קצוות חרוכים של מוות ותהילה

הגעגוע הזה כבר שנים תוקף אותי פתאום, מוצא אותי לא מוכנה לו, מתחפש לאוביקטים מתחלפים, התאהבויות מכלות שלא סיפרתי עליהן לאיש, חלומות בהקיץ, דימיונות, כמיהות, הכל שורף אותי מבפנים מבקש לו משהו שאינני יודעת מהו. רוצה אותי לעצמו לספוג אותי אל תוך האדמה שמחכה לי , כמו ריקוד פלאמנקו, שחור ואדום. קצוות חרוכים של עצבים חשופים.

במשך השנים האוביקטים התחלפו ורק הבעירה עצמה נשארה. אותו געגוע אותה כמיהה, אותם כנפיים זעירות או כבירות הנושאות את הנפש והדימיון מעל נופים שהעין לא ראתה ולא תראה. אותה נסיקה בוערת בלהבות, בכאב וגעגוע, שמעלים דמעות בעיני ברגעים הכי פחות מתאימים. כך ללא סיבה הלב מתפקע לו מול שמים שחורים, מול פריחה סגולה עדינה בעשב, מול דיוקן במוזיאון, ברגע של גשם ראשון (הסדינים הלבנים הולכים וומתכהים, סופגים לתוכם את הרטיבות).

היום בבוקר על הספה מול הנר, כוס הקפה והמדיטציה,זה היכה בי אחרת.  קרתה ראייה מפתיעה, מחרידה, מכאיבה ומרוממת נפש, שבניגוד לכל מה שבחרתי לדמיין לאורך חיי, הדבר הזה שכל כך התגעגעתי אליו, יושב גם הוא על הספה.

לא לידי, לא לצידי, לא מולי, לא בתוך גופי, לא מחוצה לגופי, אלא בפשטות במקומי. הרגש בכה תמרורים, התאבל, השתוקק לנגיעה המזדחלת כלפי הדבר ההוא המונח כתיקווה בזמן ומחכה לי. הדבר שדרך התנועה המתמדת כלפיו, למדתי לחיות.

נזכרתי במה שאמר יוג'י קרישנמורטי " אם הייתם יודעים מה זה, לא הייתם נוגעים בזה במקל". הלכתי לעץ החרוב ולא יודעת למה, הקאתי את הנשמה ליד שורשיו. חזרתי לספה, לכוס הקפה ולמדיטציה. העולם התרחק בשאונו הממכר, העצים נמוגו אל תוך הערפל הלבנבן שהתרומם בין האבנים שמול הבית לרכסים הרחוקים במזרח. נגעתי באפשרות למפגש אחר עם התכנים הממלאים את חיי, מלווים בתחושת בעייה, קונפליקט, צורך בפתרון. זה לא שהפתרונות צריכים להשתדרג, זה פשוט מעולם לא היה שלי. מעולם לא יכולתי לשנות שם דבר, להזיז אבן ממקום למקום. את העולם ההוא, הזה, אבדתי ליד שורשי העץ והעולם שפגשתי עוד לא היה כלום. לא היה עולם. ובאופן מוזר גם לא היה בו דבר הזקוק לפתרון. הוא ישב בתוך עצמו מוכה ערפל, סומא לרווחה, נחוש בשתיקתו, במרחביו. מעולם העולם לא היה העולם.

שדות הבור של ההשראה

זה מצחיק איך שבני אדם מתייחסים ליצירות אמנות כאילו להן יש תוקף אמיתי ומוצק.

בני אדם אוספים אותן, סוחרים בהן הופכים אותם לאובייקטים שאנשים עשירים מחזיקים בכספות שלהם. אבל בעצם אין בכלל דבר כזה אמנות אלא ההשראה בלבד. המגע המעודן של הנפש האנושית במרחבי הזמן.

האם אפשר לכלוא את זה במוזיאונים ובגלריות, לאסוף את זה במרתפים כחפצים המקנים עושר חומרי למחזיקים בהם?

ההשתלטות הזו של בעליי ההון על ההשראה הקולקטיבית, חושפת את האבסורד של הקיום האנושי.

השראה היא אינסופית, חופשיה במהותה, אינה שייכת לאיש, אינה ניתנת לצבירה.

האנושות כ"חסר" מתמיד המנסה להתמלאות דרך צבירה, מנסה לאגור את ערכי הרוח שמעולם לא היו שייכים לאיש מלכתחילה. הכוח שהביא להיווצרותם נובע ממרחב יצירתי פראי ונדיב של יופי והרמוניה הניגר מסתורי ועמוק ואינו ניתן לשיוך או שליטה.

אולי אם נפסיק לרגע להתרוצץ ולנסות לצוד אותו, לנכס אותו, לשלוט ולסחור בו, אולי נגלה את שטח ההפקר, שדות הבור המעלים ניחוחות עשביית חורף שופעת שמעולם לא זרענו.

אולי נוכל לגלות את מחוזות ההשראה הפנימיים האינטימיים ביותר וחסרי הפנים הצומחים בנו ללא כול מאמץ.

מהי ההשראה? מדוע נדמה לנו שהיא מוגבלת בכמות, בזמן, מוגבלת לאנשים מסוימים ולאחרים אין חלק בה?

אולי השראה היא הרגעים שבהם נושר לרגע המחסום הדמיוני בנינו לבין הפראות היפיפייה של החיים עצמם ואנו מגלים שאנו הזרם הזה. ואז לפני שנסגר החלון, אנו נשבעים לעצמנו (מבלי לדעת זאת אפילו) שנספר, נצלם, נצייר, נכתוב, נרקוד, נשתף, את הדבר שהתגלה לנו עם עצמנו ועם אחרים.

מי שטעם את המתיקות הזו של אותנטיות מוחלטת, הספוגה באינטימיות ואמת עם האמנות אותה הוא מבטא, לא יוכל להתפשר ולצור משהו אחר. כול חייו יאבק להיות במגע הבלתי אמצעי עם הדבר וישלם על כך כול מחיר שיתבקש (ולא חסרים דוגמאות ליוצרים שאבדו את חייהם ושפיותם במסע הזה).

ההשראה היא מי שאנחנו. המהות העמוקה והנסתרת של קיומנו. כמו נהר של אור ויופי אנחנו זורמים מהאין אל היש ובחזרה אל האין ,וכול מה שנותר לאחר הסתלקותנו, הם טיפות גשם רכות שהותרנו באהבתנו, על פני האדמה.