האצבעות על המקלדת

בוקר, האצבעות על המקלדת מחפשות אותי, כמו כפות רגלים יחפות המגששות אחר קרקע בטוחה להשען על מרכז כובד שיוכל להעיד על ידיעתי אותי.

אנחנו, בני אדם, יצורי על המסוגלים לכל, מוכשרים ובעלי יכולות אינסופיות, אך מי שיצר אותנו שכח להעניק לנו את הדבר החשוב מכל; את סיבת קיומנו. מדור לדור אנו נאלצים להמציא שאיפות ומשמעויות, להאמין בהן, להרוג ולההרג עבורן, לקרוע את נפשינו ואת האדמה שאנו דורכים עליה לגזרים. כל זה עבור חיפוש נואש בו כמיהות וכיסופים, ברובם אפילו לא נהירים לנו, דוחפים אותנו לצאת למסע חיפוש, מסע לגאולה, אישי וקולקטיבי.

מעולם לא עולה בדעתינו, שאנו עצמנו הננו היוצרים את הנראטיבים והמיתוסים שלנו, יוצרים אותם בנפשינו חסרת המנוח, סוגדים להם ואף מוכנים למות עבורם.

אנו בונים בתי כלא לרעיונות הצרים מלהכילינו, מרחבים מוגנים ובטוחים בהם הטוב והרע, אני ואחרים, מייצרים עבורינו מקום לכאורה מוצק, אשר בו זהותנו העצמית, ברורה, מנחמת ומסממת. עקב חוסר ההבנה של המערכות הפסיכולוגיות, הנפשיות ומבנה התפיסה שלנו, אנו נדחפים להאמין ולקבל, נראטיבים שמנהיגים דתיים וחילוניים, מתווים עבורינו, ומשמרים אותם בקנאות במשך מאות ואלפי שנים. לתופעה המוזרה והסטאגנאטית הזו אנו קוראים בגאווה; דת ומסורת.

מיתוסים שנועדו לפרוץ את התודעה האנושית, כמו חופש, אהבה, שיוויון ואחדות, לובשים צורות מתות שבעלי כוח משתמשים בהן בציניות, על מנת לצבור טובות הנאה, הון והשפעה.  

ככל שאלוהים כועס, נוקם ונוטר, מונע מאיתנו את הדחפים הטבעיים והפשוטים ביותר שלנו, כך אנו מוגנים ובטוחים יותר. הפחד מלהיות לא מקובלים, לא אהובים, שונים, מוזרים, מגיל רך דוחף אותנו לציית לסמכויות ומרחיק אותנו מהאפשרות להקשבה לתבונתנו שלנו. כשילדינו הרכים, מלאי סקרנות ותהייה שואלים אותנו בתום לב שאלות נוקבות על החיים ועל הבחירות שלנו או של התרבות אתה אנו מזוהים, אנו נוטים לצאת בהכרזות נבובות, מסקנות ואמירות שמעולם לא העזנו לבחון בעצמנו.

במשך דורות נאבקים הורים בילדיהם ומנסים להתאימם למערכות שיאמללו את חייהם, מתוך אמונה בלתי סבירה שכך יהיו מאושרים יותר.

מעטים מתענינים בחיים עצמם, בתדר של אמת, שאינה מילים ריקות אלא חוייה אנרגטית הפועמת בעצים, במים, בצמחים, בשמים, בחתול משחק, בילד שגלי ים נוגעים פתאום בכפות רגליו, באור הזורם והמשתנה, במוות הנמצא בכל, נותן לחיים את הרקע התוסס להיווצרותם.

אנחנו מזועזעים מאחוז הקשישים ההופכים להיות דמנטיים וסניליים, אך לא מבינים שהסניליות שלנו כאנושות החלה בבתי הספר המתים שבהם נכלאנו על לא עוול בכפינו. שהפכנו את המכשיר היצרתי הנהדר, המצוייד ביכולות אינסופיות; המוח שלנו, לכלי לשינון מספרים מתים, עובדות עבשות, מוקדי הזדהות שיבטיות ולאומוית שיהפכו אותנו למגש הכסף המוקרב על מזבח טיפשותה וניבערותה של תרבותינו.

גדלתי בבית דתי ואני יודעת שאלוהים לובש שוב שוב את תווי פניהם המיוסרות של המאמינים בו. לא אנו נוצרנו בצלמו ובדמותו אלא הוא שנוצר שוב ושוב בצלמנו ובדמותנו. רשע, אכזר, נוקם נוטר, קטנוני, עוסק בשטויות וזוטות ומעניש אותנו אם בטעות השתמשנו בכפית של "בשר" במקום בכפית של "חלב".

אם אלוהים היה אוניברסאלי רחום וחנון לא היינו אמורים להרוג או לשנוא בשמו, לא היינו אמורים לחיות חיים חלקיים ואומללים על פני פלנטה שכולה יופי ושפע אין סופי.

כל בני אדם חולקים את התהייה הנכאבת לגבי הגורמים ליסורי האנושות, קשה לנו להבין מדוע אנו נאלצים לחיות באומללות. אנו בטוחים שנידונו באופן שרירותי לחיים של סבל וקושי.

איש אינו מעלה על דעתו שאנו בוראים את תמונת המציאות הזו בתוכנו, בכל בוקר כשאנו נוטלים עיתון בידינו, או מאזינים לחדשות ומאפשרים לאנשי תקשורת, להדהד את תמונת המציאות המעוותת אשר בה מככבים פוליטיקאים, בעלי הון, סלבריטאים, גנראלים, רוצחים ואנסים. 

אנו עצמנו בשימוש חסר תשומת הלב, בתשומת הלב שלנו, מעניקים תוקף למיתוס שהאנושות בת זמננו נמשכת אליו ומתעבת אותו, שבוייה במיקסם השווא שלו, סוגדת לו ונהרסת על ידו. אם היינו מסרבים לגיליון החינמי המחולק בתחנות הרכבת בבקרים, אולי היינו פוגשים מציאות אחרת מחוץ לחלון הקרון שלנו. אולי היינו רואים שהלהקה בת עשרים וחמש הפרטים של הפלמינגו הוורוד, החורפת בבריכות המים של עתלית, הכפילה את עצמה בשנה האחרונה ומונה כעת כמעט שישים פרטים? אולי היינו רואים במו עינינו, שהשנה הגשמים הרבים שירדו, הצמיחו שכבת עשב ירוקה ולחה על מדרונות הכרמל, ושעבודות התשתית לכביש שש צפון החריבו לחלוטין את אגן הניקוז של נחל הקישון והעמק הפורה המקיף אותו.

אנו משלמים מחיר עצום, הנובע אך ורק מכך שאיננו מעזים לחקור באומץ את אמונות היסוד הבסיסיות ביותר שלנו. אני לא מתכוונת לחקור את אמונות היסוד עצמן על מנת לגלות את חולשותיהן ולהחליפן באמונות יסוד חדשות. כוונתי היא לחקירה אמיצה של אופני התפיסה שלנו, אופני הסקת המסקנות, האופן המסויים שבו תגובה רגשית כמו פחד, חרדה, כעס וכאב, הפועלים מתחת לפני השטח גורמים לנו לבחור ולאמץ רעיונות מנטאליים למינהם וכן את האופן בו אנו בוחרים לחיות בתוך מסגרות הזדהות צרות אופקים ואבסורדיות עד גיחוך.

כנשים אנו משתפות פעולה בצורה תמוהה להחריד עם הפחד של גברים מהתשוקה המינית שלהם. אישה המכוסה כל כולה בבגדים ארוכים, ברעלות למיניהן בפיאות עשויות משיער של נשים אחרות, על מנת שגברים לא "יחטאו" ויחשקו בה, משתפת פעולה עם תבנית שהיא חונכה לציית לה. זו רק דוגמה מוחשית וציורית במיוחד, לאופן שבו כולנו בוחרים לפעול במשך חיים שלמים. מעניין שאנו יכולים לזהות בקלות את האבסורד השולט בחיי קבוצות השתייכות שונות מאתנו, אך מסרבים לחלוטין לראותו בחיינו אנו.

הדיאלוג הנוצר בין בני אדם לרוב, ישתמש בחלק זעיר מהיכולת המוחית העומדת לרשותינו. אנו נשען על עובדות וידע הנמצאים בתחום הזיכרון ונשמע את הידע המאוחסן בתאי המוח של בן שיחינו.

מתי מעט מעיזים לעמוד בקצה הידוע, במקום בו מסתימות הנחות היסוד והקלישאות, חשופים ופגיעים, לא יודעים, שקטים וסקרנים מול המסתורין העצום האופף את החיים. חקירה סקרנית ונטולת מניע, היתה מאפשרת לנו, להתחקות אחר מקורן של כל התפיסות והאופן שבו התודעה מיצרת באופן קבוע אוביקטים חיצוניים לה ונעה מתוך מרכזה כלפיהם, בוראת את קיומה בזמן, דרך תנועתה מהתופס אל הנתפס. מתי מעט מעיזים לחקור למשל את עצם חווית הזמן שלנו ועל מה היא מתבססת.

הזמן הנו החומר ממנו חווית התקימותינו מפוסלת. אנו מתיחסים אל קיומו המיוצג על ידי שעונים המונים אותו כאל מציאות ברורה הכרחית ומוצקה. אם נבחן לעומק את תחושת הזמן בתוכנו, נראה שהיא מורכבת כולה מזיכרון, מעבר, שהפך לתחושה פיזית, סוג של אילוף פנימי המחלק את ההווה לפרוסות ונתחים מדודים. אולי הכורח לייצר את קיומו של הזמן בתוכנו נובע מהצורך שלנו להעניק משמעות לחיינו, להאמין בתהליך, תסריט אופטימי בו אנו מככבים כדמות ההולכת ומתפתחת, מנצחת ומשיגה את מטרותיה.

יוצרים גדולים; משוררים, סופרים, פיסיקאים, אמנים, במאי קולנוע, אנשי רוח, ופילוסופים, הפורצים דרך חדשה בתוך התודעה האנושית, פעמים רבות  מציבים אותנו מול שאלת קיומו של הזמן, שוללים אותו ובודקים את התנהגות החומר התודעתי והפיזי ללא קיומו. המציאות המתגלה בלעדיו פורמת את עצם תחושת המתח והסבל הקיומי המתמשך, משנה את מצב ההוויה, נוטעת אותנו בתוך חושניותו של הרגע הנוכחי, מאווררת ומשחררת.

בתוך הרגע הזה, האין זמן, אנו יושבים חבוקים עם עצמנו והאחדות היקומית הפרועה והחיה, חשופים ופגיעים כמו כל חלקיק אחר במציאות הקוואנטית ביקום אינסופי עלום שכוחות של כאוס והרמוניה מפוררים ומרכיבים מחדש.

יכול להיות שכל מה שעלינו לעשות על מנת להפסיק את ההיפנוט ההמוני הזה, הנו קודם כל לעצור. לבלום את רכבת השדים הנעה במסלול מעגלי וארוך עד אין קץ, דרך ההיסטוריה הכאובה של האנושות כולה. לעצור ולבלום את מומנטום התנועה העיוור, הפלדתי הכבד מנשוא של המורשת אותה הטמענו אל תוכנו מבלי משים. לעצור כיחיד, כאינדבידואל, לעצור ולנער את הראש, לעצור ולהתעורר, לעצור ולהעיז לחקור, לשאול את עצמנו איך נוצרה ונוצרת מערכת האמונות שלנו. לא רק בעבר אלא אפילו ברגע זה.

שאלה זו אם תלך עמוק מספיק, יכולה לשנות לגמרי את גבולות התפיסה העצמית שלנו, את מבנה התודעה והצורה בה היא פועלת בתוכנו.

בחלום אנו חווים מציאות בעלת חוקיות שונה לחלוטין מזו המתקיימת דרך ערות. עדיין במציאות המופיעה, יש חוקיות, יש רגש לפעמים עז עד מאוד, סיפור, תחושת עצמיות כנקודת ייחוס, ובכל זאת דבר אינו מתרחש במציאות החומרית הגופנית המוכרת לנו. גל ענק העומד להתנפץ ולהרוג אותנו (חוויה כל כך מוחשית במהלך החלום) אינו מאיים כלל על הקיום הפיזי של גופינו. אם התודעה שלנו יכולה לברוא סמלים כה חזקים הנראים במצב החלימה אמיתיים כל כך, מניין לנו שהמבנים המוצקים הנגלים לנו בזמן הערות שלנו, אינם גם הם מצבי תודעה, שכבות ותדרים של גלי המוח המיצרים תמונות ותחושות? אם נסכים להודות בנינו לבין עצמנו שאין אנו יודעים.אם נסכים לחוש את הכאב הבהלה והבדידות שאמירה כזו אולי תביא עמה? אולי נוכל להרפות, נוכל לבסוף לפרוש ממירוץ העכברים שאנו ורוב רובה של האנושות לוקחים בו חלק.

יש אפשרות לחיות את חיינו מתוך הרמוניה ויופי, פשטות וחופש. כל מה שזה דורש מאתנו הנו להרפות ולדעת שאין אנו יודעים.

ואם הכל כבר נאמר

ואם הכל כבר נאמר, וכל המילים החודרות והנוגעות ביותר כבר תיארו את המרחבים שרציתי לנסות לתאר בעצמי? ואם כבר  המשוררים, שאינני נמנת אליהם, דייקו תחושות בלתי מוחשיות כמעט והגישו אותן בדקות רגש ואנינות משתקת של יופי ואמת?

האם אפשר לחדול; להפסיק לנסות לזקק, לחלחל עוד ועוד פנימה, אל המקום היחיד שכוח החיים שבי כמהה אליו? האם אפשר באמת לעצור, להתיאש, לראות את חוסר התוחלת שבניסיון לשהות שם, לדלות ללא לאות, אוצרות?

האם אפשר להפסיק לנסות שוב ושוב לגעת במקומות אשר בלעדיהם חיי פרושים מתייבשים בשמש הקופחת של ידיעה שטוחה. האם טעם הקפה החמוץ בגרוני ובפי הבוקר, אינו עוד נתיב נסתר לנוע מטה בעיקבותיו אל הנוף הזה שאור חיצוני כמעט לא נגע בו, אל המקום היחיד שברצוני לדעתו, אך לא אוכל. שאליו כלתה נפשי, אך לנצח רק גיצים זהרוריים יצנחו בו באפלת נשמתי, יאירו לרגע מחשכים מתוקים דוממים.

מצוקי חיי גבוהים ועמוקים, ינגעו ברטיטה מסתורית שאולי תלבש מילים, מחוספסות, עבות וגסות למגע, מחטיאות תדיר את הדבר עצמו. 

ויש מנגד את הכוח הזה שיכול להזיז בקלות הרים, שאין לו גבול, שיכול לצעוק לילה שלם, שלעולם אינו מתעייף מכלום. הכוח ללכת לשם. אך ורק לשם. לא מענין אותו, אלא שם.

כוח שהוא עיוור להישגים חיצוניים, עיוור לעולם הגועש שם בחוץ. עיוור וחירש לכל ההתרצצות שאובייקטים מתים תופסים בה מקום מרכזי. מנוע ממילים ריקות מתוכן, ההופכות למוסיקה רמה וצורמת, רחוק מכל המגדלים הענקיים שמליארדי ננסים דמויי אדם בונים באור הזוהר והמת של התרבות השלטת.

זהו הכוח שכל בוקר קם איתי ואומר "לא!" לא אתן ולא אוותר ולא אסכים ולא אשתף פעולה. לא. לכל טובות ההנאה המפוקפקות המוצעות למכירה, לחכירה, למשא ומתן. לא.

ויש משהו שדוחף מבפנים בעוצמה שמעולם לא ידעתי את מקורה, אבל אני לומדת להיכנע לה יותר ויותר. עוצמה שאינה סופרת שום מכשול ואינה רואה בעינים חוץ ממה שהיא קשובה לו. לא מקבלים שם טובות הנאה, לא מרוויחים דבר שאפשר ללעוס, אפילו חוויות חזקות מפנות את עורפן והולכות נכזבות למקומות אחרים. לא בחרתי בנתיב הזה, הוא בחר אותי. לא אני הולכת בו הוא הולך בי.

ככל שאני נכנעת לו, החושך המתוק והמר בתוכי, נח בתוך עצמו כקטיפה רכה. איני צריכה בו דבר ואיני רוצה דבר מלבדו. באופן מוזר המילים הלא מדוייקות שבחרתי שבחרו לבוא אלי, מושכות אותנו זה אל זו.

הכמיהה חזקה ממני והיא לבדה תוותר כמו אד מעל שמי היותי הכבויים. היא שתגע בעורפם של אלו שיביטו בתלולית העפר.

אין מנוס מלנסות, אין מנוס מלוותר ולהיכנע, אין מנוס מלחיות ולכאוב ולאהוב בלהט את כל מה שלא נתן לאהבו. לא נתן לפתור את החידה המרחפת באור האביב היפה הזה, בקסם הפריחות, בצריחת הסיסים. לא נתן לפתור.

בית אביונים

הבית הקריר מליל פברואר, נפתח אל טרסת האבנים הלבנבנה בחוץ. ירגזי מנסר את האוויר הצלול המתפוצץ מאור בוהק. טרקטור ממול קודח באדמת הגיר הקשה הופך מדרון לאבקה מקומחת הנושרת על צמרות האורנים.

על הספה בעינים עצומות, אני מחפשת את הבית שהיה לי, שאבד לי, שמצאתיו לרגעים, שנזרקתי שוב ושוב מתוכו, שלא הפסקתי לחפשו בגעגועי. בית שלא נחתי לרגע ולא וויתרתי על חלום קיומו. בית שקירותיו לבנים מסויידות בפשטות של בתי אביונים, שחלונותיו פונים אל נופים פנימיים, בית שבו אניח את ראשי לעת ערב והכוכבים בעלטת הרקיע יצנחו אל תוכו ויגעו בי.

בתוך אפלת גופי החי, המורד, שאינו מקבל את גבולותיה המאוסים של התבוסה, זועק הולם הדם את כמיהתו אל האור. מתוך הגוף  היודע את האור הנובע ממנו, את החוכמה והעומק, את הקרבה והדמעות, עולה התביעה האחת והיחידה; להיות קרובה אל עצמי.

כן, רק להשאר צמודה אל הבל הפה של נשימתי, לא להרחיק למחוזות המתחפשים למשהו כזה או אחר, לא לתת אמון בעולם שבוראת האנושות, לקלף באיזמל מנתחים את השקר והבורות שדבקים בי, עד שימצא האור הראשוני של אהבת האדם האדמה והשמים.

אני יודעת אותם מתוכי, הם לרגעים מתגלמים כביתי היחיד האמיתי, המקום בו צילי מוטל על הקירות העתיקים וריח תבלינים ועשבי בר נודפים מאבניו באור החמה. אם אשאר כל כך קרובה אל הסיד הלבן, אל קילופי הקירות וחריציהם, אם לא אנדוד בתשוקותיי ואדמה לעצמי הישגים ופירסום שווא, אם לא אתבלבל ואנסה להשתייך,להתקבל, להגיע, רק אז ירדו השמים בעצמם ויכרעו ברך על סף דלתי.

פשוטה אהיה להחריד, משעממת, שקטה וריקה. לא יכתבו עלי, לא יראו אותי ביומני החדשות, לא אתראיין, לא אוצג במוזיאונים הקודרים מרצינות תהומית, עירומה אהיה תחת השמים, זנוחה ושכוחה, צמודה בהבל פי אל האור.

אני חיה בין מרחבים

אני לא משוררת, לא כותבת פואמות, לא סופרת, לא יודעת לספור, לא מוציאה לאור רומנים, לא פילוסופית, לא מתודית, לא לגמרי ציירת ואפילו לא ממש צלמת.

אני חיה בין מרחבים, ואף מרחב לא יכול לטעון עלי בעלות. אפילו לא המרק שלי החם, המתערסל עכשיו בין כפות ידי. אפילו האנשים שאני הכי אוהבת, אפילו אני לא יכולה לטעון עלי בעלות.

כן, אני חמקמקה, מתחייבת לתקופות ומחליקה החוצה, מתמסרת בטוטאליות רק מכוון שלכל דבר יש תאריך תפוגה.

אני חיה בין המרחבים. אף פעם לא היתי ממש אישה  וגם גבר בטח שלא. כשהייתי דתיה רק פיקפקתי באלוהים, כשהפכתי לחילונית הרגשתי אותו בוכה מחוץ לחלון.

הספק, השלילה, הם בני בריתי. כל הצורות נמסות, כל המחשבות מתגלות בעירומן, כל האידיאולוגיות נשמעות כמו צריחה רמה ונבובה בתוך האזניים המולחמות בצדי ראשי.

רעיונות עקורים משורש מפליגים בספינות ברזל כבדות, צלליותיהן הענקיות, גורעות ומחסירות מהאור, נעות במסלולים ידועים ומראש ועוגנות לרגע בנמלי הזוועה, של מי שדרושה לו סחורתן.

הזמן השתלטן, המעסיק התובעני הבולעני של בני דורי, כבר מזמן המית בי את הזיכרון של עצמו ועצר מלכת. חוסר המטרה הפסיק לרקום עבורי כוח משיכה בעתיד בידיוני כזה או אחר.

מהלכו הסביר של הזמן, הקיא אותי מתוכו, מיסמר אותי על קיר בקוטב הצפוני, לא קפואה ולא נעה, מודעת לחוסר התקיימותו אך מנסה להקפיד שבשום אופן לא אאחר את הרכבת המהירה לבינימינה, בכל יום חמישי.

התודעה שלי פנתה כנגד עצמה והחלה לצפות בבהירות צלולה ואכזרית בכל סיפור, מיתוס או פרה, שוללת ללא תנאי את תקפותם. קוללתי בתער הצלילות, שלקח ממני כל דבר שהשגתי והשליכו בצדי הדרכים הארוכות והלא סלולות, שהובילו אותי לכאן.

עכשיו אני כאן. קלה כנוצה, רכה, פגיעה, קצת המומה, בודדה, לא מפסיקה אף לרגע לדעת שאפילו תשומת הלב עצמה, מעולם באמת לא היתה שלי.

כל העולם שוקע במימיו העמוקים עד בלי די של אגם כחול, כל התופעות היפות נמוגות באויר השקוף, האפור, וקריאת עגור מפלחת בו עיגולי אדוות מתרחבות והולכות עד סוף הזמן. בתוך האין זמן רק צלילותי נשארת, עדיין חדה כתער, עדיין מסרבת לקבל נחמות קטנות, באה במגע עם הערפל ונעה לתוכו בחושניות, בהיענות, מוחקת את מסלולי ההתקדמות.

חילזון בודד באמצע הג'ונגל, מותיר שרוך של רוק שקוף הנמוג עם הטל. לא הייתי פה. לא הבנתי דבר. לא יכולתי לשנות כלום. לא יכולתי להסביר או לנסות ליצר הבנה. נענתי לצלילים ותדרים שנגעו בי וצללו על פני הריק. נענתי ליופי האופף לעת ערב את השתיקה, את האור הדועך שאין מילים יכולות לגעת בו. נענתי ליופיו של המוות, לגוויעת האור על עלי העצים, הרחק הרחק מהבוהק הזר המנוכר של משכנות האדם.

אין מה להבין, אמר יו ג'י ידידי. זה שמבין הוא שמשקר. זה שמשקר הוא המניע עצמו. ללא מניע מה נשאר? בתוך הריק נקודה זעירה של אור מצירת את עצמה, בוראת עולמות ומאמינה בהם, אמר ידידו של ידידי, הנקודה הזו היא כל מה שיש, היא את.

המסע פנימה

מי שלא חווה כאב רגשי עצום בחייו, לעולם לא יוכל להקשיב לעצמו. הכאב המופיע בחיינו כתגובה לאובדן, מוות, אהבה נכזבת, עצב קיומי ועוד, מלמד אותנו על נוכחות של עולם שלם, המתקיים באינטנסיביות בתוכנו. 

הכאב מוליך אותנו ישירות אל המעיין אשר ממנו נובעות אנטלגנציה, בהירות וידיעה עצמית. האפשרות של כניעה והרפייה לתוך כאב, הנחווה לעיתים כסכין הננעצת בתוך לבינו, היא ראשיתו של המסע היחיד היכול להוביל אותנו פנימה.

בכל פעם שאנו חווים כאב עמוק בחיינו, ניתנת לנו הבחירה להתכווץ ולנסות להדפו, או לצלול בטוטאליות אל תוך אפלתו הבוערת, הנחוות עבור מערכת העצבים שלנו, כאש הגיהנום המאיימת לכלותנו.

ההסכמה להרפות ולתת לכאב להיות מבלי לנסות להימנע ממנו, הנה הרגע המשמעותי והחשוב ביותר שיכול לקרות לנו בחיים. זהו רגע של התבגרות המערכת הרגשית והנפשית שלנו, הבשלה נדירה של הפרי שנועדנו להיות.

מאותו רגע המסע עצמו משתנה. ההימנעות המתמדת מפני כל מה שאיים לגזול מאתנו את האושר השברירי בו ניסינו להחזיק, הופך את כיוון ההבטה ותשומת הלב, הפונים תדיר החוצה, לריכוז והתבוננות במרחב הפונה פנימה. היפוך כיוונה של תשומת הלב מהאוביקטים המופיעים לכאורה מחוץ לנו, מאפשר לנו לנוע בעקבות התנועה של הכאב, אל עבר נקודה במרכז הלב בה הכל חי, רועד, רגיש, שברירי ועוצמתי כאחד.

נראה כי המרחב העדין הזה מזהה כל ניסיון של התודעה להיכנס אליו דרך מטרות הנובעות מתשוקה ושאיפה, הוא מסרב להיענות לכל חיזור או מניע הזרים לפעולת ההקשבה עצמה.

הדרך היחידה לצלול פנימה היא ההרפייה למה שיש ברגע זה, להווה שאין בו זיכרון או תקווה. בטאואיזם הקדום קראו לכך: " הפיכת האור" והכוונה היתה שאור המודעות אינו דולף החוצה אל אובייקטים המופיעים בדעת או בחושים, אלא פונה אך ורק פנימה, מבלי לתת תוקף לתכנים המופיעים בחוץ.

התחושה היא שכל העולם ותופעותיו נאספות לתוכנו, החושים נסוגים מהרעש והריבוי, תשומת הלב הופכת לנקודה זעירה ואינטנסיבית הדומה ללהבה הנוצרת בזמן ריתוך. ככל שהלהבה ממוקדת יותר, היכולת שלה לחתוך את המארג המהפנט של עולם התופעות ולעבור דרכו, גדולה יותר, ובתוכנו מתחילה להשתרר דממה רחבת ידיים.

ההקשבה מתרחשת לא כתוצאה או פרס, אלא יותר כפליאה, כסוג של נס שחוללה התודעה בתוך עצמה, בהסכמתה להיכנע לחוסר היעילות של המבנים אותם היא מיצרת.

הזמן עצמו נפתח לרווחה, מתמתח ומאפשר תנועה הדומה יותר לדאייה חסרת משקל של המודעות הצפה ללא מאמץ במרחב אפוף באינטימיות וקירבה עם עצם עצמיותינו. זהו המקום שתמיד היה ויהיה נתון לנו, ההתענגות על עצם היותינו.

זו לא ההתתענגות שלנו כפרטים בודדים, אלא של המודעות המקשיבה לעצמה ומקבלת פידבק חושני מהמערכת שהעמדנו לרשותה.

הכאב עצמו היה רק אופנוע הים ששירטט את הדרך במנהרת המים הכחולה ירוקה, במרחביו הדמומים של אוקיאנוס הקיום. אנחנו אחזנו בידיות ונתנו לו לקחתינו למעמקיו. שם במעמקים אנו יודעים את שיש לדעת, מרגע לרגע, לא כמסקנה שאפשר לארוז בתיק ולקחת אתנו הביתה, אלא כמקום בתוכנו הזמין לנו תמיד. מקום אליו נוכל לשוב תמימים וטהורים ולשמוע את הצליל הטהור האחד של הווייתינו.

אם נסתכל על העצים בטח נבין

הצליל הנמוך העמוק של מטוסי הכיבוי  מעל הוואדי, כמו המהום הבאס החלוד של נזירים טיבטיים במנזר הררי רחוק, שיכבת שמים מאובקת מעשן וגרגרי אבק מחושמלים, נחצת בקווי תפר אלכסוניים. הרוח נושאת את החול והאבק בתוכה מתנפלת על כל מה שעומד ומתנגד למסעה העיוור כלפי הים. הכל מכוסה נע מנותק נמצא ולא נמצא סביב. 

ההר ממול מצהיב מיובש, שוקע לתוך האובך העכור של צהרי יום, השיחים ועצי החורש עטופים באפרפרות סדוקה. 

המטוסים שנעו מזרחה צללו מעבר להר, התרוממו ושוב חזרו וצללו. האש ברכס מאחור לא נראית עכשיו יותר, רק ענן מסוגנן בעיגולים מקציפים ושוליו צרובים בגווני חום, מעיד על היער ההולך וכלה תחתיו.

כמו בתחנת חלל מנותקת אנחנו פה. צופים בשינויים המתרחשים סביב לנו מכורבלים בצעיפי צמר וכובעים להגנה מפני הרוח הקרה החודרת לעצמות. העולם נעלם ואתו הטיולים בהר, השוטטות בין גינת הירק והעצים שאנו מגדלים במדרון. המיניבוס נעזב ביחד עם הציורים העציצים והפרחים שהעסיקו אותי כל הקיץ. 

שקט בתוך הולם הסערה. דמום קופא לו המרחב עצמו.האינטנסיביות הופכת שם לבוראת היקומים הנמסים ונמוגים בתנועתה חסרת הנאמנות של תשומת הלב עצמה.

החושך יורד במהירות עצומה כאילו הושלכה השמש ממרום כיסאה אל האדמה וכובתה שם. האפלה עולה קרה ומצומררת מהחומריות הדחוסה רחבה הידיים של הארץ הפרושה על השיחים הנמוכים הפריכים מבצורת ארוכה מדי. הבית על פתחיו הרבועים מחשיך לפני החוץ, זוהר קלוש רך אחרון על האבן החלקלקה ביני ובין מלבני האור של דלת הכניסה.

מסביבי בני אדם מאשימים זה את זה, שורפים זה את זה, נחלקים למחנות ומתבצרים. העצים והצבים משלמים את המחיר לאנוכיות המטורפת הזו של הזדהויות ילדותיות עם רעיונות ואידיאולוגיות מופרכות.

האש עושה את מלאכתה מעידן ועידנים, שורפת את הכל. לא שואלת: מי האלוהים שלך? אתה בשמאל או בימין? אתה אוהב או שונא? רך או קשה? האדמה על ילדיה התמימים, בעלי החיים והצמחים שנטעו בגן העדן האבוד שלנו, עולים באש ללא תלונה מבלי להאשים או לזעוק, מבלי לנפנף ולהתלהם. 

כך בשקט הם נאנקים תחת הלהבות, שקטים ותמימים מתמסרים בזה אחר זה לעוצמה הארגמנית הטורפת אותם, משאירה את הירוק החי מפוחם ומת.

אם נסתכל על העצים בטח נבין שאנו חייבים להפסיק. בטח נבין שאין מצב שמישהו יכול להיות צודק בתוך זה. בטח נרכין ראש ונבקש מחילה מהאדמה שילדה אותנו ואת אחינו העצים ואת בעלי החיים יפי הכנף והנפש, שזיכו אותנו בנוכחותם התמה והטהורה. נוכחות שקטה הממלאת ומציתה בהשראה את משוררינו מאז היוולדינו כאנושות. אם נראה עץ אלון משורג גזע בן מאה או מאתיים שנה מפוחם כולו, בטח נבין שהתבלבלנו ושחייבת להיות דרך אחרת. אם נחשוב על האיטיות של הצבים מול מהירות ההתקדמות של האש בטח נבין. כל ילד היה מבין. רק אנחנו המבוגרים לא מצליחים.

עובדות המופיעות בתוך המציאות הפשוטה הנן סמלי החלימה בהקיץ של התרבות שלנו. עץ זקן מפוחם ומת בגלל שינאותינו, הנו סמל רב עוצמה לטיפשותינו. מי יתן ויסלחו לנו העצים, מי יתן ונתבגר ונראה את פשטותם של הדברים הנצבים נכוחים מול עינינו ולא את סיפורי הבלהות של דמיונינו. מי יתן ונתעורר אל האחדות הזורמת בכל, אל האנושיות שאינה מפרידה בין עץ, צב, מוסלמי, נוצרי או יהודי. מי יתן?

כמו העלה הזה ברוח

עכשיו הרוח מכה בעוצמה בשיחים, ועליהם המולחמים אל הענפים הדקים משחררים את זרועותיהם להתרשרש בנחשולים סוערים, תלויים להם באוויר המחושמל, בין החופש להתנתק ובין החיבור החומל של ההזנה, שייכות ומגבלה.

ויש שמי מהם ניתק ועף אל מחוץ להגדרה, לצורה שאנו רואים אותה כ"שיח" ו"עץ", ומממשיך למסע משלו באוויר הסואן, מסתחרר כאילו ניצח את חוקי הגרביטציה במעוף כלולות עם השמים.

בזמן שכל זה מתרחש באינטנסיביות מחוץ לחלון חדר השינה שלי, משהו בפנימיותי ממשש את כובדו העצום של המרכז בתוכי, את שידרת הספינה של הווייתי, הופך את החיכוך בין הנצחי העומד ללא זיע בזמן, ובין הנע, הנסער והמתהווה.

שתי ממלכות, שני מרחבים, שלעד ירבצו חסרי מנוחה, כאריות טרף זועמים שבוייתו על עמודי שער אבן עתיק; הכלום חסר הזמן, המרחב שדממה דקה שואבת את לשדו ופורקת את אפלתו בתוך הוואקום הריק והמרהיב של אנרגיה טהורה, ומצדו השני; המלאות הגועשת העולה על גדותיה, תסס חושני של חיים ופירות מבשילים ונרקבים על שפתותינו המושטות, לטעום, לחטוא, להתמזג, להתאהב, לרקוד את עצמנו למוות עד שנאבד ברקב ביופי ובזמן.

כמו העלה הזה ברוח התלוי בסערה המרעידה את חייו הקצרים, גועשת ונושאת אותו איתה, כך גם אני נושאת בתוכי את אובדני ושחרורי, את מותי המרחש בכל רגע מחדש, מותיר את תודעתי ריקה והמומה.

הרוח הזו השורקת בחוץ; בסמלי החלימה של החיים עצמם, מספרת לי על מהותם הנחבאת של הדברים. מספרת לי על הכוחות העצומים המניעים את תיאטרון הבובות המתחפש למוצוקויות להן אנו קוראים "נסיבות חיינו". בתוך הסערה והכאוס הריבוי והבילבול של הרצונות הסותרים המופיעים בחיי כולנו כאנושות, אני רואה את הסוד, כל כך גלוי לעין, כל כך פשוט, עד שאני מתמלאת בתמיהה, מדוע איש אינו מבחין בו.

זהו סוד פשוט ולא דרמאטי, לא כזה שמישהו מרים מהרצפה אם הוא במקרה מוצא אותו, לא כזה שאנחנו באמת רוצים לראותו. זה סוד ששולל את כל הנחות היסוד שלנו ומשאיר לנו רק מרחב אחד לעבוד אתו.

רק את מרחב החקירה והשלילה המתמדת של כל הצורות הנגלות לנו, ההתנתקות מההזנה המטמטמת של תבניות החשיבה והתרבות המפטמות את תודעותינו ברעיונות כזב, בפחדים ותשוקות. רק בהתבוננות חסרת רחמים על מנגנוני התפיסה שלנו, אפשר יהיה לבוא במגע עם הסוד הפשוט הזה.

אין זה סוד המעניק לנו דבר מה, אלא להפך, זה סוד הלוקח מאתנו את הסיפור כולו. חופר ומכרסם מתחת לבנין הקלפים המדומיין שהקמנו ביחד עם האנושות בעמל רב. אבל כשאנו לרגע עוצמים את ענינו ובאים אתו במגע, אנו יכולים לחוות במלוא הפשטות את הביטחון והברכה הנמצאים אתנו תמיד ואינם זקוקים לדבר.

לרגע ניתן לנו להניח בעדינות ובשקט את היד על הלב, לעצום עינים ולחוש את מה שיש, את הכובד המתוק והחי של הווייתינו השקטה והנוכחת.