוהים נתן לנו את גן העדן על מנת לעבדו ולשמרו, ואנו מאבדים אותו נתח ועוד נתח, מלבישים אותו שלמה של קניונים ובטון ואספלט, צפיפות וכיעור.

המשאב היחיד שלא יהיה נתן לעולם להחזירו לקדמותו הוא הטבע על מגוון בעלי החיים, הציפורים, החרקים, הצמחים, הסלעים, המתקיימים בהרמוניה בלתי נתפסת בתוכו. גן העדן הוא היכולת שלנו להיות שרויים בתוך טבע בלתי מופרע, בשקט, ממוזגים עם כוחות הריפוי והיופי הקורנים ממנו ללא מאמץ.

הקפיטליזם והדרוויניזם לקחו מאתנו את הרגע הנטול תנועה כלפי העתיד, הרגע החף מכל צורך לשנותו. רגע שאין בו פגם, שהוא שלם וטהור.  פרוייד והפסיכולוגיה המודרנית הפכו אותנו ערים לכאוס הפנימי שלנו, לקולות השונים המתווכחים ורבים בתוכנו. הפכנו לתלויים על חוט דק ואכזרי של מודעות עצמית לחוסר השלמות שבנו. אולי בכלל אין אבולוציה, אלא ההפך יש דה-בולוציה, הליכה לאחור אל תוך הכאוס אל תוך הגיהינום הנחשף דרך העיוורון שאנו מגלים כלפי הפלנטה ומרקמי החיים המהממים החיים בתוכה?

כולנו אוהבים לנסוע לחופש למקומות שהמודרניזציה עדיין לא הגיע אליהם, אבל כשליד הבית שלנו הולכים לעקור חורשת אלונים בת חמש מאות שנה(וזה קורה בימים אלו בכרכור, ליד הגינה הקהילתית)  אנו נדים בכתפינו וקוראים לזה המחיר של קידמה. כולם בארץ מתפעלים מיופיו ושונותו של הישוב כליל שבגליל, אבל אף אחד לא עוצר לרגע לחשוב שפעם מתחת לכל הבטון הזה שמכסה את הציליוויזציה שלנו היה הכול נראה כמו בכליל. ושעדיין אפשר לעצור את הבולדוזרים, שאינם פרי "פורס מאג'ור" אלא תוצאה ישירה של הבחירות של כל אחד ואחת מאתנו.

המון המון אנשים חושבים כמוני, אבל מעטים מסוגלים להיות ממש מעורבים והילחם בתופעה העצובה הזו. מה שקורה הוא שכל אחד מתחיל להילחם רק כשאלימות הבלתי מתקבלת על הדעת של הנדל"ניסטים, או גורמים ציבוריים ופרטיים אחרים, מגיעה לחצר ביתו.

מי נאבק כרגע לעצור את חוות הגז ההולכת להיות ממוקמת בצמוד לישוב בת שלמה וליד שמורת טבע שהוכרה על ידי אונסקו כאזור בעל ערך מורשת עולמית? אנשי בת שלמה, קבוצה קטנה שאפילו המועצה האזורית שלהם( חוף הכרמל), הגוף הציבורי שהם בחרו בראשו רק לפני מספר חודשים, אינו תומך בהם. כן מדובר בכסף, בהרבה כסף. תמיד הרי מדובר בכסף.

כל מי מאתנו שיודע עמוק בתוך לבו שהעצים והצמחים והגשם הם  חלק בלתי נפרד מגופינו ונשמתנו מחויב להשמיע את קולו, מחויב כלפי עצמו וכלפי ילדיו ונכדיו, לשמור על גן העדן שנמצא כאן. החסד של הגשם מזכיר לי שאנו תלויים על כדור מסתורי בתוך יקום אינסופי ושכל תושביו החיים בו אחים הם.

תמימים ועירומים

בדרך לתל אביב בקרונות השמורים, פיסת בורגנות אליטיסטית, אוטיסטית, עוטה גינונים של מחלקה ראשונה. קרעי שדות טסים, עמודים מתנגשים בשמש פורסים את השמים לרצועות של תכלת ריקה. האנושות דוהרת באמצעות טכנולוגיה מתקדמת למקומות מעבר להגדרה, מעבר להשגה, מעבר לחיים. לאן את הולכת? לאן את נוסעת? תגידי לאן?

הפונקציה של המוח המכונה מחשבה, כמו תאונה קטלנית שפגעה בנו והפכה אותנו לנכים. אנו קורבנות של תפיסות העולם שלנו, של האינטרפרטציה המוגבלת והתגובות האוטומטיות המפרשות את המערכת החושית שלנו. אנו רואים בחוץ את מה שחינכו אותנו לראות, את מה שנוח לנו לראות. מאמצים בשמחה כל דבר שלא יכריח אותנו לבקוע את קליפת הקונצנזוס המשמימה והמכאנית המכתיבה את בחירותנו.  מדוע אנו יכולים לעבוד בטרוף כל כך הרבה שעות ביממה, להשקיע את כל מרצנו בלהשיג חפצים מתים שלעולם לא יסבו לנו כל אושר, אך לעולם לא נטרח לחקור את המנגנון של מערכת התפיסה הגורם לנו להאמין ללא עוררין במחשבות המקובלות של תרבותנו?
הרי אם נתחיל להעביר בפשטות את תשומת לבנו פנימה אל המרחב שעליו פועלים כל הכוחות החיצוניים הללו ונפסיק לקבל אותו כמובן מאליו, אולי נתחיל לראות מה מסתתר מתחת לכול הדקלומים, הציטטות, כותרות העיתונים, הכרזות השדרנים. נתחיל לגלות שתחת הכותרת "חופש" ודמוקרטיה, קימת מערכת צינית הרואה בנו ההמון חסר הפנים: "צרכנים".
פשוטו כמשמעו, תפקידינו בעולם החופשי שבו נתן לנו "חופש בחירה" הוא בעיקר החופש לצרוך מוצרי "צריכה".

אנו רצים לתל אביב ברכבת עובדים כמו מטורפים, חוזרים הביתה מותשים, בדיוק בזמן כדי לצנוח מול מקלט הטלוויזיה שבאמצעותו מיד נקבל שטיפת מוח הגונה, בדבר מה צריך שיהיה ברשותנו, איזה בית או מכונית כדאי שנרכוש ובעצם: מי אנו אמורים להיות.
עם הדימוי של בית החלומות אנו מקבלים גם עצות בקולות קטיפה ובחיוכים בלונדיניים על איך נמלא אותו בג'אנק נוצץ על מנת שילדינו יוכלו לשחק בצעצועי פלסטיק מכוערים ומטופשים. הפרסומות מציירות לפנינו עולם אשלייתי של דימויים סינטטיים ואנו משתעבדים לחלום, מוכרים את חיינו בנזיד עדשים ריק מתוכן.

התוצאה היא חורבן. חורבן של הדבר היחיד בעולם היכול להעניק לנו שלווה, מלאות, ושמחה, ללא כל עלות – הטבע.

ככל שהטבע נעלם ומערכות מתוכננות של כבישים, אספלט, צורות נשלטות של ארכיטקטורה, הופכות להיות העולם אתו אנו באים במגע, הגוף והנשמה מתכווצים ו"המחשבה" תופסת עוד נתח, עוד שכבה של קיום נגזלת מאתנו.
אני מרימה את מבטי מהדף ומתבוננת החוצה.

מחלונות הרכבת ניבט אזור התעשייה ההרוס של צפון מפרץ חיפה; קרוניות מעוקמות, מכלי פלסטיק, שרידי טכנולוגיה שסיימו את חייהם. קילומטרים ארוכים של חומרים מתים שכובים על צידם במקום שפעם זרם נחל, גדלו עצים ועשב. עכשיו רק צחנת הקישון, גוף המים השחור שהיה פעם מים חיים שחיות ובני אדם יכלו לשתות מהם, לשחות בהם- זורם גווע אל הים.

חוץ ממני אף אחד לא מסתכל, כולם שקועים בסמארטפונים, אף אחד לא רואה. עולם וירטואלי הולך וכובש את המקום הפראי שבו אלוהים התהלך בגן ואנו היינו בו תמימים ועירומים.