כוחה של תקווה

ככל שאני קוראת על רוע בעולם, רוע שנדמה בתקופה האחרונה הולך ומטביע את טיפת התקווה שנותרה  בגוף האופטימי התמים  הילדי שלי (המדלג עדיין מעל שלוליות ומקפיד לא לדרוך על קווים בין אבני מרצפת) הגוף השמח הזה שכולנו נולדנו לתוכו, נחשף לכל כך הרבה אכזריות וסבל עד שנדמה שאין תקווה, אין לאן ללכת, אין עתיד, אין פתרון.

תמיד היה רוע, תמיד הייתה תאוות בצע, תמיד היו אנשים במקום מסוים שגרמו לאנשים אחרים לסבול מכל מיני סיבות, אבל בדורנו תשומת הלב המסיבית שבה התקשורת חושפת שוב ושוב בפנינו את הבלתי נתן לתיאור; הפייסבוק, החדשות, הטלוויזיה, כול האוזניים והעיניים רואות את הרשעות, תאוות הבצע, האכזריות של תאגידים, ממשלות, התארגנויות כאלו ואחרות כנגד חסרי האונים, כנגד הטבע, בעלי החיים, שבטים באפריקה, מיעוטים בבאלי, מיעוטים בישראל, נשים בהודו, יתומים באוקראינה, איכרים הנמחצים תחת תאגיד מונסנטו בדרום אמריקה. האם באמת העולם הולך ונהיה מקום רע יותר או שאנחנו יודעים יותר? ומה עושים עם זה ? איך חיים עם זה מבלי לתת למשקל המוחץ הכבד מנשוא הזה למעוך אותנו, להפוך אותנו למיואשים, ציניים, מדוכאים? מה עושים עם התום הזה שלאט לאט כל הרוע הכביר נשפך עליו ומאיים להפכנו  לזקנים ומיואשים מבפנים, מה עושים עם הגוף הזה, עם הלב שכואב, לאן מסתכלים?

שנים השאלה הזו מטרידה אותי, מכאיבה לי, מבקשת שוב ושוב את תשומת לבי, שנים התשובה משתהה מלהגיע מונחת לה אי שם קרוב לסף הידיעה שלי, עלומה נסתרת מצפה, למה?

ואז ביום חמישי בעוד כפות ידיי אוחזות בכוס קפה מהביל שרק הוגש לי בקפה כרכור( עם שאוויש חם וזיתים) כשמראות הנסיעה הארוכה מהגליל לכאן שוקעים בתוכי, שדות נמתחים בין האוטוסטרדות, עץ בודד כפוף ברוח, ניילון מתדפק על כתם שמים מנסה להמריא לו רחוק מעמודי החממה המושכים אותו מטה. פתאום על פני הפורמייקה הבהירה נאמרות, נכתבות המילים שאיש לא הגה או אמר, צונחות להן רחומות ממקום שהדעת אינה יכולה להגיע עדיו, מופיעות כאותיות קודש על פני התווך המתקיים ביני לבין המטבח, ביני ובין מכונת הקפה, "כוחה של תקווה", אומרות המילים ומיד ללא היסוס מיותר הן פורשות את עצמן ואת כוחן ויופיין בפני.

כוחה של התקווה אינו קשור לדבר, אין זו כלל תקווה במובן של זמן, שאנו מטילים את מחשבותינו רחוק על פני העתיד העלום בניסיון לשלוט במה שיתחולל בו, זה לא התקווה הנובעת מהתרחשות מסוימת מותנית, זו תקווה אחרת הנובעת ממקום אחר.

כפות הידיים הן כאן ועכשיו על פני הזכוכית החמה העגולה ותשומת הלב צוללת פנימה כמו אופנוע ים צהוב אל לב לבו של האוקיאנוס, אל מעמקי מעמקיו השקטים השחורים, שם בתוכי ממש, במעמקי ממש, אני מגלה תקווה מסוג חדש, תקווה שאין לה קוטב.  בתוכנו ממש בתוך הגוף אני מגלה סוג של שער המבקש להיפתח לרווחה, דלת סתרים שאינה נסתרת כלל, המקום שבו תשומת הלב מביטה פנימה ברוגע, שוקעת פנימה ושם מתגלה סוג של כוח שליו שלם מרפא מלא אור. מקור של תקווה ועוצמה שפני השטח המלאי מהמורות אינם יכולים כלל לגעת בו, שלרוע אין בו מקום, משום שאין רוע במקום הזה ואין ההפך מרוע. יש את התקווה הזו שהיא ללא זמן, ללא סיפור, ללא מילים, כמו מעיין של מים חיים לנשמת האדם לנשמת היקום כולו, המקור הלא אכזב של כל התקוות, החור השחור שבו כל סבל וכאב נבלעים והופכים לאין. זהו כוח הנובע מהמקור עצמו, חופשי מאתנו מלא עוצמה וזוהר, זמין לכל אחד ואחת מאתנו, חסר מאמץ, אולי זה מי שאנחנו?

אני פותחת את עיני, קפה כרכור נראה דומה אך שונה. הקפה התקרר בכוס, השאוויש השאיר פירורי סומסום על לוח השולחן ואני מאחרת לשיעור יוגה.