צורות מושלמות על פני הריק

כל סיפור שנכתב הוא רק  תיאור של "זמן". הנרטיב נועד לשרטט ולשטוח קווים של התרחשות, תנועה, התפתחות, התפרקות, תהליכיות, שפירושה יצירת ממד "זמן". איך יראה נרטיב המודע לקריסתו אל תוך המרחב שבו מעולם לא קרה דבר, סיפור שתשומת הלב הקשובה אליו, מתמקדת רק במנח האנרגטי של החיים הרוחשים, המבעבעים, המתגלים ונעלמים?  כל הרגשות והמחשבות המופיעים בצורת תגובה של הדמויות המשתתפות בסיפור עצמו או באדם הנחשף אליו, אינן אלא מנגנון המתקיים בתוך מערכת התפיסה שלנו ויוצר שוב ושוב תחושה של תנועה מהעבר הדמיוני אל העתיד הבדיוני. תנועה זו משמרת את האשליה שזמן ליניארי אכן מתקיים.

בין גבר לאישה לא קורה דבר. הזמן לבדו נמתח נושא אותם מהרגע בו הם נפגשים עד הרגע בו הם נפרדים. אם נעקוב אחר סיפור אהבה מתפתח, ישמשו פרטיו הביוגרפים, רק את הזרם התת קרקעי הנע תחת הכול. שם נחשף שכול פרט או אירוע, מפגש או התנתקות, הנם רק אנרגיה טהורה של מתחים וזרמים הנעים באבסטרקטיות מוחלטת, סוחפים אותנו אל תוכם. דרך מנגנון ההזדהות של המערכת הרגשית שלנו עם התנודות עצמן,  אנו נסחפים אל התחושה המהפנטת שאנו אכן "חיים". ככל שהדרמה המתגלה בפנינו מסעירה יותר, תחושת החיים שלנו עוצמתית יותר, ככל שיש לנו דעות, רעיונות, מערכת אמונות ופילוסופיה אנו ממצקים את הנראטיב הנקרא; סיפור חיינו.

מי אנו בלי סיפור?

אולי התרחשות חמקמקה הכותבת את עצמה על מים ומה שנותר ממנה הוא הפעולה עצמה ולעולם לא התוצאה. אולי אנו תשומת הלב המתמקדת בתנועת האצבע הטבולה באגם ובנתז המצייר צורות מושלמות על פני הריק עצמו, מעין אד רפא של קיום שקוף, עננת חיים, המתרחשת כתפאורה רוטטת עבור מערך נסתר מהעין.

אהבה מתגלה כמשהו אחר ממה שאנו מכנים "אהבה", היא מתגלה כנקודת המתח בין הניתן לתיאור - לבלתי נתן לתיאור, נוגעת רק בזמן עצמו, לא בזיכרון שמותיר את רישומו בנו, אלא במתח שהוא יוצר.