קצוות חרוכים של מוות ותהילה

הגעגוע הזה כבר שנים תוקף אותי פתאום, מוצא אותי לא מוכנה לו, מתחפש לאוביקטים מתחלפים, התאהבויות מכלות שלא סיפרתי עליהן לאיש, חלומות בהקיץ, דימיונות, כמיהות, הכל שורף אותי מבפנים מבקש לו משהו שאינני יודעת מהו. רוצה אותי לעצמו לספוג אותי אל תוך האדמה שמחכה לי , כמו ריקוד פלאמנקו, שחור ואדום. קצוות חרוכים של עצבים חשופים.

במשך השנים האוביקטים התחלפו ורק הבעירה עצמה נשארה. אותו געגוע אותה כמיהה, אותם כנפיים זעירות או כבירות הנושאות את הנפש והדימיון מעל נופים שהעין לא ראתה ולא תראה. אותה נסיקה בוערת בלהבות, בכאב וגעגוע, שמעלים דמעות בעיני ברגעים הכי פחות מתאימים. כך ללא סיבה הלב מתפקע לו מול שמים שחורים, מול פריחה סגולה עדינה בעשב, מול דיוקן במוזיאון, ברגע של גשם ראשון (הסדינים הלבנים הולכים וומתכהים, סופגים לתוכם את הרטיבות).

היום בבוקר על הספה מול הנר, כוס הקפה והמדיטציה,זה היכה בי אחרת.  קרתה ראייה מפתיעה, מחרידה, מכאיבה ומרוממת נפש, שבניגוד לכל מה שבחרתי לדמיין לאורך חיי, הדבר הזה שכל כך התגעגעתי אליו, יושב גם הוא על הספה.

לא לידי, לא לצידי, לא מולי, לא בתוך גופי, לא מחוצה לגופי, אלא בפשטות במקומי. הרגש בכה תמרורים, התאבל, השתוקק לנגיעה המזדחלת כלפי הדבר ההוא המונח כתיקווה בזמן ומחכה לי. הדבר שדרך התנועה המתמדת כלפיו, למדתי לחיות.

נזכרתי במה שאמר יוג'י קרישנמורטי " אם הייתם יודעים מה זה, לא הייתם נוגעים בזה במקל". הלכתי לעץ החרוב ולא יודעת למה, הקאתי את הנשמה ליד שורשיו. חזרתי לספה, לכוס הקפה ולמדיטציה. העולם התרחק בשאונו הממכר, העצים נמוגו אל תוך הערפל הלבנבן שהתרומם בין האבנים שמול הבית לרכסים הרחוקים במזרח. נגעתי באפשרות למפגש אחר עם התכנים הממלאים את חיי, מלווים בתחושת בעייה, קונפליקט, צורך בפתרון. זה לא שהפתרונות צריכים להשתדרג, זה פשוט מעולם לא היה שלי. מעולם לא יכולתי לשנות שם דבר, להזיז אבן ממקום למקום. את העולם ההוא, הזה, אבדתי ליד שורשי העץ והעולם שפגשתי עוד לא היה כלום. לא היה עולם. ובאופן מוזר גם לא היה בו דבר הזקוק לפתרון. הוא ישב בתוך עצמו מוכה ערפל, סומא לרווחה, נחוש בשתיקתו, במרחביו. מעולם העולם לא היה העולם.

על הרצפה רוקדים הצללים

על הרצפה רוקדים למטה ולמעלה צללים הנובעים מהעדר האור, מהחציצה בפועל של ענפים ועלים הנמצאים בין הגוף השמימי המכונה אצלנו כלאחר יד, שמש. הצללים תחומים במלבן שגזר החלון מתלכסנים בקו היורד בארבעים וחמש מעלות מקצה ארון  המגרות הימני אל צדו השמאלי ומגיעים כמעט עד הרצפה.

מזה שלושה ימים רוקדים להם הצללים בפראות נעים וזעים ברוח. רוח היא זרימה של תנועת האוויר הנמצא בינינו לבין היקום הדמום המתנשא מכאן, הווה אומר מרצפת המטבח שלנו ואל מרחבים שאינם תחומים בדבר, אינסופיים ללא שום קצה או גבול שנתן למדוד.

התנועה של האוויר הזה מניעה את העלים ותנועתם מרקדת לפני קרני האור השופעות מהמקור שבלעדיו כך אומרים לא יתכנו פה חיים כלל. לפראות הזו אנו קוראים סערה. כאילו במילה הזו נתן לאחוז, לסדר, לשלוט  דרך החזאי והמספרים המתארים את מהירות תנועתה לאורך קילומטר אחד(קמ'ש) בכאוס המכונה חיים.

אנחנו יושבים עם החתול והכלבה הקטנה המבוהלת ומחכים לרגיעה. עולים לרגע לגג ומסדרים יריעה שהתרוממה והחלה מכה באוויר כמו כנף של ציפור משוגעת. הצורות שיוצרת היריעה הנפתחת לאליפסות מנופחות מרהיבות הקורסות באחת למשטח דומם, נשארים אתי זמן רב אחרי שהיא עצמה כבר נקשרה למקומה, אולפה בחבכים וחבלים וטבעות וכבלים עם מותחנים והוחזרה ליעודה בכוח השרירים ומשקלו וכפות ידיו של דני. (באור ראשון כששערו מכה בפניו ועיניו דומעות החזיר את כל אותם עזרים טכניים מלאי חסד למקומם וקשר והניח ומתח עד שנרגעה המפלצת ששאגה והכתה בבית). עכשיו רק המרזב חורק וצללי העלים מרקדים באלכסון תחומים במלבן החלון ובמשולש האור.

ויש בי עמוק בתוכי משהו שמתבונן בכל הדברים הנראים לכאורה ברורים כל כך, סדורים ומוגדרים היטב תחת קטגורית ידוע, ידיעה, יודע, שמתמלא בפליאה חיה כאילו נלקחתי מכאן לתהומות יקומיים מרוחקים מעבר לנגיעת ידה המושטת במאמץ מתוח של התרבות האנושית כולה. נלקחתי לשם ויד מלאכים חסרת רחמים וחסודה עד אין קץ, מחקה בהרף עיין את כל ידיעותיי כולן ואפילו אותי את ידיעת עצמי מחקה ללא רחמים ואז אותתה בראשה בניע קלוש כמעט לא מובחן והוצנחתי בחזרה על ידי משרתיה הדמומים לכאן, שכוחה, עצומת עיניים, בורה, מחוקה ללא עבר ללא עתיד, בחזרה אל מיליארדי הפרטים הקטנים והגדולים המכונים כאן מציאות.

צללים של חלומות מרחפים בתוכי שואלים מישהו הנמצא ממש מעבר לי מאחורי גבי נסתר ושותק, חלומות שואלים את עצמם לגבי ממשותם, החיים שואלים את החלומות מי חולם את מי? הסערה שוככת לאיטה, סדרי עולם צונחים למקומם כמו פרורי אבק הנשאים ומתערבלים בקרן אור, מסתלסלים באיטיות כיקומים שלמים ונעלמים עם שינוי זווית השמש מעל הגג והיריעה המאולפת.