רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות

חוזרת לכתיבה עצמה לאדמת הנפש. סערה בחוץ מתגלגלת מהים אל הרי המירון תוקפת את חודי העצים בגשם אלכסוני, האח בוערת הכלבים רצו איתי בין הסלעים וחזרו רטובים. ניה גרה אצלנו במיניבוס, דני נסע ליער עפר ללמוד את שפת הציפורים. ניסראגדתה מהראג' חברי החדש עבר לגור אתנו, כרוך בצהוב עז ישן על ידות הספה ואחר כך בחדר השינה על המדף. כל עולם ההתגלמויות מתחיל להתרופף ולהעלם לתוך הממשות היחידה. הזמן חוקר את עצמו בשאלות נוקבות, מברר ללא רחמים את מידת התקיימותו. העכשיו החמקמק כמו מצייר את הדלת שנסגרה בטריקה בינו, הבלתי נתן לידיעה, ולבין הציר של עבר ועתיד, שהתפיסה יכולה להם.

ומה עם הוואדי שואלות הציפורים בבעתה ומה אתו הגם הוא, הגם אתה וואדי? הגם אתה קורא במה שאינו נתן לקריאה, חולף על פני אותיותיו הזעומות, סופר מחזות משונים ורוצה לבלבלם עם מחזות אחרים, שלא נתן לאחוז בהם בשום צורה? ומה עם הציפורים שואלות הציפורים בבעתה? מה אתם, אתנו גם אנחנו שרויות באי קיום, באי התגלמות? גם אנחנו אוכלות ומחרבנות וכלום לא נשאר, ומה עם החיים שנחיו ואלו שעדיין לא? מה עליהם? ניסרגדתה מהראג' מתוק שלי, ניסראגדתה מהראג' שאינך קיים אלא בתודעתי ככל הדברים המתקיימים אך ורק בתוכי ללא יוצא מן הכלל. ללא יוצא. אין דבר המתקיים בעולם שאינו מצוי בתוך תודעתך, אומר ניסראגדתה מהארג'. אין דבר המתקיים מחוץ לידיעתך אותו. והידיעה אוי הידיעה אינה שווה דבר, הוא אומר, דבר אינה יכולה לתת הידיעה מהממשות הממשית. כמו ענני סערה חולפת היא לה, אי הממשות, תלויה לחלוטין בתשוקה ובפחד. אין לה קיום משל עצמה. אין לה קיום אלא בתוך הראש הספוג בפחד ותשוקה, המפחד להפסיק להתקיים ולמות, ומה נשאר באמת מה נשאר? כלום הוא אומר, כלום! רק מה שאינך יכול לדעת אותו יש בו ממשות. כמו מייג'ור מייג'ור במלכוד 22 שאפשר להיפגש אתו במשרדו רק כאשר הוא אינו נמצא שם. כך גם אתה כך גם אני, העצמיות העמוקה היחידה המתקיימת של כולנו נמצאת בדיוק במקום הזה שאין בו זמן אין בו חלל, אין בו מי שרוצה לדעת. רק עדות שקטה חסרת תנועה שאינה זעה שלא תמות ולא תיוולד. תמיד היא שם רק מודעת לכל ההתרחשות לכל האדוות היוצרות צורות אינסופיות על פני האוקיאנוסים, מבלי לגעת בה בעצמה, בממשות היחידה שאין לתפוס אותה באמצעות השכל, המחשבה, התודעה, החושים, הגוף. כלום, אין לתפוס אותה כי אין תופס. אין מי שיתפוס אותה כי אם אין מה לתפוס, אין נתפס. אפשר גם מיד לראות ולחוות את זה שמיד אבל על המקום, גם מסתבר שאין תופס. למי זה מסתבר? לתופס, שאיננו? ומתי כל זה קורה? עכשיו. אבל העכשיו אינו קיים באמת משום שאם לכדת אותו ברגע אחד סימן שזה כבר עבר, ואם תצפה לו כמו חתול דרוך, הרי שזה יהיה העתיד. אז מה זה עכשיו? גשם, גשם יורד עכשיו. כל טיפה חוצה את המרחב הקפוא שבין הרקיע האפור בדרכה אל האדמה הבוצית. מתי זה עכשיו שואל הבשר? מתי אני? ולמה? הוא ממשיך ושואל? וכשאמות מה יהיה? מי יהיה?

כוחה של תקווה

ככל שאני קוראת על רוע בעולם, רוע שנדמה בתקופה האחרונה הולך ומטביע את טיפת התקווה שנותרה  בגוף האופטימי התמים  הילדי שלי (המדלג עדיין מעל שלוליות ומקפיד לא לדרוך על קווים בין אבני מרצפת) הגוף השמח הזה שכולנו נולדנו לתוכו, נחשף לכל כך הרבה אכזריות וסבל עד שנדמה שאין תקווה, אין לאן ללכת, אין עתיד, אין פתרון.

תמיד היה רוע, תמיד הייתה תאוות בצע, תמיד היו אנשים במקום מסוים שגרמו לאנשים אחרים לסבול מכל מיני סיבות, אבל בדורנו תשומת הלב המסיבית שבה התקשורת חושפת שוב ושוב בפנינו את הבלתי נתן לתיאור; הפייסבוק, החדשות, הטלוויזיה, כול האוזניים והעיניים רואות את הרשעות, תאוות הבצע, האכזריות של תאגידים, ממשלות, התארגנויות כאלו ואחרות כנגד חסרי האונים, כנגד הטבע, בעלי החיים, שבטים באפריקה, מיעוטים בבאלי, מיעוטים בישראל, נשים בהודו, יתומים באוקראינה, איכרים הנמחצים תחת תאגיד מונסנטו בדרום אמריקה. האם באמת העולם הולך ונהיה מקום רע יותר או שאנחנו יודעים יותר? ומה עושים עם זה ? איך חיים עם זה מבלי לתת למשקל המוחץ הכבד מנשוא הזה למעוך אותנו, להפוך אותנו למיואשים, ציניים, מדוכאים? מה עושים עם התום הזה שלאט לאט כל הרוע הכביר נשפך עליו ומאיים להפכנו  לזקנים ומיואשים מבפנים, מה עושים עם הגוף הזה, עם הלב שכואב, לאן מסתכלים?

שנים השאלה הזו מטרידה אותי, מכאיבה לי, מבקשת שוב ושוב את תשומת לבי, שנים התשובה משתהה מלהגיע מונחת לה אי שם קרוב לסף הידיעה שלי, עלומה נסתרת מצפה, למה?

ואז ביום חמישי בעוד כפות ידיי אוחזות בכוס קפה מהביל שרק הוגש לי בקפה כרכור( עם שאוויש חם וזיתים) כשמראות הנסיעה הארוכה מהגליל לכאן שוקעים בתוכי, שדות נמתחים בין האוטוסטרדות, עץ בודד כפוף ברוח, ניילון מתדפק על כתם שמים מנסה להמריא לו רחוק מעמודי החממה המושכים אותו מטה. פתאום על פני הפורמייקה הבהירה נאמרות, נכתבות המילים שאיש לא הגה או אמר, צונחות להן רחומות ממקום שהדעת אינה יכולה להגיע עדיו, מופיעות כאותיות קודש על פני התווך המתקיים ביני לבין המטבח, ביני ובין מכונת הקפה, "כוחה של תקווה", אומרות המילים ומיד ללא היסוס מיותר הן פורשות את עצמן ואת כוחן ויופיין בפני.

כוחה של התקווה אינו קשור לדבר, אין זו כלל תקווה במובן של זמן, שאנו מטילים את מחשבותינו רחוק על פני העתיד העלום בניסיון לשלוט במה שיתחולל בו, זה לא התקווה הנובעת מהתרחשות מסוימת מותנית, זו תקווה אחרת הנובעת ממקום אחר.

כפות הידיים הן כאן ועכשיו על פני הזכוכית החמה העגולה ותשומת הלב צוללת פנימה כמו אופנוע ים צהוב אל לב לבו של האוקיאנוס, אל מעמקי מעמקיו השקטים השחורים, שם בתוכי ממש, במעמקי ממש, אני מגלה תקווה מסוג חדש, תקווה שאין לה קוטב.  בתוכנו ממש בתוך הגוף אני מגלה סוג של שער המבקש להיפתח לרווחה, דלת סתרים שאינה נסתרת כלל, המקום שבו תשומת הלב מביטה פנימה ברוגע, שוקעת פנימה ושם מתגלה סוג של כוח שליו שלם מרפא מלא אור. מקור של תקווה ועוצמה שפני השטח המלאי מהמורות אינם יכולים כלל לגעת בו, שלרוע אין בו מקום, משום שאין רוע במקום הזה ואין ההפך מרוע. יש את התקווה הזו שהיא ללא זמן, ללא סיפור, ללא מילים, כמו מעיין של מים חיים לנשמת האדם לנשמת היקום כולו, המקור הלא אכזב של כל התקוות, החור השחור שבו כל סבל וכאב נבלעים והופכים לאין. זהו כוח הנובע מהמקור עצמו, חופשי מאתנו מלא עוצמה וזוהר, זמין לכל אחד ואחת מאתנו, חסר מאמץ, אולי זה מי שאנחנו?

אני פותחת את עיני, קפה כרכור נראה דומה אך שונה. הקפה התקרר בכוס, השאוויש השאיר פירורי סומסום על לוח השולחן ואני מאחרת לשיעור יוגה.

על הרצפה רוקדים הצללים

על הרצפה רוקדים למטה ולמעלה צללים הנובעים מהעדר האור, מהחציצה בפועל של ענפים ועלים הנמצאים בין הגוף השמימי המכונה אצלנו כלאחר יד, שמש. הצללים תחומים במלבן שגזר החלון מתלכסנים בקו היורד בארבעים וחמש מעלות מקצה ארון  המגרות הימני אל צדו השמאלי ומגיעים כמעט עד הרצפה.

מזה שלושה ימים רוקדים להם הצללים בפראות נעים וזעים ברוח. רוח היא זרימה של תנועת האוויר הנמצא בינינו לבין היקום הדמום המתנשא מכאן, הווה אומר מרצפת המטבח שלנו ואל מרחבים שאינם תחומים בדבר, אינסופיים ללא שום קצה או גבול שנתן למדוד.

התנועה של האוויר הזה מניעה את העלים ותנועתם מרקדת לפני קרני האור השופעות מהמקור שבלעדיו כך אומרים לא יתכנו פה חיים כלל. לפראות הזו אנו קוראים סערה. כאילו במילה הזו נתן לאחוז, לסדר, לשלוט  דרך החזאי והמספרים המתארים את מהירות תנועתה לאורך קילומטר אחד(קמ'ש) בכאוס המכונה חיים.

אנחנו יושבים עם החתול והכלבה הקטנה המבוהלת ומחכים לרגיעה. עולים לרגע לגג ומסדרים יריעה שהתרוממה והחלה מכה באוויר כמו כנף של ציפור משוגעת. הצורות שיוצרת היריעה הנפתחת לאליפסות מנופחות מרהיבות הקורסות באחת למשטח דומם, נשארים אתי זמן רב אחרי שהיא עצמה כבר נקשרה למקומה, אולפה בחבכים וחבלים וטבעות וכבלים עם מותחנים והוחזרה ליעודה בכוח השרירים ומשקלו וכפות ידיו של דני. (באור ראשון כששערו מכה בפניו ועיניו דומעות החזיר את כל אותם עזרים טכניים מלאי חסד למקומם וקשר והניח ומתח עד שנרגעה המפלצת ששאגה והכתה בבית). עכשיו רק המרזב חורק וצללי העלים מרקדים באלכסון תחומים במלבן החלון ובמשולש האור.

ויש בי עמוק בתוכי משהו שמתבונן בכל הדברים הנראים לכאורה ברורים כל כך, סדורים ומוגדרים היטב תחת קטגורית ידוע, ידיעה, יודע, שמתמלא בפליאה חיה כאילו נלקחתי מכאן לתהומות יקומיים מרוחקים מעבר לנגיעת ידה המושטת במאמץ מתוח של התרבות האנושית כולה. נלקחתי לשם ויד מלאכים חסרת רחמים וחסודה עד אין קץ, מחקה בהרף עיין את כל ידיעותיי כולן ואפילו אותי את ידיעת עצמי מחקה ללא רחמים ואז אותתה בראשה בניע קלוש כמעט לא מובחן והוצנחתי בחזרה על ידי משרתיה הדמומים לכאן, שכוחה, עצומת עיניים, בורה, מחוקה ללא עבר ללא עתיד, בחזרה אל מיליארדי הפרטים הקטנים והגדולים המכונים כאן מציאות.

צללים של חלומות מרחפים בתוכי שואלים מישהו הנמצא ממש מעבר לי מאחורי גבי נסתר ושותק, חלומות שואלים את עצמם לגבי ממשותם, החיים שואלים את החלומות מי חולם את מי? הסערה שוככת לאיטה, סדרי עולם צונחים למקומם כמו פרורי אבק הנשאים ומתערבלים בקרן אור, מסתלסלים באיטיות כיקומים שלמים ונעלמים עם שינוי זווית השמש מעל הגג והיריעה המאולפת.

התרסקות רכה על חוף דומם

הסתיו מת עלי, נקבר בדיר אל שחיף שם מדומיין שהמציא סמי מהחומרי בניין למטה בצומת ג'ת למצבור הסלעים השחופים האפורים שהתגבב כאן לכדי הר. מת אב ומת אלול ומת חומם, מת ונקבר לו הסתיו.

לא רק הסתיו מת ונקבר החיים עצמם מתו ונקברו, החיים שנדמה שהתחברנו אני והם, התחבבנו, רקמנו עלילות משותפות, בחנו את המניעים הנסתרים  וגילינו רבדים עמוקים שפויים ביותר חיוביים בתכלית החיוביות, גם הם מתו. החיים מתו עלי ללא דרמה, ללא סיפור, ככה סתם גססו להם בחודשים האחרונים מתרוקנים מעצב ומשמחה, מרצון להגיע או להשיג דבר מה. כל שאיפה שהייתה לי נלקחה הצידה בשקט, נבחנה, התערטלה ונשאלה רק שאלה אחת, מה את רוצה להשיג מכך? זה תמיד הספיק לצערי, זה תמיד פירק את המוצקות והוודאות שהיו שם.

האם יכולים החיים לחיות ללא סיפור? האם נשארים בהם חיים בחיים, אחרי שנלקח מהם כל מניע? מה נשאר בהם כשכלום כבר לא יכול  לצור צורות דמיוניות מסתלסלות על פני המים, אדוות חסרות ממש המטלטלות אותנו באמונות שווא מתחלפות?

כמו אדון קהלת אני מתה בחיי, מסיימת מעגל נוסף של התפקחות, התרסקות רכה על חוף דומם ולח שאין בו דבר- אפילו לא התרסקות.

הסיפור האחרון שגווע עם הסתיו הזה, הוא התקווה הכמיהה חסרת המנוח ללכת מעבר לעצמי, להתעורר רוחנית, למצוא יום אחד את העצמיות שלי ממוזגת עם הכל ללא אגו, ללא אני. איזה סיפור מדהים, איזו עלילת גבורה שכמעט ואינה ניתנת להשגה ולכן, אין חשש לעולם לא תילקח ממני. " אי שם מעבר לאופק בענן  נפשך מבקשת להתרחק מכאן"(מתוך הקוסם מארץ עוץ). אולי כל מה שיש לנו בחיים זו כמיהה, כיסופים כמו שאומרים המשוררים?

כמה כסף, כוח והשפעה צוברים מורים רוחניים לסוגיהם בניסיון התמים או הציני שלהם לקחת אותנו לשם. אין לנו ברירה אלא ללכת אתם, כי כאן ברור שזה לא משהו. לפחות שם זה לא כאן, יש לזה פוטנציאל, משום שההבטחה שם, אינה כל כך מטומטמת כמו ההבטחה כאן. ההבטחה המגוחכת לעונג, לנוחות, לצבירת כסף ונכסים, כל הדברים המיותרים הללו שלא הפכו אפילו אדם אחד למאושר באמת. במסע הרוחני, הלב שלנו מזהה את האפשרות לחוויה משודרגת הוליסטית, מקודשת, מלאה בטוב ברוך וביופי. אין בזה רע כלל. אבל הבוקר בגשם הראשון הזה שירד לו משם, מהשמיים שמעלינו שבחובם, כך נדמה לנו, מסתתרים כל אותם דברים שאין אנו מסוגלים לראות מכאן.

 בבוקר המתוק והריחני הזה הנע מהבהיר הבוהק אל המעורפל הרטוב הסוער והמסתורי, בבוקר הזה הסתיים מעגל נוסף של חיים והותיר אותי כמו לווייתן כחול ענק גוסס על חופיהם.

המוות הוא שלם ללא חריץ של תקווה, אין בו שמחה, אין בו גילוי תובנה או סיפור. כל המניעים נאספו לתוך סל של בהירות אכזרית, נלקטו ונחשפו במהותם הפנימית, כחלום בלהה שלי ושל האנושות כולה, קורי האשליה המאמינה בעצם קיומו ותקפותו של כל סיפור.

מיליארדי סיפורים שונים ומשונים, צבועים בכל גווני הקשת הנטווים ונערכים כל רגע מחדש על ידי יחידים וקבוצות, עמים ודתות, על מנת לייצר שלל חוויות או להימנע משלל חוויות אחרות. ולכל הסיפורים לא משנה מה התוכן הצורה המסר ועלילותיהם המפותלות יש מכנה משותף אחד- המניע עצמו. המניע הוא התסריטאי המחונן הטווה את חוט האמונה יוצר מראות, ארכיטקטורה ומלבושים, תספורות, עוטף נשים בשחור מכף רגל ועד ראש, חובש כובעי פרווה מהמאה השבע עשרה על אברכים צעירים בחמסין ירושלמי, מצדיק רצח אכזרי של "לא מאמינים," מחלק את האנושות לקבוצות וגזעים.

אני רואה את חיי נעים במעגלי התפקחות הולכים ומעמיקים, בתחילה התפקחתי מאמונה ודת אחת מסוימת עליה גודלתי, אחר כך מדרך החיים המערבית המנסה להגיע לאן שהוא, לצבור כסף ורכוש, הצלחה והשפעה. אחר כך נחשף הצורך להיות אמנית או סופרת. ולבסוף נשאר המעגל המפתה והמתעתע מכל- המסלול הרוחני. מעגל שעסק בחוויה עצמה המופשטת ביותר, מעגל שעסק בחווה עצמו ובצורך שלו להיעלם אל תוך החוויה ולתוך החיים ועל ידי כך למצוא שלווה נצחית ועילאית המכונה אננדה.

יש ריח עדין של לחות מהגשם שירד הבוקר, מעורבב בריח עשן רטוב משריפת קוצים בוואדי ממול. הקפה כבר התקרר, החתול הג'ינג'י השמן נרדם מכורבל בפינת המיטה.

אין בי כוח לחיות את המוות הזה, אבל איש אינו שואל אותי, כמו שמעולם לא שאלו אותי. המוות הוא כאן וזהו, וכמו ליוויתן כחול גדול הגוסס על החוף אני מגלה שכל מה שנשאר  אולי זה החיים ללא תקווה או חוסר תקווה, ללא עתיד וללא חוסר עתיד, וכל סיפור אחר שיסופר עליהם או עלי אין בו תוקף ואפילו המוות הוא הסבר קלוש ומצוץ המנסה בציפורניו לאחוז בקיר הגבוהה של המסתורין עצמו. והגוף והגוף נהיה רעב וצמא וצריך ללכת בדחיפות לשירותים.

מעבר לעננים האפורים של מצב התודעה

 
עכשיו עננים כהים עמוקים משאירים פס דק מסוגנן לקרן שמש ראשונה העולה במזרח. על הפלאפון של דני הודעה בת כמה הברות בלבד: יצאנו, הכל בסדר. נשלחה בשתיים בלילה. כמה הברות המבדילות בין הגיהנום שנמשך מאמצע שבוע שעבר, לפיסת שפיות זמנית.

החקירה הזו שהחלה להתנהל בתוכי בשנתיים האחרונות, פונה כנגד המוח עצמו, נאבקת במערכת התפיסה הנטועה בי, בנו, שואלת שאלות נוקבות כבר מהבוקר, כבר מאתמול אחר הצהרים. אחרי שלרגע פתאומי קרתה היווכחות;  שבעצם אנו כולנו, כל האנושות רוצה לכאורה שלום, אבל אין שלום בשום מקום לטווח רחוק, פשוט אין, נקודה. לא משנה כמה נטען- אין, כמה נתפלל- אין, ועכשיו גם בתוך הרגע הפתאומי הזה, מסתבר לי שאי אפשר.

ומתוך התודעה החוקרת באינטנסיביות את עצמה עלתה השאלה, האם התודעה שלנו כאנושות בכלל נמצאת בשלב שהיא יכולה לייצר שלום, לחיות שלום?

בדרך כלל אנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו, יש לנו יכולת מדהימה לטעון טענה כלשהי, אידיאולוגית, תרבותית, דתית, ולא להתבלבל מכך שהמציאות מראה לנו באופן עקבי את ההפך. הפעם המוח המופתע שלי עוצר מול העובדה הפשוטה והמרעישה- שלא! המלחמה האינסופית המתנהלת על פני הכדור, המחליפה נשאים, כלי נשק, צורות, מקומות גאוגרפיים, סגנונות וסיבות (והכי חשוב הסיבות) נמשכת מאז ימי קין והבל, מאז ראשית האנושות מאז ומתמיד- זו עובדה.

אנו תמיד עוסקים בנסיבות של כל מלחמה, חוקרים את המניעים של הגרמנים, של היטלר, פסיכולוגיית המונים, כלכלה משובשת, לאומניות. אנו לומדים את ההיסטוריה של האנושות דרך מלחמותיה, לומדים לבגרות עובדות אינסופיות,  מי תקף את מי? כמה חיילים מתו בקרב אוסטראליץ? עוצרים מול האבסורד המטורף של מלחמת העולם הראשונה; מיליון חיילים בני אותה דת מתו בחפירות בשנה ועוד מיליון בשנה שלאחריה והכוחות לא זזו מטר. אחד מול השני, נוצרים, המתפללים לאותו ישו עצמו, ירו ונורו ארבע שנים תמימות ולא הבינו. אנו טובעים בעיסוק בפרטים, ברכילות, בסיפורים, לא מסוגלים להרים לרגע את הראש ממיליארדי הווריאציות של הנתונים המספריים המסחררים את מוחנו המהופנט הכלוא בתוך עצמו, חסר יכולת מינימלית להביט קצת קדימה מעבר לקצה אפו.

מה היה קורה אם היינו קודם כל מכירים בעובדה המכאיבה כל כך שהתודעה שלנו כאנושות עדיין לא פרצה  אל השלב האבולוציוני המאפשר לה להבין, לחוות, לחיות שלום?  ההבנה הזו, העובדה הפשוטה הזו קודם כל נותנת לאובססיביות של המוח הנע שוב ושוב על פני טקסטורות של הפרטים, מנסה בכל כוחו לפתור ולהבין, לגבש דעה כזו או אחרת- פשוט קודם כל לעצור, להפסיק.

אולי אז במקום לקלל את הימניים, השמאלניים , את החמאס או את הפלסטינים או את הדתיים, פשוט יכולה להתפנות המון אנרגיה ולנוע כלפי התודעה עצמה בשאלה הנוקבת את מרחבי ההיסטוריה הנפרשים לאחור ואת ההווה הנוכחי: מה יכול לגרום לתודעה עצמה להתפתח על מנת שהמלחמה הנטועה בגזע המוח האנושי, בקרביה המסוכסכים של הפסיכולוגיה הפרטית והכללית, מה יכול לעשות את הניתור הזה, הדילוג האבולוציוני לתודעה היכולה להכיל בתוכה הרמוניה כמציאות חיה המתקיימת ביום יום עצמו כעובדה ולא כדימוי, בתוכנו ומחוץ לנו?

תחשבו על כל המוחות הגדולים שאנחנו מכירים, על כל התקציבים המטורפים המופנים למחקר שמטרתו לפתח, נגיד, נשק וטכנולוגיות הריגה של בני אדם אחרים, כל המוחות הענקיים הללו, פונים למחקר אחד עצום על פני כל הפלנטה כולה, בשאלה הטריוויאלית כמעט: איך כאנושות אנחנו מגלים את הDNA  של התודעה הקונפליקטואלית, המסוכסכת, בעצם טבעה ומוצאים דרך לעבור לשלב אבולוציוני מתקדם יותר?

דווקא בתוך התופת, בתוך הזוועה המתרחשת כרגע הגורמת להרג והרס, למותם של חיילינו ולמותם של ילדים ואזרחים חפים מפשע, דווקא עכשיו, זה הזמן לשאול שאלות נוקבות שאינן אובדות ביער הפרטים אלא מנסות לפרוץ אל מעבר לעננים האפורים הכבדים של מצב התודעה המוכר והרפטטיבי. זה הזמן לעצור את האוטומטים ולחקור בכנות את המבנה של ההבנה שלנו, לחקור ולגלות איך אנו מסיקים מסקנות, מה גורם לנו לפתח תמונת עולם מסוימת, מה מייצר את תפיסת המציאות שלנו מרגע לרגע?

החדשות הטובות הן שאנו יכולים לעשות זאת מכוון שמנגנוני התודעה האנושית פועלים בתוכנו, מה שאומר שלכל אחד מאתנו יש מעבדת מחקר פרטית משוכללת להפליא. כל מה שנחוץ באמת זו גישה מדעית, הבודקת קודם כל את המניע שלנו עצמו. מכוון שאם נהפוך להיות מודעים לכך שכל מסקנה שגיבשנו אי פעם נובעת ממניע נסתר שאנו מושקעים בו פסיכולוגית והישרדותית, נוכל להתחיל לבתר את הקשר המסועף של ההכרה בחרב הבהירות והאמת.

דרך הבלבול האישי הקולות הפנימיים הסותרים הנשמעים באלימות ובכאב בתוכנו, אנו יכולים לפצח את המנגנון כולו. כל מה שדרוש למעבדת המחקר שלנו אינו ציוד מורכב הקשה להשגה, כל מה שדרוש הוא אזמל המנתחים הנקרא כנות פשוטה ומוכנות לראות.

חדוה 

צורות מושלמות על פני הריק

כל סיפור שנכתב הוא רק  תיאור של "זמן". הנרטיב נועד לשרטט ולשטוח קווים של התרחשות, תנועה, התפתחות, התפרקות, תהליכיות, שפירושה יצירת ממד "זמן". איך יראה נרטיב המודע לקריסתו אל תוך המרחב שבו מעולם לא קרה דבר, סיפור שתשומת הלב הקשובה אליו, מתמקדת רק במנח האנרגטי של החיים הרוחשים, המבעבעים, המתגלים ונעלמים?  כל הרגשות והמחשבות המופיעים בצורת תגובה של הדמויות המשתתפות בסיפור עצמו או באדם הנחשף אליו, אינן אלא מנגנון המתקיים בתוך מערכת התפיסה שלנו ויוצר שוב ושוב תחושה של תנועה מהעבר הדמיוני אל העתיד הבדיוני. תנועה זו משמרת את האשליה שזמן ליניארי אכן מתקיים.

בין גבר לאישה לא קורה דבר. הזמן לבדו נמתח נושא אותם מהרגע בו הם נפגשים עד הרגע בו הם נפרדים. אם נעקוב אחר סיפור אהבה מתפתח, ישמשו פרטיו הביוגרפים, רק את הזרם התת קרקעי הנע תחת הכול. שם נחשף שכול פרט או אירוע, מפגש או התנתקות, הנם רק אנרגיה טהורה של מתחים וזרמים הנעים באבסטרקטיות מוחלטת, סוחפים אותנו אל תוכם. דרך מנגנון ההזדהות של המערכת הרגשית שלנו עם התנודות עצמן,  אנו נסחפים אל התחושה המהפנטת שאנו אכן "חיים". ככל שהדרמה המתגלה בפנינו מסעירה יותר, תחושת החיים שלנו עוצמתית יותר, ככל שיש לנו דעות, רעיונות, מערכת אמונות ופילוסופיה אנו ממצקים את הנראטיב הנקרא; סיפור חיינו.

מי אנו בלי סיפור?

אולי התרחשות חמקמקה הכותבת את עצמה על מים ומה שנותר ממנה הוא הפעולה עצמה ולעולם לא התוצאה. אולי אנו תשומת הלב המתמקדת בתנועת האצבע הטבולה באגם ובנתז המצייר צורות מושלמות על פני הריק עצמו, מעין אד רפא של קיום שקוף, עננת חיים, המתרחשת כתפאורה רוטטת עבור מערך נסתר מהעין.

אהבה מתגלה כמשהו אחר ממה שאנו מכנים "אהבה", היא מתגלה כנקודת המתח בין הניתן לתיאור - לבלתי נתן לתיאור, נוגעת רק בזמן עצמו, לא בזיכרון שמותיר את רישומו בנו, אלא במתח שהוא יוצר.

אמנות, ענווה וחופש

עבורי כל חג חירות זו חגיגה אמיתית של יציאתי לחירות מהעבדות שעליה גדלתי בהקשר של חג הפסח. מי שזוכר את ההוצאה של כל תכולת הבית , אוורורה וניקיונה, כולל ספרים, רשתות, תריסים, סירים, בגדים, מזרונים, בקיצור הכל- לא ישכח את הטירוף.

אני חוגגת את החרות המופלאה של: "לא לנקות שום דבר לפסח, לא לעשות שום דבר מיוחד, לחגוג את ליל הסדר עם בני משפחתי מתוך חופש אמיתי ובחירה".

מאחלת לכלכם שתמצאו את החרות האמתית עבורכם ומשתפת בשני קטעי יומן המדברים על אמנות, ענווה וחופש.

אמנות.

הטעות הגדולה של האמנים היא המחשבה שיש איזה שהיא משמעות לאובייקטים האמנותיים שהם מייצרים. האובייקטים הללו ולא משנה כמה יפים ונשגבים הם יראו לנו, אינם אלא סימבול, השתקפות, הדהוד של דבר מה עמוק וחמקמק שההרמוניה הוויזואלית או המוסיקלית נגעה בקיומו הנסתר. חשפה רובד ארוג של יופי ואינטליגנציה שהאמן ברגע של הקשבה אמיתית הצליח לחלץ מתוך התוהו ובוהו, הכאוס, ולנסחו דרך יצירה אחת.

ענווה.

אמן אמיתי הוא אדם היכול לגעת בזה ולבטאו אך לעולם לא ינכס את הדבר לעצמו.

חופש

אנשים מדברים המון על חופש, על הצורך שלהם להיות חופשיים, על הזכות שלהם, שלנו להיות חופשיים, אבל  מעטים מבינים את רמת הכבילה המתקיימת בנו באופן קבוע, החקוקה עמוק בדפוסי המחשבה ומערכיי האמונה שלנו. אנו מושקעים כל כך בטוטאליות באמונות שמנהלות אותנו כחברה וכיחידים שהדבר שהכי פחות בא לנו לעשות בעולם, זה לחקור את מערכת התפיסה שלנו. כשקופצת מחשבה לתוך ראשינו, אנו אומרים: "אני חושב!"     למחרת אנו יכולים לחשוב בדיוק להיפך ואז נאמר שוב: "בעצם שיניתי את דעתי ואני חושב עכשיו להיפך". התנודה הזו של המחשבה, אינה גורמת לרובינו לשאול את השאלה המתבקשת מאליה: מי הוא זה שחושב? אין לנו דרך אחרת להתחיל ולהיפגש עם עצמנו מבלי לחקור ולשלול את אמונות היסוד הללו, לגלות מה מסתתר מאחורי הצורך לאחוז בהם. זה הוא חופש. מי אני ללא שום אמונה, אחזקה, תפיסה, דעה, מה נשאר שם?

בדרך כלל כשאנו מעיזים לעשות זאת החיים מתחילים לגלות רבדים עמוקים יותר ונסתרים יותר של הוויה . לפעמים לא צריך לצאת להרפתקאות סביב העולם כדי לגלות שהחיים עצמם הם הרפתקה מסחררת, מרתקת ושובבה.

מה שבהחלט עוזר להיזכר בזה הוא ידידנו הטוב ביותר, המוות, שמחכה לנו בסוף. מצב שהולך בכל מקרה לקחת מאתנו את כל מה שצברנו, אם זה דברים שבחומר או הישגים של הרוח.

למה לא לנסות ברגע זה לשחררם, להתנסות במוות וירטואלי בתוך החיים עצמם? זה הרבה יותר טוב מבנג'י והרבה יותר מועיל.